אזעקת אמת – פרק תשיעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

"צחי אתה שומע את זה?" הרמתי את ראשי בבהלה.
"כן, נשמע כמו צרור מפתחות מבחוץ" הוא נתן בי מבט מבוהל.
"מה עושים? לא הספקנו לפרוץ לטלפון של המתחזה הבריטי" עברתי ללחישות.
"ורד אין לי מושג, את מאמינה לי שזו פעם ראשונה שאני נמצא בסיטואציה כזאת?" הוא תמיד נעשה ציני בעיתות משבר.
זחלנו בזהירות אך במהירות על הרצפה מאחורי הספה לכיוון אחד החדרים, הדלת הייתה פתוחה ולכן נכנסנו לתוך החדר והתקדמנו במהירות לתוך הארון הגדול שאפשר לנו להתחבא בתוכו.
מישהו או יותר נכון מישהי על עקבים נכנסה פנימה לתוך הדירה.
הסתובבה מעט, נעצרה במקומה, קראה למרטין בשמו, שלא היה באמת שמו, פעמיים. הוא לא ענה אם כי בפעם השנייה הוא נהם מתוך שנתו העמוקה.
האישה על העקבים פנתה לכיוון המטבח, נשמע שהמקרר נפתח וכמה שניות אחרי נסגר בטריקה חזקה.
עקביה של האישה המשיכו להקיש עוד דקות ספורות באזור הסלון ואז התקדמו לעבר דלת הכניסה, שנפתחה ונסגרה מאחוריה .
"היא יצאה" אמרתי את המובן מאליו.
"את חושבת? אולי הורידה עקבים כדי להרגיש יותר בנוח."
"בוא נצא לבחון את השטח ולהמשיך עם הטלפון, חייבים להוציא משם את כל ההתכתבויות והחומרים המצולמים." אחרי הכול לא איבדתי אפילו במעט את נחישותי.
צעדנו בזהירות לכיוון דלת החדר שבו התחבאנו, סרקנו את השטח מתוך החדר וראינו רק את מרטין שכוב על הספה כפי שהשארתי אותו לפני ארבעים וחמש דקות ומיד אחר כך הבחנתי שהנייד השחור שלו אינו נמצא על השולחן, היכן שחשבתי שהשארתי אותו.
"צחי, מה עשית עם הטלפון?" לחשתי בעוצמה.
"כלום השארתי אותו ליד המאהב החצי מעולף שלך."
"הוא לא שם עכשיו" התרגזתי.
"אז תחפשי אותו, מי יודע מה תמצאי?" הוא צחק עליי כעת.
בשלב הזה איבדתי כבר את הסבלנות והייתי קרובה מאוד לאיים איומי סרק על צחי, אבל מרטין עשה קולות שהוא מתעורר ולכן ביקשתי מבעלי היקר שיעזור לי בעיצוב זירת הפשע.
"תפשיט אותו בבקשה" התחננתי לצחי "אני אשחק אותה שאני בדיוק מתלבשת ומתכננת ללכת לדרכי"
"איך בדיוק תסבירי לו, באופן שגם יאמין, שזו לא את שלקחה את הטלפון הנייד אלא מישהי אחרת?" הוא התקיל אותי בדיוק ברגע הכי לא מתאים.
"אני פשוט אומר את האמת, נכנסה מישהי ולקחה את הטלפון שלך. אני לא אמורה לדעת מי זו, אז זה בסדר שאיו לי מידע נוסף לגביה והיא לא ראתה אותי או יודעת עליי משהו ורוב הסיכויים שלא אראה אותה יותר בחיים"
"לא סתם התחתנתי אתך, את מאלתרת באופן מושלם" הוא נישק אותי על מצחי.
"אני שמחה שאתה מבסוט מהעסקה שעשית, עכשיו צריך רק להוציא אותך מהדירה ולקוות שמרטין יקנה את העובדה שהייתה בינינו אינטימיות גדולה מאוד ואני פשוט ממהרת נורא." הייתי לחוצה, ופחדתי שאשמע לא אמינה, אבל לא הייתה ברירה אלא לזרום עם מה שיש.
"מה את עושה גברת גרשוני?" מרטין מלמל ספק אליי ספק לעצמו כשהכרתו שבה אליו.
"אני מתארגנת ללכת, חייבת להחזיר את הילדים מהחוגים." נעלתי את נעלי העקב החושניות שלי.
"כבר?" הוא התמרמר " בקושי הספקנו לעשות משהו ביחד."
"מה שעשינו, שווה כמה קינוחים מאוד מפנקים" קרצתי אליו ושלחתי יד ללטף את לחיו. באותו רגע הוא תפס את ידי ומשך אותי אליו מצמיד אותי לבית חזהו ונשק לשפתיי.
טוב זה חלק מהסיכון המקצועי חשבתי לעצמי וזה עדיין בתחום הנסלח. אם כי הרגשתי שלו היה מדובר בצחי כנראה שהייתי הרבה פחות סלחנית גם אם הדבר נכפה עליו.
התקדמתי לעבר הדלת , אוספת בדרך לכיוון היציאה את התיק שהיה מונח על אחד מהכיסאות שלצד האי במטבח.
"איפה הנייד שלי ורד?" הוא הספיק לשאול לפני שיצאתי.
שיט, קיוויתי שאהיה כבר מחוץ לדירה כשיבחין בחסרונו.
"אישה צעירה, נכנסה לדירה ולקחה אותו, אין לי מושג מי זאת רק יודעת שהיו לה מפתחות משלה לדירה. מי זאת מרטיו?" החלטתי להמשיך עם האופציה של לעשות סצנה.
"אף אחת" מרטין הבטיח. "זו כנראה מישהי מהמשרד, שבאה להשאיר לי דואר חשוב ולקחת את הנייד למעבדת תיקונים, הייתה לי בעיה בטלפון עם התיבה הקולית" הוא שיקר במצח נחושה בלי להניד עפעף חשבתי.
מרטין התרומם למצב ישיבה, משך את בגדיו שהיו זרוקים בתחתית הספה והחל להתלבש.
"אני חייבת לרוץ" חזרתי שוב והפעם כבר פתחתי את דלת הכניסה הפרחתי נשיקה באוויר ויצאתי במהירות.
רצתי אל המעלית, מתפללת שתגיע במהרה לפני שמרטין/עלי יחליט שהוא חייב לומר לי עוד כמה מילות פרידה.

את צחי הנרגש אך בעיקר מפוחד, פגשתי רק בבית " מה עכשיו? לא השלמת את המשימה של המוסד ואי אפשר להיפתר מהקרציה העונה לכינוי מרטין" הוא נעץ בי מבט והוסיף "אלו משפטים שבחיים לא עלה בדעתי שאומר אותם."
"צחי, אמצא בסוף פתרון לתסבוכת הזאת. כרגע אני חייבת להשיג את הטלפון הנייד מכיוון ששם נמצא המפתח לשחרור שלי ושלנו."
"איך את מתכוונת לעשות את זה?" צחי היה מודאג.
"אל תדאג יש לי רעיון מעולה" הייתי בטוחה בעצמי הפעם.
"אז זהו שאני דווקא כן דואג" הוא אמר והלך למטבח להכין לעצמו כוס תה ארומטי ואנטי דלקתי.