מסעות בטמריה, מסע שלישי/ספר שבעה עשר: הנידפים – פרק 81

לפרק הקודם

מסעות בטמריה/ סיכום מתומצת של מסע שני ופרולוג למסע שלישי [ערוך ומוחב, ניתן לקרוא שוב

—
קרולינה מחייכת לעבר קווין חיוך חולמני ואוהב.
הוא בתגובה מחייך חיוך מרוצה כלפיי.
"קווין, תתבייש לך! היא רק ילדה!" אני צורחת בזעם. "אינך ראוי להיות מלך! תוריד את הנזר ממנה מייד!".
בפעם הקודמת קרולינה לפחות הוחזקה בניגוד לרצונה.
עכשיו היא חושבת שקווין אבא שלה!
היא אסירה שלו גופנית ונפשית.
ולא ברור בכלל עדיין היכן אטרמיס…
"קרולינה?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבה.
הנזר מהבהב וקרולינה עוצמת עיניים "מה? מי?" ואז קרולינה נועצת את מבטה בי "אמא?".
הנזר זוהר והיא קורסת בזעקה על האדמה.
"מי אכזרי עכשיו, איילקס?" גוער קווין ואז פונה לאנשי-הרובוט "שחררו אותה".
רק עכשיו אני שמה לב שגלאהד נעלם.
לא חשוב.
ברגע שאני משוחררת אני מזנקת מסוס-המכונה אל קרולינה, מרימה אותה מעט ומחבקת אותה.
דמעות יוצאות מעיניי.
היא לא צריכה לסבול בגללי.
הנזר מהבהב וקרולינה מתנתקת ממני ונעמדת בחינניות "הנסיכה קרולינה בשבילך, מיס'".
"איילקס," אני משלימה את המשפט. "אני אמא שלך".
קרולינה מביטה בקווין במבט מבולבל והוא מסביר "היא אזרחית שאיבדה את הבת שלה, השתגעה מרוב צער, מסכנה. אני לוקח אותה לטיפול שיסייע לה לחזור למציאות".
"אני בטוחה שאבא ימצא דרך לעזור לך" קרולינה מנחמת אותי.
אכזרי!
"קווין! זה בינך לביני!" אני מסננת. "הבטחת לי הבטחה של מלך שלא תזיק לה, אם אגלה לך כיצד הנסיכה לוסי ברחה ו…".
אני נזכרת בחצי השני של הבטחתי – שאמלא את מקומה של הנסיכה לוסי ואפילו אחבוש את נזר הציווי.
זה בדיוק מה שקרולינה עושה!
היא ממלאת את תפקיד הנסיכה הנזקקת וגם חובשת את הנזר.
לעזאזל!
קווין רואה שהבנתי ולכן מחייך.
הוא עוד יבלע את הנזר הארור הזה בגרון!
"אני אוהבת אותך" אני לוחשת לה.
"תודה," היא משיבה. "אני חושבת".
"טוב, ניצחת קווין," אני נאנחת בייאוש. "מה אתה רוצה?".
"תעדיפי להניח את הנזר במקום הילדה?" שואל קווין.
הוא אפילו לא משתמש בשמה של קרולינה, כאילו היא חיית מחמד!
האם כדאי לי להתחלף עם קרולינה?
הוא בטח ישתמש בי כדי לשחרר את זואול.
גם אם קרולינה ואטרמיס יהיו חופשיים כמו ציפור, עולם בו זואול נמצא הוא עולם מסוכן.
אני זקוקה לדעה צלולה כדי למרוד בקווין.
"לא," אני לוחשת ואז מוסיפה "גם לא אפנה אליה יותר, רק… אל תפגע בה".
קווין מחייך חיוך מנצח "טוב מאוד, איילקס, את בדרך הנכונה".
אני נושכת את שפתיי כדי לעצור את שטף הקללות שמאיים להתפרץ ולא מרימה את ראשי.
"קחו אותה לחדר הכס" מצווה קווין.
אנשי הרובוט תופסים בזרועותיי ואינני מתנגדת.
בזמן שאני נגררת על האדמה, אני צופה בייאוש בקרולינה ובקווין שמשוחחים ביניהם וקווין מחבק אותה חיבוק אבהי.
—
כאשר אני מובאת לחדר הכס החיילים יוצאים ואני ננעלת בתוכו.
הפעם, למרות שאינני אזוקה בכלל, אני לא מנסה לברוח או לחפש דרך מילוט.
שכיבה על הרצפה בעיניים עצומות מספיקה לי.
לא עובר הרבה זמן עד שקווין מגיע לבדו.
אינני קמה לכבודו אלא רק פוקחת עיניים.
הוא נעמד מולי ומחייך בביטחון "את יודעת, איילקס, כל-כך קל לשחק בך. את פועלת כמו שעון, תמיד מנסה להציל מישהו, תמיד רצה קדימה בלי לחשוב על ההשלכות".
הוא צודק.
בכל המסע הטיפשי הזה, זה קרה לי אין-ספור פעמים.
"אבל את יודעת מה הקטע המצחיק באמת?" הוא מגחך. "כמעט כל פעם שאת פועלת, את גורמת יותר נזק מתועלת לאחרים, ואם לא לאחרים – אז לעצמך".
אני מנסה לא להקשיב, לנתק את עצמי מהמילים שלו, אבל כל אחת מהן חותכת עמוק כי זה נכון.
הפסדתי הכול וכל בעלי בריתי לא יכולים לעזור.
הנצחיים בקושי חיים – כי הבאתי אליהם את לוסי בלי לחשוב שהיא תנצל את זה.
הרגתי את לוסי, את האוזן, את סרינה ואת צ'יפה או שגרמתי למותם.
אתניקס והנבדלים במנוסה.
בגדתי במאליה והיא לכודה בגללי.
"זה לא נכון" אני מנסה לשכנע בעיקר את עצמי וקמה כאילו זה אומר משהו.
"לא נכון?" קווין מתקרב יותר ואני צועדת צעד לאחור "תסתכלי על עצמך – כל מה שאת נוגעת בו נהרס. אפילו הילדה…".
"אל תעז לדבר על קרולינה!" אני מתפרצת.
"את בטוחה שהיא מאושרת? את חושבת שהיא מרוצה מהחיים שלה איתך?" הוא שואל. "כי אני רואה ילדה שכלואה במלחמות שלך, בבחירות שלך ובמרדפים שלך. היא לעולם לא תחיה חיים רגילים בגללך".
הנשימה שלי מתקצרת.
חשבתי כך ממזמן כשחשבתי לתת אותה למשפחת מתימאו, לפני שגיליתי שהם טבקסי שרצו לאכול אותנו.
חשבתי כך כשנפרדתי ממנה לראשונה, לכן נתתי אותה לאטרמיס לשמירה למרגלות הרי אלריה.
בגללי היא ואטרמיס נכלאו.
חשבתי כך כשסרינה טענה שאצלה קרולינה תוכל יותר להתפתח – וזה קרה, היא אכן התפתחה.
אני הרגתי את סרינה, גדעתי מקרולינה את האפשרות להתפתח יותר.
זאת גם הייתה טענתו של אטרמיס שהזהיר שהם יסבלו ממעשיי, ואני התעקשתי להמשיך במשימה למציאת הנסיכה לוסי, לפני שקווין ימצא אותה.
"ואני?" אומר קווין ומצביע על עצמו "אני כאן כי את בחרת לנסות לעצור אותי. אני יודע שאם היית רוצה – היית יכולת להתרחק, לוותר על הכול," הוא עוצר ואז מצביע עליי "אבל לא. את בחרת לנסות להיות גיבורה ולהתמודד מולי שוב -ועכשיו תראי לאן זה הביא אותך: גנבת-פורצת לא-יוצלחית חסרת אונים, עם אנשים שסובלים סביבך ומתים אחד אחרי השני בגללך".
אני מנסה לחשוב על תשובה, אבל כל מה שהוא אומר נכון.
צ'יפה, האוזן, לוסי… הרגתי את כולם.
"את לא גיבורה, איילקס," קווין לוחש לבסוף. "את רק אישה שמסרבת לקבל את העובדה שהיא איבדה את השליטה בחייה".
אני נושכת את שפתיי "אני… ניסיתי לעזור לנסיכה לוסי".
"ניסית, אבל תמיד נכשלת," הוא יורה את המילים בקור. "ולא רצית לעצור בלהדביק אחרים במזל שלך".
כל מילה שלו ננעצת כמו פגיון ומוחקת עוד פיסה מהאמונה שלי בעצמי.
"ומה עכשיו, איילקס?" קווין נעמד ושולח יד ללחיצה. "את תמשיכי להיאבק, או שתעשי סוף-סוף את הדבר הנכון יחסית לפושעת שנאסרה – להפסיק להעמיד פנים שיש לך משמעות ולעשות כדבריי – המלך שלך?".
רק כעת אני שמה לב שידו מכוסה בכפפה מוזרה בצבע זהב-כהה, עם שורות של רונות כתובות לאורכה.
בבסיס כל אצבע אבני-חן בגוונים של כחול, סגול וזהב.
