יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ד

27.5.17

באפיסת כוחות, כמו עלה נובל ברוח סתיו, עמדתי בנעלי הספורט הישנות שלי מול המסעדה. לא נכנסתי, כאילו סף הדלת היה תהום עמוקה. בעוד כמה רגעים אכנס לעבודה ואשכח מהכול, או כך לפחות קיוויתי. הייתי מהוססת, רגליי כבדות כעופרת, ופחדתי שאפגוש את לואי אחרי הפעם האחרונה שבה התראינו. לא ידעתי ממה בדיוק, אולי מהסיבה שאאכזב אותו אם אגיד לו שאני מסרבת להצעתו, כמו יד דוחה מושטת בחשכה.
האביב חולף לו לאט לאט, ופתאום העובדה שהבגדים המינימליים מתחילים להצדיק את הקיץ הזה גורמת לי לאי נוחות בגוף, כאילו עורי היה כלא צר מדי.
העונה האהובה על גיא היא קיץ, בה הוא מקפיא את המזגנים על 16 מעלות כאילו היינו בקוטב הצפוני, ודורש מאיתנו לרקוד בקור. תמיד היה אומר שנתחמם מהריקוד, שאין לנו במה להתבייש מהגוף שלנו, כמו פסלי שיש מושלמים.
הנה מגיע גל ראשון של לקוחות מרעישים, הם שורקים וצועקים שנעלה כבר, קולותיהם מהדהדים כלהקת זאבים רעבים. שנאתי אותם עד עמקי נשמתי, כל צליל מהם היה כמו מחט בעורי, אך היינו צריכות להתחיל בהצגה, כמו בובות על חוטים.
כאן אי אפשר היה להזיע, המזגן הקפיא כמו קרחון שמפלס בכל הגוף וקופא עד שאין את היכולת להוריד אותו ללא כאב, כאילו העור עצמו היה עשוי זכוכית שבירה.
שערותיי סמרו כקוצים, הפטמות הפכו לזקורות כאילו היו חיישנים לקור העז, והשאגות שלהם רק התגברו, הדי קולותיהם מכים בקירות כגלי ים סוערים. למרגלות השיירה של חבורת אנשים שמגיעה לשעשע את עצמה בתשע בערב, הערב הזה היה רגיל, שום דבר לא חדש. אותן לטישות עיניים, חדות כסכינים, אותם לקוחות שמתחילים איתי וחושבים שאגמור במיטה שלהם, כאילו הייתי פרס בתחרות.
רציתי קצת יותר, רציתי לקבל קצת יותר מהות בחיים שלי, כמו צמא במדבר המחפש טיפת מים. רק אחרי ההסכם, חזרתי על זה במוחי שוב ושוב, כמו מנטרה שתציל אותי.
כעת עליי ללכת אל חדר לעוד לקוח שרוצה להיות מרוצה, כאילו הייתי מכונה לסיפוק רצונות.
ל'