אזעקת אמת – פרק שביעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב יובב" נפלט לי בשעתי הקשה.
"מה??" נשמע הקול בצידו השני של הקו מבולבל מעט.
"שמעת אותי" הייתי עצבנית מאוד "אין לי כל כוונה לבגוד בבעלי כדי שאתם לא תאשימו אותי בבגידת שווא במולדת."
"גברת גרשוני חשבתי שיש בך יותר תושייה, מי דיבר איתך על לבגוד. אנחנו דיברנו על לאלתר." יובב בלע כנראה את העלבון שהוטח בו והמשיך הלאה.
"נראה אותך מאלתר עם גל גדות." הייתי על סף רתיחה ממש.
"אם אצטרך זה מה שאעשה" הוא קטע אותי "אנחנו לא משחקים כאן גברת. יש לך משימה לבצע, תבצעי אותה. בכנות לא מעניין אותי איך ומה את מתכננת לבצע כל זמן שזה לא עובר את סף הפלילי חמור, זה מקובל עלינו, בכל זאת מדובר בביטחון המדינה ובחייהם של אלפי אזרחים. מבחינה מוסרית זאת החובה שלך. ממש."
"מה נהיית לי פילוסופי פתאום, אתם במסע צייד, זה מה שזה ואני שותפה פעילה שלכם בעל כורחי ונגד רצוני. מוסרי זה לא."
"בואי לא נבלבל אחד לשנייה את המוח, את לא מעוניינת להשתתף במשימה החשובה הזו, את יודעת מה הן ההשלכות. זו בחירה שלך."
ישבתי במכונית, חונה ליד המשרד ופרצתי בבכי. בכי קורע לב אבל גם משחרר מאוד.
בכיתי על חוסר ההוגנות, על עסק הביש שנקלעתי אליו, על הרצונות המתנגשים שלי וחוסר הרצון לפגוע בפרטנר לחיים שלי שאין לו מושג ירוק לאיזו צרה נקלעתי ושהיא עלולה לערב את כל שאר בני המשפחה.
אחרי שתי דקות בערך, הדמעות הפסיקו לזרום, התכופפתי למושב האחורי, משכתי מתוך שקית חולצה לבנה חדשה, התכופפתי מעט קדימה והחלפתי בין שתי החולצות הנקייה והמוכתמת ביין אדום.
הוצאתי את ערכת האיפור ובעזרת מגבון ניקיתי את עיגולי המסקרה והצללית השחורים מתחת לעיני.
ניערתי את ראשי קלות והגעתי להחלטה ביני לבין עצמי שאני לא מוותרת כל כך מהר, ניתן למרטין עוד צ'אנס אחד לחשוף בפניי את עצמו, תרתיי משמע ואם דמותי המפתה לא תצליח לשלוף את המידע, אאלץ להתייצב מול ערכאות השיפוט ולתת את הדין, אמנם תמונה אחת שווה אלף מילים אבל יש גם את האמת. אם היא עוד שווה משהו במדינה הזאת.
החלטתי לערוך ביקור פתע אצל מרטין בפעם הבאה שצחי יקבע תור למעבדת השינה. אם יהיה לי מזל הוא לא יהיה בבית ואני אוכל לחלץ את המידע מבלי לחלוץ שד ואם יהיה בדירתו נו ce la vie אצטרך להתקרב לדת ולהתפלל.
כמה דקות אחרי כבר הייתה לי פגישה עם לקוחה חדשה שרצתה לשפץ את החצר והכניסה לבית הפרטי וליצור חיבור וזרימה בין הפנים והחוץ. זרמתי איתה ולמען האמת הרגשתי שעבודתי היא מפלטי מכל הצרות שהחיים מזמנים לי לאחרונה.
בינתיים בדירתו של מרטין הידוע גם כעלי התקיים מפגש שהיה בהחלט יכול להידמות למפגש איתי במידה והייתי בוחרת בקינוח ולא בלשפוך יין על חולצתי.
הגברת הנחמדת הייתה הפעם אחות בבית חולים במרכז הארץ, צעירה ממני בשלוש ארבע שנים, ולה כנראה הייתה צניחה איומה ברמת הסוכר. עלי ידע את כל המהלכים הנכונים והיה רב אומן בליצור אינטימיות מזויפת. האחות הצעירה הרגישה שקיבלה תמורה הולמת למידע רגיש שסיפקה לעלי על בית החולים שבו עבדה, כולל גישה לתיקים חסויים של מטופלים מבלי שהייתה מודעת לכך (צילומי מחשב שהעבירה והכילו מידע שהאקר מתקדם יידע להוציא מהם את המיטב, ובאופן מפתיע עלי היה מקושר לכמה כאלה).
סיגריה אחת אחרי, איסוף פרטי לבוש חיבוק חושני ונשיקה ארוכה לסיום, חתמו את העסקה שלא בטוח הייתה מודעת לקיומה.
למרות שלא ידעתי על קיומה של האחות הרחמנייה, ידעתי שאני לא רוצה להיות עוד אחת בשרשרת נשים מנוצלות מכאן ומכאן ולכן הייתי צריכה לבנות את התוכנית שלי בקפידה, הפעם מרטין יצטרך להסיר את כל ההגנות שלו ואני אצטרך לקחת את כל הסיכונים.
"אמיר כיף חלאכ? תקשיב האחות הזאת היא משהו. הביאה חומר טוב" עלי הצית לעצמו סיגריה נוספת, עכשיו כשהוא לבדו.
"כמה נזק אפשר לעשות רק מהתמונה הזאת שהביאה" אמיר היה מרוצה "בתי החולים יצטרכו לחזור לעבוד כמו לפני עשרות שנים. כאוס במיטבו."
"עלי אני לא בטוח שאתה צריך את המורה הזאת." אמיר תהה בקול.
זה נכון, עלי חשב בליבו אבל יש בה משהו שאני חייב לפצח. וזה לא באמת קשור לעסקי ריגול.