אינני מגיבה לדבריו או מביעה את התפעלותי מהכפפה, כי יש משהו בתוכי שמתעורר עכשיו.
לא ברור לי אם זה פחד, זעם, רצון לחיות או סתם שריד אחרון של גאווה עצמית, לא אתן לקווין לראות אותי נשברת לגמרי.
לא אחרי שהשתמש בקרולינה עם הנזר, דבר הנותן לי סיבה להמשיך להילחם!
אני מתייצבת ומשלבת את ידיי "קווין, אולי נפסיק עם דיבורי הסרק, ותגיד לי פשוט מה אתה רוצה?".
"בשביל להסביר לך מה אני רוצה, אני צריך לספר לך מה שקרה לי בזמן שטיילת ברחבי טמריה," הוא משיב ומתחיל לספר. "כמו המלך רייג', גם אני נמשך לחפצים קסומים. למשל השוט הקדוש שהחבר שלך הביא לי".
ההגדרה 'חבר' בכלל לא מתאימה לזיק.
קווין ממשיך "חפץ קסום מסוים היה שמור אצל ענקי הקרח במאחז אילאקס הקפוא. הלכתי עם חיילים שיצר גלאהד שישרדו את הקור המקפיא, ואני חיכיתי להם במקום חמים ונעים".
"חיילים ממש נאמנים," אני אומרת בבוז. "לא צריכים שכל כדי לבצע את העבודה השחורה שלך".
קווין מצמצם את עיניו בכעס וממשיך "הם הביאו לי… מתנה".
הרונות על הכפפה זוהרות בפתאומיות.
מה עכשיו?
משהו זוחל על העורף שלי ובמהירות אני מתיישבת, שולחת יד אל הצוואר ומגרדת באגרסיביות על העור.
כלום.
דמיינתי?
רגע, לאן קווין נעלם?
רחש חלש נשמע מעליי, משהו שמטפס על התקרה, וכשאני מביטה מעלה אני נכנסת לפאניקה.
עשרות או אולי מאות עכבישים דימונספידרים כתומים קוצניים.
בדיוק כמו בסיוט שלי כשהרופא הצבאי הרעיל אותי!
הם מכסים את התקרה וברור לי שהם עומדים ליפול.
"הם לא אמיתיים!" אני אומרת לעצמי בקול. "קווין עושה את זה, זה חלק מהמשחק שלו".
משהו מטפס על גבי למעלה ואני מחליקה אל הקיר ומנסה למחוץ את מה שזה לא יהיה.
זה לא עוצר!
"לא תעבוד עליי, קווין! אני יודעת שזה קסם!" אני צורחת.
ואז העכביש הדימונספידרי הראשון נופל בנחיתה רכה על הרצפה, אחריו מגיעים עוד ועוד ועוד, עד שהרצפה נהפכת לשטיח חי!
אין לי לאן לברוח!
הם מתחילים לטפס עליי ולנעוץ את רגליהם בעור ואני חובטת, רומסת ומכה – אבל הם כמו רוחות רפאים, הידיים שלי עוברות דרכם!
אינני רוצה למות ככה!
אני נשנקת, נופלת קדימה בצורה מעוברת, מצמידה ידיים לראש, עוצמת עיניים חזק ומנסה להחזיר לעצמי שליטה.
הצרחה מגיעה כשאני מרגישה שאחד זוחל לתוך הפה שלי ואני מתחילה להשתעל.
בברכיים לחוצות אל החזה, עיניים עצומות בחוזקה וידיים משורגות סביב ראשי אני מתכווצת על הרצפה הקרה ומשתעלת כשדמעות זולגות מעיניי.
פתאום הכול נגמר אבל אינני רוצה להביט ולבדוק אם העכבישים נעלמו.
קווין קרע לי את הלב בכך שהיפנט את קרולינה, ועכשיו גם הצליח לעשות מהמוח שלי דייסה.
איך אצליח להתגבר עליו?
זהו זה!
אני מנגבת את הדמעות ובקושי מרימה את הראש "קווין, בקצב הזה לא אוכל לציית לך, כי לא אישאר שפויה! בבקשה תקצר את הסיפור הנהדר הזה".
קווין נאנח "כפפת הרכישה נקברה בקרח עקב הסיכון שלה, היא מסוגלת לשאוב את יכולת הקסם מאנשים. הזקן החביב תרם ביותר".
אני קמה ושואלת "על מי אתה מדבר?".
למרות שכמעט ברורה לי התשובה.
לא להרבה אנשים שאני מכירה בטמריה, עדיין בחיים כדי לתת לקווין יכולת קסם ברמה כזאת.
