נוקאאוט

הקרב הבא במשקל 78 קילו לביא שלו נגד אלכס שניאורסון נשמע בכריזה,וואו אחרי שש שעות של המתנה מייגעת ולחץ בלתי פוסק הגיע תורי לעלות לזירה.
אני מתכונן ועושה חימום אחרון, מרגיש את הלב פועם בחוזקה ואפילו צריך ללכת לשירותים בפעם העשירית היום.אנחנו מקבלים סימן "אוקיי" להתחיל ללכת לכיוון הזירה אני נושם עמוק עוצם עיניים ומתחיל לצעוד ביחד עם המאמנים שלי , כל צעד מוריד ממני עוד טיפה של פחד ועוד טיפה של לחץ. אני נכנס לזירה אני ביריב שלי שהיה גבוה ממני בראש אבל רזה יותר, ,היו לו עיניים כחולות,הוא היה מגולח ראש וללא זקן הוא הזכיר לי חייל של ה CCCP,הוא היה נראה חזק,הביטחון שלי נסדק.
שופט הזירה מסמן לנו להגיע למרכז הזירה להשמעת הכללים, אני מסתכל כלפי מטה מתוך מבוכה , אני משדר חולשה אני אומר לעצמי אסור לי לתת לו את הסיפוק מהמחשבה שהוא מפחיד אותי, אבל היה מאוחר מידי,השופט שולח אותנו לפינות שלנו הוא פינה אדומה ואני פינה כחולה,הקרב עומד להתחיל.
"דינג דינג" הפעמון מצלצל ואני יוצא לדרך, מרים את הידיים כדי להגן על עצמי
כלל ראשון בקרב אגרוף ,זז שמאלה וזז ימינה,מוכן לבלום כל מכה שתבוא ואפילו שולח כמה מכות בעצמי. אה הוא לא כל כך קשוח אני מתחיל לחשוב לעצמי, הולך לי טוב, לאט לאט אני מרשה לעצמי להוריד קצת הגנה ולהשתחצן, המאמן צועק לי מהפינה מה אתה עושה שמור על הפנים ואז משום מקום אגרוף מדוייק למרכז הפנים שלי מכבה לי את האורות ושולח אותי להתרסק על הריצפה.
בעודי מנסה להבין מה קרה , אני מרים את הראש והכל מסתחרר סביבי, אני רואה את השופט נעמד מולי ומתחיל לספור אני שומע אותו בצורה עמומה אחד…שתיים…שלוש..
אני חייב לקום, אין מצב שאני מפסיד אבל איך אני חוזר לעצמי אני רואה כפול
ארבע…חמש…
לביא קח את עצמך בידיים אני אומר לעצמי, קודם כל תקום, תתגבר אף אחד לא אמר לך שאתה לא תיפול התכוננת לזה שיהיה קשה, אם אתה רוצה לנצח אתה חייב לדעת לספוג.
שש…שבע
אני נאחז בחבלי הזירה ומתורמם לאט לאט,אני מסתכל למטה ורואה טיפות דם מטפטפות על ריצפת הזירה ומבין שנפצעתי חזק, הזעזוע מח קשה יותר מהכאב ככה שאני לא מרגיש אותו.
שמונה…
אני עומד על הרגליים ומסמן לשופט שנראה כפול שאני יכל להמשיך אבל הוא לא קונה את זה, הוא מסתכל עליי ומחליט להפסיק את הקרב.
הפסדתי בנוקאאוט, איזו השפלה, איזו פאדיחה,איך אוכל להראות את הפנים שלי עכשיו במכון, איך אוכל להראות את פניי לחברים שהגיעו להריע.
אני הולך לנקות את עצמי במלתחות של האולם ,מסתכל על עצמי במראה ורואה את הנזק, אף שבור,נפוח ומדמם, יהיה כיף להסביר לאנשים מה קרה לך אני חושב לעצמי. המאמן נכנס לבדוק לשלומי ורואה אותי יושב מדוכא על ספסל צדדי מחוץ למלתחות, הוא יודע מה עובר לי בראש ומה אני מרגיש, הוא אימן מאות מתאגרפים בעבר והוא בעצמו עם נסיון עשיר באגרוף תחרותי.
ואז אמר לי משהו שלא אשכח לעולם,משהו שילווה אותי גם לחיי הבוגרים.
הוא אמר לי תקשיב לביא אמנם הפסדת ,בנוקאאוט מלמלתי ,זה לא משנה הוא אמר, אתה בחרת לקום, אתה בחרת להמשיך להלחם וזה ניצחון אישי שלך לחיים. שתדע לך אומר אומר לי עם מבט חודר ורציני כאילו מה שהוא עומד להגיד לי זה עניין של חיים ומוות ממש.
שתדע לך החיים יפילו אותך עוד מאה פעמים עם מכות הרבה יותר חזקות ויהיה לך הרבה יותר קשה לקום וכשזה יקרה תזכור את היום הזה שהחלטת לקום ולהמשיך להלחם, בחיים אין שופט שעוצר את הקרב, בחיים השופט הוא אתה, רק אתה בוחר מתי לפרוש.
תשמח שזה קרה, אתה יכל לחגוג את הניצחון האישי שלך ולהיות גאה שאתה מהלוחמים ולא מהפורשים. כי מה שחשוב זה כמה פעמים קמת ולא כמה פעמים נפלת.
היו לי עוד קרבות אגרוף בהמשך חיי,בחלקם ניצחתי ובחלקם הפסדתי אבל אף אחד מהם לא היה חשוב כמו הקרב הזה שהכין אותי לקרבות החשובים והקשים באמת.