Dani
״כוכב שוב נפל בשמיים ומישהו ביקש משאלה השמש טובעת במים כמו שאני טובעת בך״ (פאר טסי)

יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ה

Dani 06/11/2024 78 צפיות אין תגובות
״כוכב שוב נפל בשמיים ומישהו ביקש משאלה השמש טובעת במים כמו שאני טובעת בך״ (פאר טסי)

30.5.17

יום שלישי, חג השבועות פרש כנפיו על הארץ. צלצול הטלפון הפר את דממת הבוקר – קולה של אמי נשמע מעברו השני של הקו. "השנה אנחנו נוסעים לדודה חנה," הודיעה בהתרגשות, "אולי תצטרפי אלינו?" ליבי התכווץ. דחיתי את ההזמנה בנימוס, אך בתוכי ידעתי – דודה חנה מעולם לא חיבבה אותי באמת.
תמיד העדיפה את לי-אן, אחותי הצעירה, כאילו הייתה מתנה משמיים להוריי אחרי שנולדתי אני. אולי כיום דודה חנה מאופקת יותר, אך בעיניי היא תישאר לנצח כחור שחור רגשי, בולע כל זיק של ביטחון עצמי שהיה לי.
אחרי שלושה שיעורי פסנתר, בהם לימדתי נערים ונערות צעירים, מצאתי את עצמי שוקעת בנוחות הספה. בידיי אחזתי בספר שלואי נתן לי, עיניי רצות על פני המשפטים המסומנים. כל מילה הייתה כמו מנגינה – לעתים מצחיקה עד דמעות, ולעתים מרגשת עד כדי בכי עמוק. מדי פעם, כשמשפט נגע בי במיוחד, מצאתי את עצמי רושמת אותו בפנקס קטן, כמו אוספת פנינים יקרות ערך.
לפתע, קול חריקה קל נשמע מכיוון הדלת. הצצתי בעינית וראיתי את לואי, ולצידו את קודה, כלבתו, שורטת בעדינות את הדלת. "קודה!" קראתי בחיבה כשפתחתי את הדלת. לואי נראה נבוך.
"אני מצטער," מלמל, "קודה לפעמים עקשנית." חייכתי והתכופפתי ללטף את הכלבה האהובה. "זה בסדר גמור," אמרתי, "אני מחבבת מאוד את קודה." ובליבי הוספתי – 'וגם את בעליה'.
"הספר," הצביע לואי כשהתיישרתי. "הוא פשוט מקסים – מצחיק ומרגש בו-זמנית." לואי נראה מהודר, כנראה בדרכו לארוחת החג. "אני שמח שנהנית ממנו," חייך חיוך שהאיר את פניו כמו אור ירח רך.
"לגבי ההצעה שלך," אמרתי בכאב לב, "אני נאלצת לסרב." הבעת אכזבה חלפה על פניו. "אם תשני את דעתך, את תמיד מוזמנת," אמר בעדינות.
לפתע, כמו מתוך אפלה, הופיעה דמות נשית – אותה בחורה שראיתי עם לואי לפני זמן מה. היא הייתה יפהפייה, לבושה בשמלה מהודרת. "לואי, הנה אתה," אמרה, עיניה החומות יורות בי מבטים חדים.
"תודה," מלמלתי בשקט, "אכנס פנימה. שיהיה לכם חג שמח." לואי הצליח רק לנופף לי קלות, מבלי שבת זוגו תבחין, עד שנעלמו מעבר לפינת המסדרון.
סגרתי את הדלת, ליבי כבד. למה לא פגשתי אותו קודם? למה הוא בחר בה? אני לא רוצה להיות פרס ניחומים, אבל הוא מטלטל את ליבי בעוצמה שקשה להסביר. כל מבט, כל מגע קל, משאיר אחריו שובל של חשמל באוויר.
בתסכול, הנחתי את הספר על השולחן והלכתי להתנחם בסרט רומנטי נוסף, מנסה להשקיט את הסערה בליבי.
ל׳


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך