מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 78

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 77

—
בשעה שאני שוכבת על האדמה הקשה בגומחה הצרה, אני שומעת את קול הנשימות הכבדות של זיק ליידי.
הלילה קר והמגבת מחממת מספיק, הקרקע רטובה והאוויר דחוס.
אני שומעת את נחירותיו הרמות של זיק השוכב קרוב אליי וישן שנת ישרים.
זה אינטימי מידיי, קרוב מידיי ואולי גם לא לגמרי רצוי.
כשזיק מתהפך בפתאומיות והיד שלו נוחתת על הבטן שלי ומחבקת אותי אני נלחצת.
אני מתכווצת אינסטינקטיבית ומנסה לזחול מתחת לזרוע בלי להפריע לו בשנתו, אבל היא נשארת במקום.
המוח שלי צועק להזיז אותו, לגלגל אותו חזרה אל הצד שלו של הגומחה או להעיר אותו, אבל אני קופאת במקומי.
הסיבה לקיפאון היא שבאותו הרגע משהו על הזרוע שלו לוכד את תשומת ליבי – וליבי עוצר פעימה!
סימן האות 'K' בוערת באדום כהה על זרועו של זיק, כאילו נצרבה בעור שלו..
אני בוהה בסימן והפחד מחלחל לכל תא בגופי.
הרגעים שבהם נחרת אותו סימן על הרגל שלי עולים בזיכרוני – הרגע בו הצלחתי, בקושי רב, לנתק מעליי את נזר הציווי הארור של קווין, לאחר שהייתי מהופנטת במשך יממה שלמה והייתי הרעייה המושלמת שלו.
סיוט!
אבל איך הסימן הזה הגיע לזרוע של זיק?
האם הוא עובד עם קווין מההתחלה, ומנצל אותי כדי להחזיר אותי אליו?
אולי כל העזרה של זיק היא רק חלק מהתוכנית הגדולה של קווין?
מה אם זה משחק מתוחכם שבו אני הפיון, כלי בידיים שלו ושל קווין?
מחשבה נוספת פוגעת בי: זיק לא יכל לדעת מראש שניפגש יחד בתוך הסיר של העוגית הפומוריאנית!
המפגש שלנו היה אקראי לחלוטין!
לא הייתה לו שום דרך לצפות שנמצא את עצמנו באותו מקום ובאותו זמן.
זה לא הגיוני – אם הוא באמת סוכן של קווין, זה היה חלק מתוכנית מחושבת היטב.
אבל המפלה למצב הביש הזה… הכול נעשה לכאוס גמור.
אני מתחילה לנשום בכבדות, מרגישה שהעולם סביבי הופך דחוס יותר ויותר.
או שאולי… אולי זיק עבר משהו דומה לשלי?
אולי גם זיק ניסה להתנגד לנזר הציווי והצליח לברוח בדיוק כמוני?
אולי הסימן הזה הוא לא עדות לנאמנות לקווין, אלא לצלקת מהמאבק שלו?
אני לא יודעת למה להאמין…
זיק נראה כנה כאשר הוא מדבר איתי, הוא הציל אותי מטביעה ומכבד את בקשותיי.
אבל העובדה שהיד שלו עליי שמחבקת אותי, המסמנת שאני לכודה, מרתיעה אותי.
האם אני סתם כלי במשחק של מישהו אחר, שוב?
אני נשארת בשקט, כמעט מפחדת לנשום כדי לא להעיר את זיק.
תחושת הביטחון שהרגשתי עם זיק עד עכשיו מתמוססת במהירות, ורמת האמון בו שגדלה מאוד לאחרונה מתחילה להיסדק.
אני רוצה להתעמת איתו, לשאול אותו ולצעוק עליו, אבל ההבנה שהוא עלול להיות מסוכן ושאין לי הרבה סיכוי להתמודד מולו במצב הנוכחי עוצרת אותי.
אני לכודה בין החשד כלפי זיק, לבין התחושה שאולי הוא בן הברית היחיד שיש לי כדי לשרוד את הדרך חזרה.
מה אני אמורה לעשות?
אסור שזיק ידע שגיליתי את הסימן על היד שלו!
אם הוא באמת שליח של קווין, אני חייבת לשמור את הקלף הזה קרוב אליי.
אשחק את המשחק הזה בשקט, לפחות עד שאדע בוודאות עם מי אני מתמודדת.
אני צריכה להחליט כיצד להמשיך מכאן ולחשוב על כל צעד.
כמה באמת אני באמת יודעת על זיק?
הדבר הראשון, אותו למדתי לאחרונה, הוא שמכיוון שזיק יכול להשתמש בכוחו של השוט הקדוש – זה אומר שהוא נצר לשושלת אבירים.
הדבר השני שאני יודעת עליו הינו שהוא שודד-קרצייה.
הדבר האחרון שאני יודעת הינו שהוא עם סימן 'K' על ידו, ולכן יש להניח שנתקל אישית בקווין.
ממש לא הרבה מידע.
מה הוא יודע עליי?
השחר מתקרב ואני יודעת שהמשחק האמיתי רק מתחיל.
—
אינני מצליחה להירדם בזמן שנותר, אז אני פשוט בוהה בשמים המתבהרים לאט-לאט.
"אה… זיק," אני אומרת. "אתה שם יד עליי, זה לא בדיוק מה שציפיתי לקום אליו".
הוא פוקח את עיניו, בוהה בי ואז מחייך "סליחה, זה לא היה מתוכנן," הוא אומר ואז קורץ "או שאולי כן?".
"תוריד את היד שלך ממני, אידיוט!" אני גוערת. "נחרת בקולי קולות ואתפלא מאוד אם הקופים לא בדרך לכאן. זמן לקום!".
אני דוחפת אותו, קמה ויוצאת מהגומחה.
"היי, אל תברחי לי," הוא קורא. "אסור לנו להיפרד".
המשפט הזה מקפיץ אותי.
אולי הוא באמת מוביל אותי לקווין?
"אני לא בורחת, סתם נמאס לי מלשכב ליידך" אני משיבה ומשתדלת לשמור על קור רוח.
"נמאס לך ממני?" הוא מקנט אותי. "כבר אמרתי לך, אני אדם נעים להיות בחברתו".
"כן, כמובן," אני עונה, מדלגת על הקטנות שבינינו "כל עוד אתה לא כופה עליי לעשות דברים מסכני חיים, כמו להסיח דעת של עוגית פומוריאנית רצחנית או להפיל אותי לנהר".
"לדעתי זה בדיוק כמו במחנה קיץ" הוא משיב.
אני מגלגלת עיניים "אף פעם לא הייתי במחנה קיץ, אבל אני בטוחה במאה אחוז שזה לא בדיוק כך".
"חבל" הוא משיב ומתקרב.
"בכל מקרה," אני משנה נושא. "מה התוכנית להיום, מדריך יקר?".
"אה, תני לי לחשוב," זיק אומר ומגרד בסנטר. "אני בטוח שיש כמה מקומות בסביבה שיכולים להיות מעניינים, אולי נוכל למצוא שם אוכל ובגדים טובים".
"או שייתכן שאנחנו פשוט נלך לאיבוד, ניתקל במפלצות שוב וכך נחמיץ את כל היום" אני מעירה.
"לא נלך לאיבוד, אני יודע איפה אנחנו" הוא מכריז.
"אמרת אתמול שהלכנו לאיבוד" אני טוענת.
"רציתי לראות איך תגיבי," הוא אומר בהרמת כתפיים. "בזכות ההרפתקה שלנו, כאשר נסנו ללא חוש כיוון וכשהיינו בשייט התענוגות בנהר – קיצרנו ביומיים את הדרך".
זה מעודד.
אך במה הוא עוד משקר לי?
כדי לא להיראות חשדנית אני שמה את ידי על הבטן ואומרת "אני ממש רעבה".
"תיכף נמצא לשנינו אוכל" מעודד זיק.
"בשביל מה אתה צריך אוכל? הרי אתה רזה" אני צוחקת.
חשוב שלא יחשוד בי.
שיחשוב שהמתח מתמוסס.
"אני לא רזה, הוא מוחה. כמו שראית אתמול בנהר – כולי תפוחי אדמה של שרירים".
"לא ראיתי אתמול בנהר שום תפוח אדמה," אני מציינת. "רק ראש-כרוב".
שנינו צוחקים עד שאני אומרת "אל תחשוב שאני מתכוונת לשבת כאן ולחכות לך לנצח, אני הולכת".
"את מתכוונת לעזוב אותי?" הוא שואל שוב והחשד שלי קופץ שוב.
"לא, אני לא עוזבת אותך," אני אומרת באנחה. "אז תתחיל להתנהג כמו בוגר ותוביל".
הוא קד ואומר "אחריי, הוד מלכותך" ומתחיל ללכת במורד הגבעה.
אם אני רוצה לשרוד אני חייבת לשים את כל הפחדים בצד, לכן אני הולכת יחד איתו.
—
אני צועדת בזהירות לצד זיק, השמש עדיין נמוכה מעל האופק, שולחת קרניים כתומות בין העצים. האדמה מתחת לרגליי חמימה.
הדאגה מהסימן על זיק לא נותן לי שלווה ואני מהדקת את המגבת שלי סביבי, מרגישה חשופה יותר ממה שהייתי רוצה.
"זיק, ספר לי על עצמך בבקשה" אני מנסה לשבור את הדממה לאחר כברת דרך ארוכה של הליכה שקטה.
"נולדתי בטמריה הבירה, שירתתי כנושא כלים לאביר מסוים שהסתובב הרבה בטמריה, אך תקופת האבירות האישית שלי הייתה קצרה עקב… בעיות בתדמית" הוא מסכם.
ממש לא מפתיע.
"בטח לגדול בעיר הבירה נתן לך הרבה שלל, בתור שודד אני מתכוונת" אני אומרת בתקווה לשאוב עוד פרטים.
זיק נאנח "כל הזמן יש בעיר תככים ותוכניות, גם בתקופת המלך קוסטום המנוח. כל אחד מנסה לטפס למעלה ולא באמת משנה על מי הוא צריך לדרוך בדרך".
עם זה אני מסכימה.
גם בטמריה הבירה תמיד דרוש להישמר מפני נוכלים, שיכורים, מהמרים, כייסים וכל השאר.
