יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ו

9.10.17

יום הולדתי הגיע, אמצע חול המועד סוכות, וכאילו הזמן קפא מלכת. זיכרון ימי ההולדת דהה מזמן, כמו תמונה ישנה שנשכחה במגירה. הפעם האחרונה שחגגתי הייתה בגיל 17, סביב שולחן משפחתי עם אבא, אימא ולי-אן. בלונים צבעוניים ריחפו באוויר, ועוגה התנוססה במרכז, מוקפת בזיופים צורמים של "יום הולדת שמח".
"את בסדר?" קולה של לילי ניער אותי ממחוזות הזיכרון.
"כן, כן," השבתי בקול חלול, ידיי ממשיכות במלאכת הלבוש לקראת הריקוד הבא על העמוד.
"החלטת מה תעשי כשהחוזה ייגמר?" שאלה, נאבקת עם הגרביונים העקשניים.
"עדיין לא," שיקרתי. לא רציתי שיתפשטו שמועות על סיבת עזיבתי, על התוכניות שכבר רקמתי בסתר.
"לא נורא, את תדעי." חיוך רחב חשף את שיניה הישרות, בעודה נלחמת בגרביונים המתמרדים כמו מטרייה סוררת.
לא כך דמיינתי את יום הולדתי. בשש השנים האחרונות, מעולם לא חלמתי שאחגוג בחיק זרים, ריקה מרגש, חצי עירומה, כשבתוכי מקנן צער עמוק כמעמקי האוקיינוס האפל.
"נתראה מחר!" קראו לילי ויסמין, מנופפות לשלום בטרם נבלעו במונית. העדפתי ללכת ברגל – עשר דקות הליכה בלבד.
צעדתי ברחובות השוממים, כשרק פנסי הרחוב מאירים את דרכי כמו שיירת כוכבים, אחד מהם כבוי, שובר את הרצף המואר. אחזתי בבלונים שקנו לי הבנות ובשקית עם חצי עוגה – את החצי השני כבר אכלנו לפני המשמרת.
בהגיעי לבניין, המתנתי למעלית, הקור חודר לעצמותיי. חיממתי את ידיי זו בזו, מקווה שהמעלית תגיע במהרה. לפתע, שמעתי דלת נפתחת וראיתי את קודה רצה לעברי, כשברקע קולותיהם של לואי ובחורה אלמונית.
המעלית נפתחה, וקודה זינקה פנימה. "קודה," לחשתי, מסמנת לה לצאת בטרם יבחינו בי. עיניה הגדולות הביטו בי בתמימות.
"אשחק איתך אחר כך," הבטחתי, מוציאה אותה בעדינות ומסמנת לה להישאר במקומה.
נשמתי לרווחה כשדלתות המעלית נסגרו, בדיוק כשראיתי ידיים מוכרות לוקחות את קודה. לחצתי על קומה 7 להטעות, ומיד ירדתי לקומה 5, אל המקלט הבטוח שלי.
ל׳