צמיחה.

תן לי לנוח, תן לי שלווה.
תסתכל לי בעיניים, תביא לי ישועה.
תחיה את המתים, תחזיר אחורה את הזמן.
תביא אותם חזרה אליי לכאן.

תן לי להירגע. תן לי שקט.
תן לי רק לנשום, רק לרגע.
את השמיים הכחולים, את ריח ההדרים.
את ניחוחות העכשיו, ניחוחות החיים.

תן לי לפקוח את העיניים.
אל עולם אחר, אל צבעים עזים.
אל חלום שבו כולם שמחים.

אבל מי ייתן? ומי יושיע?
העבר עבר, ההווה עכשיו.
העתיד עוד איננו.
אין סופי, רק חוק אחד לו.
העבר אינו שב.
ורק אני אוכל לעבוד עם חומרי העבר,
ליצור את העתיד.
להשיג את הצבעים, את הניחוחות באוויר.

אבל עם כל החומרים, עם העבר הגועש,
הצבעים מתערבבים, הניחוחות מתנגשים.
ואין לבחור אחד בלי אחר.
ואין אידיאל, ואין חינני.

העתיד שלי, רק על ידי יוכל להיווצר.
ואת החומרים שבידי לא ניתן לשנות.
אז אצור את היצירה הכי מפוארת ושלמה,
אחת שאתגאה בה, במלוא פוארה.
ואמשיך ליצור ולשנות בהתאם,
כי החומרים משתנים, העבר מתעדכן.

ובסוף אבין, שלא את העתיד יצרתי,
אלא את ההווה.