קווין עוצם את עיניו והרונות על הכפפה זוהרות.
נהדר, עוד השתגרות…
—
כשאני מבינה לאן הגעתי אני מתקשה לנשום.
זיכרונות איומים מהעבר עולים במוחי.
המקום ענקי ומלא במתקני עינויים מסוגים שונים עליהם לא ראיתי או שמעתי מעולם.
חיילים טמרים לכודים בהם, אל הקיר מוצמד אתניקס כשהוא מעולף ללא בגדיו העליונים, מתוח בחישוקים אך רפוי, ועל כיסא חקירות קפוא קשור אטרמיס כשעל גופו חבלות שונות.
אם הוא מסוגל לכלוא את הקוסם, כוחו של קווין גדול משחשבתי.
אני מקווה שאין כאן גם נבדלים קוראי מוחות.
"אתה חושב שאני מכירה את הזקן הזה?" אני צוחקת, אולי יותר מידיי חזק. "אני חושבת שדיברנו במצטבר אולי עשר דקות!".
"זה לא מה שהוא אמר," השיב קווין. "אני נוטה להאמין לו".
אני מתעלמת, קמה ופונה לאטרמיס בחיוך "אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה, חבר".
"תרצי להצטרף אליו?" מציע קווין.
"כבר אמרתי לך שאני אשתף פעולה," אני רוטנת אבל לא מביטה על קווין. "אין צורך באיומים".
"את לא רוצה להיות עם אהובך?" הוא מזלזל.
"תודה על הצעתך האדיבה, אבל אני מעדיפה לשוחח איתו כששנינו מחוץ למקום הזה, אלא במקום שמח בטוח ושקט" אני מסננת. "ובנוסף, זאת לא תהיה שיחה פרטית בין כה וכה".
קווין מגחך.
יופי לו!
"אז מה קרה?" אני שואלת את אטרמיס.
הוא מחייך בכמה שיניים שבורות "המשכנו, ואז היינו צריכים לעבור את הגבול. זיהו את הקטנטונת ותפסו אותנו במארב ממש לפני שעלינו על ספינה. כשהגענו בילינו יחד עם החיילים, גם עשינו סיור ניסיוני במתקני העינויים החדשים," נראה שהוא מנסה להצביע לכיוון מסוים," הוא משתעל ואז ממשיך "יום אחד ניסיתי להבריח אותה בכך שעצבנתי כמה חיילים, אך היא חזרה כעבור מספר שעות עם נזר על הראש".
אטרמיס לא כינה אותי בשם 'חברה' או אפילו בשם 'שותפה'!
כנראה כועס עליי, כי הזהיר אותי שזה מה שיקרה והתעקשתי להמשיך.
התקופה המאושרת בה החלמתי באחוזה של האוזן לשעבר, שאז אטרמיס תמך בי וקרולינה היוותה לי מקור שמחה אמיתית עולה בזכרוני.
כמה הייתי רוצה לחזור בזמן.
"הכול בסדר," הוא משתעל. "הכיף עדיין לא התחיל".
"אתה תשרוד כאן?" אני שואלת, מודאגת מהנזקים לטווח הארוך של הכליאה שלו כאן.
כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד, אם הוא יקבל טיפולים מיוחדים בגללי?
"בגלל שאני מלך רחמן אציע לך הצעה," אומר קווין. "אתחיל בכך שאוציא אותו מכאן ואעביר אותו למאסר, לאחר מכן תמלאי את שני רצונותיי ולבסוף אשלח אותך אליו".
בטוח יש כאן מלכודת אבל אני מהנהנת.
הוא פונה לחיילים אלריים ומצביע על אטרמיס "קחו את האיש הזה לבאר".
הבאר?
איפה שנכלא בפעם הקודמת אתניקס?
לעזאזל!
אני לא יודעת אם אטרמיס יודע לשחות, או אם יש בו כוח בכלל לשחות…
מה יקרה אם יתעלף?
כשהחיילים לוקחים אותו אני צועקת "מרושע! מתי תבין שאני כבר לכודה מכל הצדדים? הוא לא צריך לסבול! מה הוא כבר עשה לך?".
"הוא משמש כטריגר כדי שתפעלי מהר" הוא מצטדק.
הטריגר הזה באמת עובד.
עכשיו אני ממש עצבנית "בפעם הלא-יודעת-כמה, מה אתה רוצה?".
"הו… עדיין לא הבנת?" צוחק קווין.
"לא" אני משיבה בכנות.
הוא מושיט ללחיצה את היד עם הכפפה ומצווה "אני רוצה שתעבירי לי את כוח הקסם שלך, את כולו!".

המשך יבוא…