אני מביטה בו מהצד ומנסה להבין – האם הדברים שהוא מספר אמיתיים או חלק ממשחק מחושב.
מצד אחד הוא נשמע מרוחק, כאילו הזיכרונות האלה מכבידים עליו.
מצד שני, אולי הוא מנסה להשפיע עליי ולשחק את הקורבן.
"נשמע שלא היה לך קל" אני אומרת, מרגישה את ההיסוס במילים שלי.
הוא פשוט מושך בכתפיו.
"אז מי שלח אותך הפעם, הרחק כל כך מטמריה הבירה?" אני שואלת ושומרת על הטון הקליל, משאירה את השאלה פתוחה כדי לראות כיצד הוא יגיב. "בפעם האחרונה שהתראינו היית שם".
"ברחתי," הוא עונה בקצרה ואז מחייך שוב את החיוך הרגיל שלו. "ואז מצאתי עבודה אחרת".
אולי זיק באמת כמוני – אדם שנמצא במנוסה… בדרך שלו?
אני מתקרבת לזיק אך עדיין מנסה לשמור על מרחק המינימלי, כי גם ככה יש תחושה של מבוכה באוויר.
שקט שורר בינינו למספר דקות בזמן שאנו צועדים בירידה מהגבעה, וכשכבר ניתן לראות בבירור את המים בנחל למטה זיק אומר "את יודעת, למדתי בחיי לא לבטוח באנשים – כולל בך," המילים שלו נשמעות אגבית, אבל אני מרגישה שהן מכוונות במדויק. כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו, או לחילופין לגרום לי לדבר".
"אתה יודע כבר שזה הדדי," אני משיבה. "אף פעם אי אפשר לדעת מי ליידך, נכון?".
הוא מהנהן כאילו זה מה שהוא ציפה לשמוע ממני "יש הרבה דברים שאנשים בטמריה עושים כדי לשרוד. יש כאלה שעושים עסקאות עם האויבים שלהם ויש כאלה שבורחים מהכול" הוא מחייך חיוך קל אבל מביט בי בחשד.
המילים 'עסקאות' ו-'מנוסה' נשמעות לי מוכרות, אולי קרובות מדי למה שאני מנסה בעצמי לעשות במסע הזה.
אבל אני לא יכולה להרפות מהחשד שלי "אז אתה… לא מאמין שאפשר להסתמך על אף אחד בכל טמריה?" אני שואלת בזהירות כדי להבין אם הוא הסביר שלא סומך עליי, או שהוא משחק משחקים או משהו אחר.
"זאת לא שאלה של אמונה," הוא משיב. "את פשוט אף פעם לא יכולה לדעת מי באמת בצד שלך ומי לא".
אני מהנהנת כי אני בהחלט מסכימה לדבריו.
אינני בטוחה אם הוא מנסה להזהיר אותי או פשוט לספר את סיפורו.
מצד אחד, כל מה שהוא אומר מרגיש לי אמיתי, ובצורה מסוימת זה גורם לי לרצות להאמין לו.
מצד שני, הסימן 'K' על זרועו עולה לי שוב בראש, מזכיר לי שלא כדאי לי להיות בטוחה מדי.
"ומה איתך, הוד מעלתך?" הוא שואל. "נראה שגם את יודעת כמה דברים על בריחה ועל הישרדות".
"אני פשוט מאמינה שכאשר דברים משתבשים – תמיד ניתן למצוא פתרון," אני משיבה בפשטות. "לא משנה כמה מורכב המצב".
אחרי עוד כמה דקות של שתיקה בה אני עוד חושבת כיצד לחקור את זיק בלי לעורר חשד, ממש כשהשמש עולה למרום ושעות הבוקר מתחילות אני מבחינה בכמה נקודות צבעוניות שמבצבצות מתוך העלים הקרובים לשפת הנהר וקוראת לזיק.
פירות!
"סוף-סוף משהו לאכול!" צוהל זיק ומביט בפירות ברעב ככל שמתקרב.
הלב שלי פועם במהירות.
אחרי כל מה שעברנו, מציאת האוכל הזה מרגישה כמו נס קטן.
ככל שאני מתקרבת לשיח, אני רואה שזו לא רק תפרחת אקראית של פירות; מולנו מתגלה מגוון שלם של צבעים וצורות שמכסה את הענפים הנמוכים ואת השיחים המקיפים אותם.
בין העלים הירוקים והעשב המגולגל, אני מבחינה בכמה סוגים שונים של פירות, כל אחד צבעוני ומפתה בצורה אחרת.
פירות הדר, משמשים, דובדבנים, מנגו, אוכמניות גדולות, ענבים בשלים וחלק אני בכלל לא מזהה אבל הכול ערב לחיך, נראה נהדר ומריח נפלא!
ממש כמו חגיגת טבע שמחכה רק לנו, אחרי ימים של רעב ותשישות. סוף-סוף הטבע מחייך אלינו במקום לנסות להכשיל אותנו.
"אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה טעמתי משהו כל כך מרענן," אני לוחשת לעצמי, בעוד שהמיץ מטפטף על שפתיי.
"אני מניח שהרפתקאות עושות אותך רעבה" מקניט זיק ואני מגלגלת עיניים אבל לא מצליחה להסתיר את החיוך.
חבל שאין לנו כיצד לאגור פירות לארוחות עתידיות.
לאחר מנוחה, סוף-סוף אני מרגישה מספיק חזקה כדי לבצע את קסם ריפוי הפצעים ואני מרפאה את פצעיי ואת פצעי זיק.
לפתע, בעודי בולעת עוד ביס מפרי כתום-אדום, אני מרגישה שמשהו לא בסדר.
משהו שונה בסביבה.
ריח כמעט בלתי מורגש מגיע עם הרוח שמשנה כיוון.
זה ריח מסריח ולא טבעי שמפר את ההרמוניה של היער.
אני מרגישה דקירה קטנה בבטן "ריח מוזר, לא?" אני פונה לזיק והוא מהנהן.
אנחנו מתחילים לנוע בזהירות דרך הצמחייה, אוזניי כרויות לכל קול וכל תנועה של העלים מעבירה בי רעד קל.
ואז אני מבחינה במשהו בין העצים הקדמיים, קרוב יותר לאדמה.
בהתחלה זה נראה כמו גבעות קטנות או אולי סלעים חריג או ערמות עלים, אבל ככל שאנחנו מתקרבים, אני מבחינה שזהו למעשה כיסוי גס של ענפים ויריעות בד – כמו שכבת הסוואה מאולתרת.
הלב שלי הולם, והנשימה שלי נעצרת לרגע.
אני יודעת מה עלול להימצא שם והתחושה רק מחמירה.
כשאני מסירה בזהירות כמה מהענפים שמכסים את המראה, כל נשימה שעוד נותרה בי נעתקת.
מתחת למעטה העלים והענפים, שוכבות גופות אבירים במדים של אבירי המלך קוסטום והן קרועות לחתיכות, בגדיהם מוכתמים בדם ונראה שכל שריוניהם, כליהם, נשקיהם ורכושם נשדדו.
ההבנה שאנחנו ממש בלב שטח קרב, אומרת שהאזור הזה לא בטוח כלל וייתכן שיש עוד אויבים בקרבת מקום.
זיק מרים גופה אחת בגועל וסורק אותה במבט רציני, כאילו מתכנן לשדוד אותה.
האם זיק ידע מראש שיש סיכוי שיגלו אותנו כאן אוכלים להנאתנו?
הרי הוא הוביל אותי הנה!
"מה קרה כאן, זיק?" אני תוהה. "שום צבא, אפילו לא קופים, לא משחית לוחמים בצורה כזאת".
זיק שותק ומתחיל לממש בבגדי כל גופה.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן!" אני דוחקת בו.
"אני לא יודע מה איתך, אבל אני כן רוצה להחליף את שק תפוחי האדמה שלי בבגד אחר" הוא אומר בלי להביט בי.
הוא צודק.
נמאס לי כבר לדאוג בגלל המגבת, אני צריכה בגדים.
בנוסף, כבר שדדתי גופה מתה בעבר.
זיק מפשיט אביר אחד מבגדיו ואני אביר אחר. לפי הסיכות שעליהם המסמנות את כלי נשקם, נראה שתפקידיהם היו שונים.
הוא לוקח בגדים של לוחם; חולצה צבאית קצרה בצבע אדום עשויה מבד חזק. מכנסיים ארוכים בצבע חאקי ורצועת עור דקה חוגרת את המכנסיים.
אני לוקחת את בגדי קשת; חולצה צבאית קצרה בצבע חאקי עשויה מבד בעלת כיסים קטנים בצדדים לשימושים שונים, מכנסיים ארוכים בצבע ירוק כהה עשויים מבד חזק וגמיש ורצועת עור רחבה תומכת במכנסיים.
את הנעליים איננו מוצאים בשום מקום וסביר שנלקחו.
"אנחנו חייבים לנקות את זה ואת עצמנו," הוא לוקח את הבגדים שלקח מהאביר וניגש לכיוון שפת הנהר. "אנחנו מסריחים מאוד וכל חיה או מפלצת יכולה למצוא אותנו".
אני מרגישה שפניי מתלהטות "הבהרתי לך כבר כמה פעמים שזה לא יקרה בשום פנים ואופן! הנהר הזה קטן מידיי בשביל שנינו!".
ברור לי שכדי שהריח שלנו לא יעלה על אפם של מי שהשחית את הגופות הללו אנו חייבים להתנקות, אבל הפעם, בגלל סימן ה-'K' על ידו של זיק אני נרתעת.
זיק לא מגיב לטענתי, אלא מתיישב על שפת הנהר, טובל את הבגדים החדשים במים ומנקה אותם.
למרות מחאתי, בהכנעה אני עושה כמותו ומנסה להתרכז בתכנון כיצד לחקור את זיק.
שמש הצהריים כבר בשמיים כאשר נראה שהבגדים נקיים לגמרי וצריכים רק ייבוש.
לפני שזיק מוציא רעיון מטומטם נוסף אני אומרת "תקשיב טוב, אידיוט – נעשה את זה מהר. אני אכנס למים עם המגבת ואתה עם השק. ברגע שנרגיש בנוח, נפנה גב אחד לשנייה ונסיר אותם. ככה אנחנו יכולים להישאר במים ולא להסתבך ב…״ אני מחפשת את המילה הנכונה ״מצבים לא רצויים".
״אין שום בעיה, הוד מעלתך,״ הוא מחייך. "כשתתני את ההוראה נקפוץ, כמו בימים הטובים".
אידיוט!
אני נכנסת ראשונה עם המגבת למים וצוללת עד שאני מרגישה את המים מגיעים לגובה הכתפיים.
"אתה יכול להיכנס," אני מורה. "ובלי שום טריקים!".
ללא אומר, זיק נכנס גם הוא עם השק שלו ופתאום הכול שקט.
אני מסובבת אליו את הגב ולוחשת ״מוכן?״.
״כן, גב אל גב, כמו שהבטחתי״ הוא אומר ואני שומעת רשרוש כשהוא מסתובב ומסיר את השק.
אני מסירה את שמלת-המגבת וצופה בה צפה הרחק ממני.
אין זמן לבזבז ולכן אני מתחילה לבצע שטיפה יסודית כמה שיותר מהר.
"תגיד…" אני אומרת תוך כדי שטיפה. "יש לך דרך קסומה לדעת את הדרך הנכונה?".
״יש לי תוכנית, בערך" הוא משיב בקצרה
״תוכנית? משהו שאתה רוצה לשתף בו?״ אני מנסה לשאול באגביות. "לא לספר כלום זה גם חלק מהטקטיקה שלך?״.
האינטואיציה שלי דוחקת בי לא להרפות.
איך הוא תמיד יודע בדיוק לאן ללכת?
״בסדר, באמת אין לי מפה בראש. אבל יש לי… תחושות" הוא אומר, כאילו זאת תשובה מספקת.
״התחושות האלה לא הובילו אותך לדרך ללא-מוצא, כשנרדפנו על-ידי הקופים?" אני מציינת.
"אני מנחש שאת לא מתלהבת מהרעיון של להתרחץ כאן" פתאום הוא משנה נושא.
״זה לא שאני… פשוט אנחנו לא מכירים אחד את השני מספיק,״ אני משיבה תוך כדי שאני שוקלת את המילים שלי בזהירות. "הסיר והבריחה היו אילוצים בלבד".
זיק מצחקק ואני שומרת על שתיקה.
איך הגעתי למצב הזה?
—
כשהמים של הנהר מתקררים מעט אנו מחליטים לצאת מהמים.
זיק פונה עם הגב אליי ואני רצה אל החוף ומתלבשת, וכאשר אני מסיימת אני מרגישה תחושת הקלה.
"סיימת, נסיכה?" קורא זיק.
אני מפנה אליו את הגב "אתה יכול לעלות, אידיוט".
כשהוא מודיע שהוא סיים אני מסתובבת ואוחזת בגרונו "אני רוצה לדעת לאן אנחנו הולכים, ועכשיו!".
זיק מתנשף "אני… לא… יודע אם כדאי… לך לדעת. זה יכול… להיות מסוכן".
"מסוכן?" אני גוערת. "כל מה שעשיתי בחודשים האחרונים היה מסוכן!".
"את רק… מחפשת… סיבה לבזבז זמן," הוא גוער בחזרה. "אמרת שאת… בוטחת בי, לא?".
אסור שיגלה שראיתי את הסימן על זרועו.
"אוקי… אוקי…" אני מוותרת ומרפה מאחיזתי. "אחריך, מדריך יקר".
—
בזמן שאנו עולים שוב על הגבעה וצועדים לפי הכוונת זיק – מעלה ומעלה, אנו מעלים השערות מה קרה לאבירים.
לפעמים אני מנסה לגלות מה התוכנית של זיק, אבל הוא מצליח לחסום אותי כל הזמן.
לשם שינוי, אין לי תחושה שעוקבים אחרינו.
אבל אולי העובדה הזאת לא טובה, כי אנו בדרך למשהו גרוע?
לקראת סוף השקיעה, כשאנו מגיעים לקרחת יער קטנה, קול של מפל מפתיע אותי ואני נאנחת "בבקשה אל תגיד לי ששוב ניאלץ לשחות".
זיק מגחך "לא, הפעם יש לנו גשר לא רחוק לחצות בבוקר. מקווה שאין לך פחד גבהים".
פרצתי כבר למקומות בגובה רב – אין לי פחד גבהים, אבל אינני מגיבה.
"אני מציע לחנות כאן," אומר זיק. "אני אשמור ראשון".
אין לי כוח להתווכח, לכן אני מתקדמת אל עץ קרוב, משעינה עליו את גבי ונשכבת.
השינה נופלת עליי מהר מהמצופה.
—
בחלומי, אני שוב עם המגבת ועומדת ביער בו אני נמצאת, מצידי נמצא הנהר ממנו יצאתי עם זיק.
קור מקפיא גורם לי לרעוד.
שוב אני מרגישה חסרת הגנה ואני מחבקת את עצמי חזק.
אי אפשר לחלום על קשת וענן מתישהו?
צללית מטושטשת ליד הנהר הדומה לצללית של זיק, עומדת שם ומביטה בי.
אני מנסה לקרוא בשמו, אבל המילים לא יוצאות מפי.
זיק מתקרב אליי ואני רואה אותו בבירור.
הוא לבוש בבגדי מלכות מוכרים שגורמות לליבי לדהור, ומחייך את החיוך המוכר שלו כאשר הוא מקניט אותי.
אבל הפעם יש בחיוך הזה משהו שונה.
זיק מציג את זרועו, ואני רואה את סימן האות 'K' מתחיל לזהור באור אדום-דם.
"מה את רואה, איילקס?" הוא לוחש בקול שלא שלו.
הקול של קווין!
אני מנסה לסגת, לצעוד אחורה, אבל היער משתנה סביבי; העצים הופכים לכלוב מתכת, סוגרים עליי מכל עבר.
אני שוב לכודה!
כשזיק בפתאומיות אוחז בכף ידי בה הפצע מפגיונו של דוויל, פניו משתנות לפניו של קווין.
"אני שמח שחזרת אליי, איילקס!" הוא מכריז ומחייך. "חשבת שבאמת תוכלי לברוח?".
—
אני מתעוררת בבהלה והלב שלי דופק במרץ, כף ידי מאוגרפת עד כדי כאב.
משהו לא בסדר – זיק לא כאן!
תחושת פחד מציפה אותי "זיק?".
אין קול ואין עונה.
אני קמה, מביטה סביבי ומחפשת סימנים או עקבות– אבל בקושי ניתן לראות משהו.
אולי קרה לו משהו?
אולי הוא הלך לשאוף אוויר?
אולי הוא הלך להסתכל על השטח?
אם זיק הלך למכור אותי לקווין, אני אהרוג אותו!
הכיוון של הגשר עליו סיפר זיק הוא היחיד שנראה הגיוני, לכן אני הולכת לכיוון קול המפל.
—
כשאני מתקרבת לאזור שבו המים מתנפצים לתוך ערוץ הנהר, אני רואה את הגשר עליו דיבר זיק.
מדובר בגשר עץ ישן כהה ורטוב שמתוח מעל הנחל.
לא ברור אם הגשר הזה יציב או לא, אבל זה לא מה שמטריד אותי עכשיו.
בעברו השני של הגשר אני מזהה את זיק.
הוא עומד עם מישהו – דמות רחוקה מכדי שאוכל להבחין בתווי גופה או פניה.
אני מתקרבת עוד קצת, מתחבאת מאחורי שיח סבוך שנמצא צמוד לתחילת הגשר ומנסה להקשיב לשיחה.
המילים הראשונות שאני מצליחה לשמוע נקלטות מקוטעות בשל רעש המפל.
אני מצליחה לשמוע את זיק אומר "היא לא תבין…" אך קולו נבלע ברעש המים.
מי זו "היא"?
האם הוא מתכוון אליי?
הדמות שלצידו מרימה את ידה באיטיות בתנועת ביטול.
אני שומעת שוב את קולו של זיק, אך הפעם הוא נשמע חזק יותר כאילו הוא מתעקש "זה… לטובתה".
המילים האלה מעוררות בי רגשות סותרים; מצד אחד הוא טוען שמה שזה לא יהיה הוא לטובתי.
אך מצד שני ישנה העובדה החדשהו שהוא מסתיר ממני משה.
שלא לשכוח גם את סימן 'K' על זרועו.
הדמות אומרת משהו שאיני שומעת, וזיק אומר "אני… נפגע בה".
האם זה אומר שזיק מנסה להגן עליי, או אולי זו רק הצגה כדי שהדמות שלצידו תחשוב שזיק לצידי?
המילים האלה יכולות להתפרש לשני הכיוונים.
הדמות אומרת משהו ואז אומר זיק "חושדת…" ולאחר מכן מצהיר "לא… לה שום…".
פתאום זיק מתחיל לחצות את הגשר חזרה ובמהירות.
ליבי קופץ ואני מתגנבת במהירות, ויש לציין שבמקצועיות, חזרה אל המקום בו ישנתי, משתדלת לשמור על שקט מוחלט.
אינני יודעת בדיוק מה ראיתי, ואני לא בטוחה אם בכלל הבנתי את כל מה שזיק עושה או עשה.
אבל דבר אחד ברור לי – אסור לו לדעת שעקבתי אחריו.
למזלי אני מגיעה לפני זיק, נשכבת על האדמה לוקחת נשימה עמוקה ומנקה את המחשבות.
כל זה חייב להיראות טבעי, כאילו לא עזבתי לרגע.
כעבור רגע אני מרגישה את העייפות נוחתת עליי שוב וכל המתח הזה מתפזר לאט-לאט בגופי.
—
בחלומי, קרולינה אשת-הזאב הלבושה בגדי מסע פשוטים מעור בצבע חום, מגיעה לפתח של אחוזה לא מוכרת לי בלילה גשום.
שומר האחוזה נותנים לה לעבור והיא דופקת על הדלת.
לאחר כמה שניות הדלת נפתחת ובמפתן עומד זיק, לבוש פיג'מת פסים שחור לבן ישנה והוא מזמין אותה להיכנס בידיו.
קרולינה מסרבת בהנדת ראש ואומרת משהו שאינני שומעת.
חכמה.
היא אומרת לו משהו בלחש ומושיטה לפניו ש"ז גדול.
זיק מהנהן, קד בפניה וסוגר את הדלת.
—
אור שמש מעיר אותי, אבל אינני פוקחת את עיניי.
שזיק לא ידע שאני מודעת אם הוא יעשה דבר חשוד.
"תתעוררי, הוד מעלתך," אני שומעת את קולו של זיק ופוקחת עיניים כאילו התעוררתי עכשיו. "ישנת כמו בול עץ, ולא הצלחתי להאיר אותך כדי להתחלף איתי".
אני מתמתחת תוך כדי פיהוק בקול רם וזיק נקרע מצחוק.
הוא מתקרב אליי ומשלב את ידיו "יש לנו דרך ארוכה היום, אז תתחילי להזיז את עצמך," ואז הוא מוסיף "אין זמן לתה של בוקר".
ההקנטות שלו תמיד הצליחו להוציא ממני תגובה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להראות לו שאולי משהו השתנה "תה זה באמת כל מה שאני צריכה עכשיו – כדי להשפריץ על הפרצוף שלך!".
אנחנו מתחילים ללכת יחד בשביל צר המוביל לכיוון הגשר שהייתי בו אתמול בלילה, ואני משתדלת להישאר רגועה אבל המחשבות שלי נודדות שוב ושוב לדמות שהייתה איתו..
הגשר שעשוי קרשים דקים ושרשראות ברזל חלודות שנראות כאילו עוד רגע יתפרקו, תלוי בגובה רב מעל המפל והנהר ומתנדנד ברגעים אלה בגלל רוח חזקה.
״נו, ממה את חוששת? רק עץ ישן ומסמרים לא יציבים,״ זיק אומר בחיוך. ״תאמיני לי, הלכתי על גרועים יותר מזה. פשוט תשמרי על שיווי משקל… ותחזיקי חזק במקרה שהרוח תתחזק".
הוא לא צריך להגיד לי את זה, לא מהגשר אני מפחדת – יש לי ניסיון במעבר בין גגות.
ממה שהוא מסוגל לעשות לי כשנהיה על הגשר אני מפחדת.
זיק מתקדם לפניי, בצעדים מהירים בטוחים ונינוחים ואני הולכת צמודה מאחוריו, כדי שאם יפתיע אוכל אולי לעצור בעדו.
באותו זמן אני סוקרת במבטי אם הדמות נתנה לו אתמול חפץ או נשק כלשהו – אבל אינני מוצאת כלום!
בדיוק כשאני מוותרת על החיפוש הגשר מתנדנד בפראות, ואני מרגישה איך הקרש שתחתיי נשבר פתאום.
אני מאבדת שיווי משקל ומחליקה, ידיי נפרשות באוויר בניסיון להיאחז במשהו. הלב שלי הולם כל-כך חזק שאני לא יכולה לחשוב, רק חשה איך כל גופי נמשך מטה.
פתאום ידו של זיק שבעלת האות 'K' על זרועה, אוחזת בזרועי ומושכת אותי למעלה ״ידעתי שאת אוהבת ריגושים, אבל זו כבר הגזמה!" הוא נוזף.
לאחר שאני מסדירה את נשימתי אני עונה ״אתה בטוח שלא ניסית להפיל אותי בכוונה, כדי שאאלץ להודות שאתה חיוני?״.
האם זה היה תרגיל, וזיק גרם לגשר להתנודד כדי שאבטח בו יותר?
זיק מחייך שוב ״אני לא צריך שתודי בזה. כבר הוכחתי שאני בלתי ניתן להחלפה".
״אם אתה אומר…״ אני ממלמלת ואנו מתקדמים הלאה.
—
אנחנו יוצאים מקצה הגשר וממשיכים בדרכנו.
זיק הולך במרץ לפניי, כאילו הוא לגמרי בטוח באיזו דרך לבחור.
אני עוקבת אחריו אבל עיניי מחפשות עקבות שהשאירה הדמות – ואז, בין השיחים לצד השביל, אני באמת מזהה עקבות רגליים טריות, כאילו מישהו עבר כאן לא ממזמן.
אני לא מספרת לזיק על מה שראיתי.
הוא בטח יאמר שרק דמיינתי או שזה שום דבר ויגרום לי לשכוח מזה.
ככל שאנחנו מתקדמים במהלך היום, העקבות ממשיכות להופיע פה ושם, נראות כאילו שייכות לקבוצה קטנה – אולי שניים או שלושה אנשים.
בהמשך אני מוצאת מקומות בהם העלים מוסטים מעט הצידה, כאילו מישהו דחק בהם כדי לעבור.
אני עוקבת אחרי הצעדים של זיק, מנסה לשים לב אם הוא מסתכל על כל הדברים האלה, אבל הוא ממשיך ללכת בביטחון.
היער הצפוף לא נפסק ואני מתחילה לחשוש שאישאר בו לנצח, כשהשמש מתחילה לשקוע אני מתחילה לחשוד שזיק מוביל אותי במעגלים.
החשד הזה נעלם כאשר לקראת הערב נגלית לעינינו קרחת יער שבמרכזה אובליסק נמוך שנראה שנמצא שם בטעות.
האבן מבזלת אפורה-שחורה ומכוסה רונות חקוקות עמוק בתוך האבן בכתב שאינני מכירה.
"מה זה?" אני שואלת את זיק ותוהה אם יגיב באופן שיסגיר משהו.
הוא לא עונה, מתקרב אל האובליסק ומתחיל לקרוא בלחש לעצמו.
זיק יודע לקרוא רונות?
מה עוד הוא מסתיר?
הרונות זוהרות בפתאומיות באור כחלחל ומוזר שמתחיל להתרחב סביבנו.
"תפסיק!" אני צועקת, אך כמובן שזה לא משכנע.
פתאום אני מבחינה בצללים שמתקרבים מאחורי האובליסק – דמויות אפלות עטופות בהילה ירקרקה שבעלות עיניים בוהקות.
רוחות רפאים מקוללות.
זה מה שהיה חסר לי…
אין לי מושג מה מקורם, אני רק מכירה כמה אנשים מטמריה הבירה שדעתם נטרפה עקב פגישה עם רוחות כאלה.
הרוחות המקוללות מורכבות מיצורים או מבני-אנוש.
אוכל לגעת ברוחות כשלעצמן רק אם הן ינסו לגעת בי, מכיוון שהן נמצאות במימד אחר ומעבירות חלקית מעצמיותן לזמן בו יבחרו.
הן נעות במהירות ומשמיעות קולות נהימה נמוכה שמקפיאות אותי מפחד.
אינני יכולה לזוז!
אחת מהן מזנקת עליי ואני מרגישה טפרים חדים חודרים את הבטן שלי.
"איילקס, תזוזי!" זיק צועק, ואני מרגישה יד חזקה מושכת אותי לאחור ואני נופלת.
זיק מצליח בועט ביד שנגעה בי והרוח נהדף לאחור לכיוון האובליסק.
אני מתרוממת, עדיין המומה מכך שעדיין יש לי אוויר.
זיק נאבק בידיים הנשלחות אליו.
אחת מהרוחות מצליחה לשרוט אותו בכתף והוא נושך את שפתיו בכאב.
"זיק!" אני צועקת בטיפשות.
שתי רוחות שמות לב לצעקתי ומתקרבות אליי.
לעזאזל!
למה אני לא יודעת מתי לסתום את הפה?
אני חסרת אונים מול הרוחות האלה כי גם קסמים לא יעזרו.
צריך שהן ינסו לגעת בי כדי שאגע בהם.
זיק מרים שתי אבנים חדות מהאדמה ומסתער לכיווני, וברגע שהרוחות תוקפות ושולחות את ידיהם אליי הוא מכה ודוקר אותן כך שהן מתרחקות.
הוא מחייך לרגע אבל אז נאנק מכאב, ודם מתחיל להכתים את חולצתו, כשרוח אחרת דוקרת אותו בצד הבטן שלו.
“לא!” אני צועקת.
תורי!
אני מתרכזת בכעס ובחשד בזיק שגורם לי לפעמים להתעצבן וגם בזעם על מה שנעשה לזיק, ומתעלת את כל זה ליצירת טבעת אש סביבנו.
הרוחות לא יכולות להתקרב כדי לשלוח אליי יד.
רעיון מטומטם כמובן.
בסופו של דבר אנו הם אלה שנישרף.
לפתע הרוחות נעלמות כולן באחת ומשאירות אותנו עם טבעת האש שיצרתי.
אני מתכופפת וגוררת את זיק לאזור הכי בטוח – צמוד לאובליסק.
"זיק… למה עשית את זה?" אני שואלת
"אמרתי לך מישהו צריך לשמור עלייך, נכון?" הוא אומר ומאבד את ההכרה.
דמעות מתחילות למלא את עיניי, לא בטוח אם מהעשן או מבכי.
גם אם מדובר בבוגד – הוא הציל את חיי.
עכשיו תורי!
אני שמה את ידיי מעל החלק המדמם שעל בטנו, מתרכזת בלחש הריפוי ומנסה להסדיר את נשימתי למרות העשן.
זיק מתכווץ קלות ומתחיל לנשום נשימות סדירות, אך עדיין מעולף.
אינני מצליחה להתעלם מהמחשבות שמציפות אותי שוב ושוב; המילים שהצלחתי לשמוע בין זיק לאותה דמות מסתורית בלילה שעבר – האם באמת זיק הינו בוגד? מה הוא מסתיר ממני? מה המניעים שלו?
אבל ככל שאני נזכרת בשיחה, אני שואלת את עצמי אם יכול להיות שטעיתי, הרי לא שמעתי את כל השיחה.
אולי פספסתי משהו חשוב?
האם זו האמת, או שזה הצורך שלי במישהו שיהיה לצידי?
ברגע הזה, כשאני רואה את הכאב שצרוב בעיני זיק, אני רוצה להאמין שהוא לא בוגד.
קודם נתרכז בהווה – איך אוציא אותנו מפה?
פתאום האדמה מתחתיי מתחילה לרעוד.
להימלט ולהשאיר את זיק?
לא!
לא משנה משנים מניעיו – הוא לא היה עוזב אותי אם היה במקומי.
אני מחבקת אותו מאחורי גבו, עוצמת עיניים ומרגישה שאני נופלת יחד איתו אל המעמקים.

המשך יבוא…