החתולה האלכימאית באה לעזרה

כעת ראיתי אותו: את העץ הכסוף, עליו הבוהקים בכסוף־עד על ענפי פלדיום עדינים, עתיק יותר מהיקום כולו, נמוך אך במעט ממני. שפשפתי את עיניי שוב ושוב כדי לוודא שאין זאת הזייה, אולי הטעייה מרקוריאנית… לא, זה בהחלט הדבר האמיתי. אני יודע את זה בוודאות. על זה דיברו כל הספרים כולם, זאת הייתה תמצית כל המשלים, ברגע אחד הרגשתי איך כל חלקי החידה מתחברים בהתאמה מושלמת…

בצעדים חפוזים התקדמתי עד לגדר הסורגים שהקיפה את העץ מארבעת רוחותיו. היא הייתה דקה, עדינה כמו העץ עצמו, אך חזקה וגבוהה להפליא, כך שבשלב מסוים היא התמזגה עם השמיים שמעליי, שחורים משחור. בנקודת המעבר הזאת, נקודת המעבר הסופית בין העולמות, השמיים שחורים לחלוטין בין ביום ובין בלילה, ממש כמו על הירח, שזהר בבוהק כחלחל לשמאלי. לימיני זרחה שמש יפיפיה כמו פרח קיץ.

ידי האחת החזיקה עדיין בלוח האיזמרגד, אבל הרגשתי שעליי להושיט את שתי ידיי. קול בתוכי אומר: את המסתורין הזה לא תוכל לכלוא בשום דיאגרמה אלכימית. הפעם המפתח צריך להיות אתה. הכל תלוי בלב בלבד, הדהד הקול, בלב בלבד… וזה נכון. האם עברתי את בתוכי את הטרנספורמציה הנדרשת? האם באמת עברתי את כל שלבי הזיקוק? האם אני מוכן למבחן האמיתי?

שמעתי לפתע קול נשי מאחוריי: "לא כל־כך מהר, חָתוּלוֹ."

הסתובבתי בבת־אחת וראיתי מאחוריי את החתולה האלכימאית: סוֹרוֹר מִיסְטִיקָה, אֶמוֹאוּ הנבונה. היא עמדה בשילוב ידיים, נועצת בי מבט חמור־סבר, כאילו אני עומד לעשות כל טעות אפשרית, אבל אז היא חייכה בקלילות מרעננת. "אני שמחה שהבנת שהֶרְמֶס טְרִיסְמֶגִּיסְטוּס לא יעזור לך כאן," אמרה, "אבל לבד אין סיכוי שתצליח בזה."

אֶמוֹאוּ הנבונה, כמו שהיא מתעקשת, או סתם אֶמוֹאוּ, היא לא לגמרי חתולה. זאת אומרת, זה קצת מורכב. ההגדרה המדויקת היא אנימָה אנימָלית עצמאית, ששוחררה ממעמקי הניגרדו באחד הניסויים הנועזים שערכתי, וכעת יכולה, תודות לפעולה האלכימית המורכבת, לתפוס את צורתה של אישה יפיפיה עם שיער טריקולורי פראי ביותר ותווים חתוליים, או להצטמצם לצורות קיום מופשטות שמאפשרות מעבר קל ובטוח בין העולמות, לפי הצורך.

בכל־מקרה, אמואו צדקה: מיהרתי. מרקורי כמעט תפס אותי בתעתועיו המרובים, כי גם אם היה בידיי המפתח, הרי שהמפתח עדין ושברירי, כמעט נוזלי, ולכן צריך לסובב אותו באיטיות מורטת עצבים, אחרת התהליך עלול להיפגע. שמחתי שהיא באה ברגע הנכון להזכיר לי.

"מה שאנחנו צריכים, חָתוּלוֹ, לא נמצא בכלל אצל הרמס," אמרה אֶמוֹאוּ בנימה רבת־משמעות.

"ואת הולכת לגלות לי מה זה בדיוק?" שאלתי, אבל אֶמוֹאוּ רק המשיכה לחייך במסתוריות, כצפוי.

"את לפחות יודעת מה זה?"

"מה אתה חושב שאני?" התערמה ושמה ידיה על מותניה בהפגנתיות. "ברור שאני, הנבונה, סורור מיסטיקה, גלגול מרים הנביאה, יודעת! אני יודעת את כל מה שאתה צריך, ואף יותר מכך, אבל אני לא יכולה פשוט לבוא ולגלות לך סתם כך!"

אנחנו כל־כך קרובים ליעד… למה זה צריך להיות כל־כך קשה? הרגשתי כאילו כל מה שלמדתי נשכח ממני, לא הצלחתי להיזכר שום דיאגרמה או סמל שיוכלו להסביר לי מה עליי לעשות… למה החתולה האלכימאית מתעקשת להשאיר את זה בסוד? האין זה תפקידה של הסורור מיסטיקה לעזור, כמו מרים הנביאה למשה? מרים…

אמואו הרימה גבה, כאילו שמה לב לרעיון שעלה בי. "נו?" שאלה.

נראה לי שהבנתי, או לפחות כך נדמה לי… הייתה לי תחושה טובה לגבי זה. "אז ככה," פתחתי, "אחד יהיה לשניים, השניים יהיו לשלושה–"

"–והשלושה לארבעה ולאחד," קטעה אותי אמואו, מרוצה מעצמה. "האקסיומה של מרים. אתה חושב שאתה מוכן?"