אזעקת אמת – פרק ראשון

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

"ורד מה שלומך?" היא כתבה לי במסנג'ר.
"שלומי טוב, בהתחשב במצב" עניתי בכנות.
"ראיתי שהוצאת לאור ספר, תשמעי כל הכבוד לך" היא החמיאה.
"תודה רבה" התרגשתי, בכל זאת למרות הביקורות המשבחות, המכירות איך לומר, לא ממש התרוממו וכל התייחסות לאומנות שלי הייתה מבורכת.
"איפה אפשר להשיג עותק?"
"כתבי לי את הכתובת שלך, ואשלח לך את הספר."
"תודה ורד אין כמוך."
לא התכוונתי להיות עד כדי כך לארג'ית, ולהעניק את הספר בחינם, אבל אולי אנצל את האירוע לקצת יח"צ.
"בשמחה, בתנאי שאת כותבת לי בתום הקריאה כמה מילים, אהבת לא אהבת וכו'" הצבתי תנאי משלי לעסקה.
"סגור" ענתה.
סגור חשבתי לעצמי.
מרתה הייתה קרובת משפחה שגילתה חברים פוטנציאלים בפייסבוק והגדילה את מעגל הסושיאלז שלה באדיקות. ואני, שכבר שכחתי מזמן את התהילה הקצרצרה שנלוותה לפרסום הספר הראשון והיחיד שלי לעת הזו, לא ראיתי שום פסול בניסיון לייצר באז מחודש סביבו. קצת מאמץ לא הזיק מעולם, ולמעשה נחוץ ממנו הרבה מאוד כדי להישאר בתודעה הציבורית, בכל מה שקשור במילה הכתובה.

קטע, עברו כבר שבועיים וטרם התפניתי לשליחת הספר.
הייתי עסוקה מאוד בענייני המשרד ולא נמצא הזמן להתפנות לקפיצה זריזה חזרה לשנות השמונים של המאה הקודמת, כלומר סניף דואר מקומי. ובכלל התפוצה של סניפי הדואר ירדה משמעותית כך שהייתי צריכה לגייס את כל כישורי הבילוש שלי כדי למצוא אחד כזה.
לבסוף בעזרתה האדיבה של חדווה המזכירה, נמצא סניף הדואר הקרוב אליו הזמנתי תור, חידוש של המאה ה-21, ליום המחרת.
עבדתי כמעצבת פנים ושעות הצהרים המוקדמות היו בדרך כלל שעות רגועות יותר מבחינת פגישות עם לקוחות, בסוף כולם חייבים לאכול צהרים ולבוא על בטן מלאה כדי לגלות הרבה אורך רוח לשיגעונות הקשורים בעיצוב הבית.
"ורד יקרה,
מאחלת לך קריאה מהנה
גם בזמנים טרופים אלו,
שיהיו בשורות טובות לכולנו
ושנדע ימים טובים יותר.
ורד גרשוני 21.10.24"
"אני יוצאת לחצי שעה" צעקתי למתי השותף שלי במשרד.
"אין בעיה, אני יוצא עוד שעה לפגישה עם גדי מהרצליה כדי לראות את הדירה, נתראה אחה"צ" הוא צעק חזרה מחדרו.

