החתול הסופר
ממשיכים אנחנו במסע האזוטרי של המילים חסרות המנוחה, דרך שדות הגנוסיס, המיתוס והאלכימיה, בסגנון אקלקטי־אסוציאטיבי. הסימבוליקה היא חלקית ומותאמת, ולאו דווקא נאמנת לשיטות היסטוריות כלשהן, מכיוון שיש גבול לכמה שמערכת סמלים נוקשה יכולה להכיל (יצא קצת מטא אבל בסדר). ההשראה האלכימית מהספר המדליק "מסע אל העצמי" של רות נצר.

ܡܠܬܐ, ܣܝܗܪܐ

החתול הסופר 05/11/2024 65 צפיות אין תגובות
ממשיכים אנחנו במסע האזוטרי של המילים חסרות המנוחה, דרך שדות הגנוסיס, המיתוס והאלכימיה, בסגנון אקלקטי־אסוציאטיבי. הסימבוליקה היא חלקית ומותאמת, ולאו דווקא נאמנת לשיטות היסטוריות כלשהן, מכיוון שיש גבול לכמה שמערכת סמלים נוקשה יכולה להכיל (יצא קצת מטא אבל בסדר). ההשראה האלכימית מהספר המדליק "מסע אל העצמי" של רות נצר.

מִלְּתא, סִיהֲרָא.

אותן מילים אסורות לשעבר מצונפות כעת לצד חווה בשער המזרחי הסודי, תחת אור סהר קלוש וחושך ים האינסוף, המאפשר להן לזהור בצבעי קשת, ובצבעים בלתי־נראים עדינים אחרים. החושך הכרחי, כך אומרים, כמו הסוד; ולכן, כדי לזהור ביופי, הן חוזרות להישמר בסוד.

אלה אינן מילים שומרות חוק. רשע רב יש בהן, אם כי, הן אינן מרושעות, לעת עתה. הן אמגושיות פראיות שלקחו על עצמן לכלוא בתוכן, באמצעות כבלי דיו מועשרים בפְּנוּימַה – כלומר בכח האהבה בלבד, ובאופן זמני בלבד – רוחות אפלות חסרות־שם, תופעות מבעיתות שמאיימות על שלמוּת האָנִימָה מוּנְדִּי. מיהו המעז לאיים על האנימה מונדי? – אם האנימה מונדי בעצמה מולידה את אותן סופות חיים פראיות השוברות את פני המים, ואם בנותיה, המילים הפראיות לא־פחות, פוערות פה ענקי ובולעות אל תוכן את רוחות סערה?

הן הדיאגרמה הקסומה העוצרת בעד הפאנדמוניום, עד שהיא נופלת מובסת כמות שהיא, כמו פגרי המילים חסרות הפנוימה המפוזרים בשדה הקרב האפוקליפטי, רַגְנַרוֹקִי־משהו של המחברת, כשהזאב האגדי נוגס בסהר. עד אז הסוהרות הקסומות, השואבות את כוחן הסהרורי, המתהלך בלילה, מאורו המסתורי של הירח, נאבקות בדיבוקים, נשמות נפולות, זרמי תהו ואבנים מפולמות, ומנסות כמיטב יכולתן להחזיק על גבן הזעיר את כובד השמיים והעולם כולו, מבלי להתמוגג אל שלוליות דיו חסרות משמעות.

לשם כך נדרשות מילים קשוחות, אמיצות, פראיות בדיוק כמו הפרא אותו הן מנסות לרסן, יציבות אפילו יותר מהשינוי המתמיד, המוכנות להכיר באבסורד של עצם קיומן.

וחלקן מצליחות, חלקן באמת מצליחות. מילים אמגושיות שפיצחו את סוד האלמוות, וכבר אינן צריכות שיאמרו אותן. הן יכולות להיעלם לחלוטין, ובו־בזמן להחזיק חלקים נכבדים מהשמיים או מהארץ. לי נשאר רק לשתוק אותן מאוד.

כשהזאב האגדי נוגס בסהר, כלומר, כשהעולם נחרב, וזה קורה מדי־פעם, כי זה חייב לקרות – בעצם, קודם נסביר למה זה חייב לקרות.

העולם שעליו המילים הקסומות נאבקות, אינו אלא וַז־הֶרְמֶטִיקוּם שקוף למחצה המכיל את הפְּרִימַה מַטֶרִיַה. וזה מה שהוא עושה, הוא מכיל, בסמליות עצומה, ומכיל, ומכיל. והמילים האלה, הן בכלל לא מילים. הן תיבות, כמו תיבת נח המוכרחה להחזיק מעמד, ואז להישבר.

התהליך מתרחש כשלעצמו, מבלי שום התערבות, אבל עליו להיות מוכל עד לרגע הנכון. ברגע הנכון, על הוַז־הרמטיקום להישבר, רצוי חלקית, אפשר יותר, וזה קורה בדיוק ברגע שבו הזאב נוגס בסהר, כמו שאמרנו, הוא נושך אותו בחוזקה, וזה כואב, כי מילים רבות מתות בבת־אחת. אלה שפיצחו את סוד האלמוות נשארות ברמת קיום כזאת או אחרת, אבל גם מהן יש כאלה שמואסות בחיי האלמוות, או שמעדיפות להיוולד מחדש, או שעוברות טְרַנְסְפִֿיגּוּרַצִיוֹת מרחיקות־לכת בניסוייהן הסודיים, עד לבלי־היכר.

הנשיכה כואבת, אבל הדם הירחי הקפוא שניגר ניחן בכוח להצמיח עם הזמן מילים חדשות, או להקים לתחייה עולמות עתיקים להפליא. גם מילים עתיקות, שהצליחו לשמר את גופן, כעת נטול הפנוימה, בשירי קסם נשכחים, אולי תצלחנה מילים אחרות להקיצן משנת הנצח שלהן ולצרף אותן ללחש חדש.

אבל עוד תצטרכנה לבלות זמן־מה בכלא הקסום, כמו המילים הקודמות, המשוחררות, עד שיעלה במוחן הרעיון להקים מסדר סודי, שיוכל לתכנן בלילה את הפריצה מהחומות, וחבירה אפשרית למילות הרפאים. גם אליהן חווה ואני נחבור, כי אין ברירה, ונשמור עליהן בסוד עץ החיים.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך