יומנה של חשפנית בודדה חלק נ״ה

24.11.17

לא האמנתי שזה קורה. לואי נפל על המיטה, מאבד את הכרתו. בדקתי שהוא נושם. הוא רק צריך שינה טובה והכול יעבור.
"קדימה, אנחנו סוגרים. מה קרה לו?" שאל גיא.
"הוא שתה."
"תיפטרי ממנו," אמר גיא, כאילו לואי היה חפץ מיותר. הנהנתי.
התלבשתי בבגדים נוחים יותר וסחבתי את לואי למונית. בביתו, חיפשתי בכיסו את המפתחות. החליפה המעוטרת שלו, שבדרך כלל הלמה אותו כל כך, הדיפה ריח של סיגריות ואלכוהול. הורדתי את הז'קט והעניבה שלו וגררתי אותו לחדר השינה, כיסיתי אותו בשמיכה ויצאתי.
השארתי את המפתחות על השולחן ועליתי הביתה.
אם חשבתי שיהיה קל להירדם, טעיתי בגדול. לא הפסקתי לחשוב על לואי מנשק אותי, או יותר נכון, נח על שפתיי לפני שנרדם.
קרני השמש סנוורו אותי בבוקר. לרגע שכחתי היכן אני. ואז נזכרתי – כל מה שקרה אמש לא היה חלום. לואי… לואי והרגע בינינו.
לאחר ארוחת בוקר, שמעתי רעשים מעבר לדלת. זו הייתה קודה. פתחתי את הדלת והיא קפצה עליי, מלקקת אותי בהתלהבות. אך לואי לא היה איתה.
ירדתי עם קודה להחזיר אותה, אך כבר מהמסדרון שמעתי צעקות.
"אני מגיעה אתמול ואתה בכלל לא בבית! ואז ראיתי אותך חוזר עם השכנה החשפנית הזאת. היא סחבה אותך עד למיטה. לפחות לה יש כבוד והיא יצאה מיד!" קולה של מישל היה מלא כעס.
"מישל, זה…" לואי ניסה להסביר.
"פשוט תשתוק! אני לא מבינה מה השתבש. היה לנו טוב ביחד עד שהיא הגיעה. מה אתה מוצא בה בכלל?!"
שמעתי צעדים מתקרבים לדלת. הורדתי את קודה לרצפה והתחבאתי.
"קח את הטבעת הזאת. אני לא רוצה אותה!" מישל יצאה בסערה, נתקלת בקודה. היא הביטה בכלבה בכעס ובעטה בה. קודה יללה מכאב.
לואי רץ אל קודה, עוטף אותה בזרועותיו. התחלתי לבכות, יושבת על הרצפה הקרה, מפוחדת שמשהו קרה לכלבה.
"היי," לואי הגיע אליי עם קודה והתיישב מולי. "היא בסדר, אל תבכי."
"קודה לא צריכה לשלם על התנהגות של אחרים," אמרתי בקול רועד.
"אני רואה בעיניך שאתה לא זוכר כלום מאתמול," הוספתי.
"מה היה אתמול?" שאל, ועיניי התרחבו בתדהמה.
"לא משנה. תיכנסו הביתה," אמרתי, קמה ללכת.
"אני צוחק. אני זוכר. ואני עדיין לא מתחרט," הוא חייך.
"פגענו בה, במישל," אמרתי בכאב.
"אני יודע. ואני הולך לשלם על זה."
"לואי, תחזרו להיות יחד. רק בעולם דמיוני אתה ואני נוכל להיות ביחד. אני חשפנית, אתה יזם ואיש עסקים. אנחנו התחלה טובה של בדיחה, זה הכול." הייתי שטופת דמעות.
"לואי!" קול אחר נשמע.
"שיט, זו אמא שלי. תתחבאי!" העובדה שרצה להסתיר אותי אמרה הכול.
הסתתרתי, רואה אותו ואישה בגיל העמידה נכנסים הביתה. הפסקתי להקשיב לשיחתם הכואבת ועליתי הביתה, הדמעות עדיין זולגות.
בעיני כולם, אני אותה חשפנית חסרת השכלה. אותה בחורה שפירקה חתונה. אותה אחת שתמיד תישאר לבדה מתוך רחמים עצמיים. כזאת אני, כולי כישרון לאומללות.
ל׳