פרק 1: בין ענפי החיים

הבוקר התחיל כרגיל במושב שבו גרו האחים לולב, ערבה, הדס ואתרוג. השמש התפשטה על השדות, מלטפת את עלי העצים, והאוויר הרענן של הבוקר הצליח לחדור גם את הצריף הפשוט שלהם. עם זאת, הייתה תחושת מתח באוויר – תחושה של משהו שמתרקם, משהו שמשתנה.

לולב ישב במטבח עם כוס קפה חצי ריקה, מביט דרך החלון אל השדה המוריק שמול הבית. מאז שהמשפחה עברה לכאן לפני שנים, הוא תמיד היה מרגיש את אותו הדבר – שורשיות. תחושת המקום, של הרגשה שהעבר תמיד כאן, שנעוריך נטועים בעמק, שאין שום מקום אחר בעולם שבו תוכל להיות יותר חופשי, יותר בבית. עם זאת, משהו השתנה לאחרונה. אחותו הדס עזבה את המושב לטובת עיר גדולה. האח ערבה הפך את עיסוקו לחלק מהותי מהחיים שלה, והדברים ביניהם לא תמיד הסתדרו כפי שציפתה.

"מה יש לך היום?" שאלה ערבה, נכנסת למטבח ומניחה את התיק שלה על השולחן. היא היתה דינאמית כרגיל, לובשת בגדים משוחררים וכולה מרץ, ממהרת לעמוד גם מול אתגרי היום שלה.

"לא יודע," ענה לולב בקול שקט, "משהו לא מרגיש כמו פעם."

הדס, שתמיד היתה השקטה בין כולם, נכנסה גם היא לחדר. היא נראתה כרגיל, עם הפנים העדינות שלה שהעידו על עומק רגשי. בשקט היא התיישבה ליד לולב. לא היה צורך במילים, כל אחד מהם ידע שהחיבור ביניהם היה הרבה יותר ממה שמילים יכולות לתאר.

"איך את מרגישה?" שאל אתרוג, נכנס מאחוריהם. אתרוג, שנראה תמיד קצת מרוחק, אבל עם לב רחב, שמר על שקט רגשי במערכות היחסים שלהם, לא תמיד מצליח לקרוא את המתח שבין כולם.

הדס שתקה לרגע, לפני שענתה בקול רך, "יש תחושת ריחוק, תחושת שמשהו לא בסדר. אני לא יודעת אם זה בגלל שעזבתי את המושב, או שזה משהו פנימי שלי."

לולב הציץ בה וראה את העצב בעיניה. תמיד היה לו קשה לראות את הדס במצב כזה, היא תמיד היתה הגורם המאזן, השקט, הילדה החזקה של המשפחה. מאז שהיא עזבה, הוא הרגיש כאילו החוטים המקשרים ביניהם התרופפו.

"אני לא בטוחה שאני מבינה מה קורה עם ערבה," הוסיפה הדס בקול חלש, "היא כל הזמן עסוקה בעבודה שלה, כל הזמן מנסה להוכיח את עצמה."

"לפעמים אני לא מבינה גם," אמר לולב. "היא לא רוצה שאני אעזור לה. לא משנה כמה אני מנסה, היא פשוט דוחפת אותי החוצה."

העיניים של ערבה התכווצו כשהיא שמעה את המילים. היא שתקה, לא ידעה מה לומר, אך התסכול שהיה בשיחה הזאת היה ברור לכולם.

הדממה השתלטה על החדר. כל אחד מהם שקע במחשבותיו, וההבנה שתהליך השינוי בחיים שלהם לא רק משפיע עליהם אישית, אלא גם על כל הדינמיקה המשפחתית, החלה לחלחל. כל אחד מהם היה במרחק קטן, אבל כל כך משמעותי, מהשני.

"אולי זו רק תחושת ריחוק של זמן," אמר אתרוג בסופו של דבר, מנסה להוסיף נופך חיובי לשיחה. "החיים משתנים. אנחנו משתנים."

אבל בתוך תחושת השינוי הזו, היתה תחושה לא ברורה, של משהו שמחכה לקרות – אולי סוד ישן שמתפשט באוויר, אולי דינמיקה משפחתית שיצאה משליטה, אולי שקר שלא הוצף עד כה.

בינתיים, הם יכלו רק לחכות ולהתמודד עם מה שיבוא.