נכנסתי לרכב החשמלי החדש שלי והתחלתי לנסוע, חמש דקות לתוך הנסיעה בעודי מקשיבה לרדיו נשמעו התראות לירי טילים באזור המרכז, ההתראות הלכו והתרבו הלכו והתקרבו.
משהו קטן שהייתי צריכה לציין בהתחלה בקשר לתקופה, אנחנו במלחמה, כל יציאה מהבית ברכב, לעבודה, לבילוי, לאיסוף הילדים מבית הספר, בקיצור כל יציאה מרחיקה ממרחב מוגן ומהווה סכנה ברורה ומיידית.
הקשבתי בדריכות לרשימה ההולכת ומתארכת של ישובים בהם יש אזעקה המתריעה מפני ירי טילים ותוך שניות בודדות נשמעה צפירה עולה ויורדת מחוץ לרכב.
מה אני עושה?
זו פעם ראשונה שאני ברכב, בזמן נסיעה.
שתי ברירות עמדו בפניי, לעצור את הרכב באמצע הכביש או למצוא חנייה, להחנות ולמצוא מחסה כל זה בזמן הקצר ביותר.
למזלי, ממש מטרים ספורים לפני הייתה חנייה לצד המדרכה.
אוקיי האוטו מוגן, עכשיו מה איתי?
מעבר לחנייה היה גן משחקים, ברור לחלוטין שאין כאן מרחב מוגן אבל יש קיר טיפוס ומתקן נינג'ה.
מעולה, חשבתי לעצמי, ימצאו אותי מפוחמת על קיר הטיפוס, בדרך לשבירת שיא שלילי.
אני אסתתר מתחת לעצים, על החול, זו לא תהיה פגיעה ישירה לפחות.
בעודי חוככת בדעתי האם להשתטח על הרצפה מלוא קומתי ולטבול את פניי בחול תוך הסתכנות של ממש בהידבקות באיזה טפיל, הצטרפו למקום מחבואי עוד שתי נשים וגבר.
אחת הנשים בכתה בהיסטריה ונערה את ראשה ללא הפסקה "למה יצאתי, השארתי את הילדים לבד בבית, מה אני עושה?"
זה היה תירוץ מעולה לא לטבול בחול "את יכולה להתכתב איתם בטלפון?" שאלתי בקול מרגיע.
היא יבבה קלות אבל ענתה "כן כן" והוציאה את הטלפון הנייד מכיסה.
"תשאלי אותם אם הם בממ"ד" המשכתי בקול מונוטוני ורגוע והאישה צייתה והקלידה את השאלה.
"בני כמה הילדים?" שאלתי אותה וחייכתי.
"בני עשר ושמונה וחצי" היא ענתה תוך כדי מעקב אחר צג הטלפון שלה.
"יופי, אז הם מבינים. זאת בטח לא פעם ראשונה שהם שומעים אזעקה" זה היה ברור מאליו אחרי שנה מוטרפת של אזעקות, אבל עדיין עדיף לשאול.
"אני בלחץ נוראי" היא משכה באפה.
"למה את בלחץ? הם בטח יודעים איפה הממ"ד" המשכתי לדבר בקול נמוך ורגוע.
ואז אורו עיניה, מסך הטלפון ריצד מול עיניה וכל הלחץ של הדקה וקצת לפני התפוגג.
"הם בממ"ד" היא עדכנה אותי "הם קצת מפחדים אבל מחכים בחדר המוגן עד שאחזור הביתה."
"מעולה, אם כך הכול הסתדר" חייכתי אליה וחיבקתי אותה על אף שהייתה זרה מוחלטת. הרגשתי את אנחת הרווחה ששחררה תוך כדי החיבוק ושמחתי בשבילה.
הגיע הזמן לפזר את ההתקהלות ולחזור למשרד. אני לא שולחת שום חבילה בדואר היום. אני צריכה להתאושש מהחוויה המפוקפקת.
התחלתי לצעוד לעבר האוטו בחזרה כשמאחורי נשמעו קריאות הולכות וקרבות.
בהתחלה לא חשבתי שהן מיועדות אליי, אבל משלא חלפו ונעשו קרובות יותר החלטתי להסתובב ולבדוק לפשר העניין.
"אפשר להפריע לך שנייה?" שאל הגבר מאחוריי.
כן הוא התכוון אליי.
"אמממ…אני קצת ממהרת, מה העניין?"
"התפעלתי מקור הרוח שלך ואיך שלטת בכל העניין שם" הוא הצביע לעבר המקום שבו הסתתרנו קודם לכן יחד, מפני הטילים.
"שטויות, הייתי מורה פעם. אתה יודע בכמה התקלות הייתי צריכה לטפל ביום לימודים אחד. טילים של איראניים זה כסף קטן" צחקקתי.
הוא צחק גם.
"נעים מאוד, מרטין" הוא הושיט לעברי יד.
הושטתי יד בחזרה ולחצנו ידיים, כאילו אנחנו חותמים על עסקה במשרד. ניחוח חוץ לארצי בשם זה תמיד דבר מסקרן, והיה לו גם לוק אירופאי וירוק עיניים כמו שאני אוהבת.
"מרטין, תגיד איך אתה קשור לכל מה שקרה פה עכשיו?" נופפתי באוויר לכיוון כללי.
"מה זאת אומרת?" הוא שיחק איתי עכשיו את המשחק.
"אתה יודע, חליפה, אין לך את המראה הראשל"צי הטיפוסי."
"תגדירי מראה ראשל"צי טיפוסי" הוא ביקש.
"אני יודעת?…ערבי מעודן" גיחכתי.
"אהה הבנתי" הוא הביט היישר לתוך עיניי ללא שמץ של מבוכה "אני לא מכאן כפי שאת יכולה לנחש מהמבטא שלי. אני מאנגליה, לונדון, הגעתי לארץ לרגל עסקים והייתי בדיוק בדרכי לפגישת עבודה, במסעדה שהשותף שלי בארץ הזמין אליה מקומות."
"נחמד, אתה בטח מאחר לפגישה, אני לא רוצה לעכב אותך."
"את לא" הוא הנמיך את קולו.
"טוב מרטין, היה נעים להכיר, אני צריכה לחזור לעבודה."
"גם אישה עסוקה כמוך, צריכה לאכול מדי פעם לא?" הוא ניסה את מזלו "המסעדה לא רחוקה מכאן ואני בהחלט יכול לקצר מאוד" הוא הדגיש "את הפגישה."
"אוכל זה בהחלט דבר חשוב אבל…." ניסיתי להתחמק.
הוא היה עקבי ולא וויתר "זו מסעדת סושי מפונפנת נראה לי שתאהבי. מה אכפת לך? ארוחה, קצת אלכוהול, שיחה מרתקת על ישראל, אנגליה והמלחמה ואחרי זה תלכי לדרכך ולא תשמעי ממני יותר."
האמת, רציתי להיות חזקה ולעמוד בפיתוי, אבל הוא עמד קרוב אליי, ריח הבושם שלו חדר לתוך נחיריי והיפנט אותי יחד עם כל הלוק הכללי שלו: גבר גבוה, לבוש היטב, נאה ביותר, זיפים קלים על פניו, גוף חטוב כאילו יצא הרגע מאיזה מסלול תצוגת אופנה במילאנו. זה ממש יכול להיחשב פשע לסרב להצעה שכזאת.
חוץ מזה השעה היא שעת צהרים וחייבים למלא את המאגרים באבות המזון.
"מרטין, זהו יום המזל שלך. היומן שלי לא עמוס במיוחד ואני אוהבת סושי. לאן אני נוסעת?"
החלפנו מספרי טלפונים והוא שלח לי את מיקום המסעדה.
"ניפגש עוד בערך עשרים דקות שם" הוא ממש לא שאל.
"ניפגש שם" אישרתי והתחלתי להתקדם לעבר המכונית שחנתה בצורה עקומה במיוחד והפריע בלשון ההמעטה לתנועה לזרום.
בעודי נוסעת ניסיתי להיזכר האם הבחנתי בטבעת על ידו, כאשר לחצנו ידיים….