יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ו

1.12.17

במהלך כל השבוע התחמקתי ממנו. הוא ניסה בכל דרך לדבר איתי, אפילו הגיע לעבודה שלי. שם היה קשה להתעלם ממנו, כי כמו שגיא תמיד אומר: "צריך לתת שירות". שנאתי את העובדה שלואי מגיע הנה רק בשביל לפגוש אותי. כאן בתוך החדר הזה אף אחד לא יכול להעיר לו, רק שנינו – וזה גם למה שנאתי ואהבתי את זה בו-זמנית.
"אני יודע שהתחמקת ממני כל השבוע," הוא אמר. לא עניתי, החלטתי לשתוק עד שילך.
"אני עדיין לא מוותר על מה שיש בינינו." אין בינינו שום דבר, רציתי לומר. פשוט המשכתי להסתכל עליו, על אף החושך הקל שבחדר.
"אימא שלי מנסה לשקם ביני לבין מישל, הרעיון לא כל כך מצא חן בעיניי." הייתי כרגע על תקן האוזן הקשבת בשבילו. "בבקשה תני לי הזדמנות," הוא התקרב לתת לי נשיקה, אך ידי עצרה אותו. עיניי החשוכות הסתכלו עליו, הרגשתי כל כך לא בנוח מהסיטואציה ומהבגדים החשופים לעמוד כאן מולו.
"תלך בבקשה, אני צריכה להמשיך בעבודה שלי," אמרתי בלחש, הקול כמעט ולא יצא. הוא לא אמר מילה ופשוט הלך.
ביקשתי מגיא לחזור אל העמוד. העדפתי לרקוד מאשר לפגוש עוד לקוחות. גיא הופתע מהתעוזה שלי וכמובן מיד הסכים. לואי ישב שם ולא הפסיק למלא את עצמו באלכוהול, עיניו היו מכוונות אליי ובכל לגימה הוא מירר על יגונו תוך מבט חטוף אליי.
"מותק, את עוד תגרמי לכל הבחורים לרדוף אחרייך," אמרה לילי כשסיימנו והתחלנו להתלבש.
"אל תגידי שטויות," מחיתי בכל תוקף.
"אני לא מדברת שטויות. לא ראית איך הוא לטש עיניים? כמעט גמר במכנסיים." המשפט הבוטה שלה גרם לי להסמיק.
"לילי!" עניתי בקול רם.
"סליחה, אני מצטערת. אני שוכחת שאת לא אוהבת את הדיבור הזה."
"את מוכנה?" הייתי צריכה לנעול היום. רק לילי ואני נשארנו, מוזר לראות את המועדון ריק מאנשים. כשיצאנו העפתי מבט במסעדה שטרם נפתחה בגלל השיפוצים. היא תיפתח שוב בשבוע הבא, כפי שכתוב בשלט בחוץ.
"מצליחה המסעדה, נכון?" הנהנתי.
"אולי נלך לאכול שם כשיפתחו, מה את אומרת?"
"בטח," עניתי, על אף שבתוך תוכי סירבתי.
"בואי נחלוק מונית."
לאורך כל הדרך עד שירדתי, לילי סיפרה על הדייט שהיה לה אתמול. שמחתי לשמוע שהולך לה טוב ושלא שופטים אותה.
"מה איתך ועם הבחור?"
"אני חושבת ששיבשתי לו את החיים," עניתי. היא כלל לא הבינה.
"הוא היה אמור להתחתן. בגללי הם לא מתחתנים." לילי גיחכה. ואז סיפרתי לה. ניתן היה לראות את המבט שלה כששמעה שהוא היה בחדר וחלקנו רגעים אינטימיים יחדיו.
"אני לא מאמינה!" קראה בהתרגשות. "את, שכל כך לא אוהבת מגע, את באמת מאוהבת!" קראה, והתוודעתי לדעת שאכן ההתאהבות הזאת בו משבשת אותי – ספק עושה לי טוב, ספק עושה לי רע.
"אני לא יכולה לקחת אותו לעצמי. אני לא יכולה לפרק מערכת יחסים קיימת."
"לטנגו צריך שניים," קראה.
"אני יודעת, אך בכל זאת אני מרגישה אשמה. אני לא רוצה שהרע שעשיתי יחזור אליי, עד כדי כך שאני מוכנה לוותר עליו."
"תמיד היית כל כך טובה. אפילו עכשיו מוותרת על אהבה בגלל מישהי."
"זה לא בגללה, זה בגלל שתמיד ארגיש אשמה. אם הם היו מפרקים את החבילה בלי קשר אליי, רק אז אולי אנסה."
"את מבטיחה?" שאלה. הנהנתי, ואז ירדתי מהמונית בעודה מנופפת לי וממשיכה בדרכה הביתה.
ל׳