יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״ב

8.5.17 (המשך)

החיבוק חלף כהרף עין, אך מבטינו נותרו נעוצים זה בזה, כאילו נמשכים בחוטים בלתי נראים. הרגשתי צמרמורת עדינה חולפת בעורי, גלים קטנים של התרגשות מנוכחותו המהפנטת.
"אני מחפש נגנית פסנתר למסעדה שלי," אמר בקול רך כמשי. עיניו לטשו בי מבט עמוק, וחיוך אצילי עיטר את שפתיו.
"נגנית?" שאלתי, קולי רועד קלות. הוא הנהן בעדינות, כמאשר את המילה שיצאה מפי.
"אני רוצה שתהיי חלק מהמסעדה שלי," המשיך, קולו מלא בביטחון מרגיע. "תוכלי לנגן בסופי שבוע, בתשלום כמובן."
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאלתי בהיסוס, ספק ניכר בקולי. לא האמנתי ביכולות שלי כלל, כאילו הייתי עיוורת לכישרון שאחרים ראו בי.
"שמעתי אותך מנגנת," אמר ברכות, "לא ראיתי הרבה כישרונות כמוך." האם אני הוזה, או שהוא לא מפסיק להחמיא לי מאז שהכרנו? המחשבה הזו גרמה לליבי לפעום מהר יותר.
"עכשיו אתה סתם מנסה לגרום לי להרגיש טוב," אמרתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות בקולי.
"אני רציני," התעקש, "את מנגנת מצוין. תחשבי על זה." הנהנתי בשתיקה, ולפתע הרגשתי את ידו השמאלית מלטפת את לחיי הימנית. זרם חשמלי עבר בי, מרעיד כל תא בגופי.
"אני יודע שאת מפחדת," לחש, כאילו קרא את מחשבותיי. הוא צדק. פחדתי מהיכולות שלי, ממה שאני מסוגלת לעשות. פחד עמוק קינן בי – שאם אפסיק לעבוד במועדון, לא אהיה בעלת ערך, שלא יאהבו אותי, שאגמור ברחוב. הדמעות הפתיעו אותי, זולגות במורד פניי כמו פנינים שקופות. הן השאירו שובל רטוב על עורי, והרטיבו את ידו החמה שמחתה אותן בעדינות, בפעם המי יודע כמה.
"זה בסדר לפתוח בהתחלות חדשות," אמר בלחישה, מתקרב אל פניי. ידיו החמות עדיין ליטפו את לחיי ברוך, מנחמות ומעודדות כאחד.
"תודה… שאתה מאמין בי," מלמלתי, קולי רועד מהתרגשות ומתודה.
"אם תרצי לעלות למעלה," הציע, "בדיוק היום הגיע פסנתר כנף שחור. את מוזמנת לנסות אותו." הוא הביט בידיי, כאילו ראה בהן את המפתח לעולם של צלילים קסומים. ודאי פספסתי את הפסנתר בשל סערת הרגשות שאפפה אותי כשנכנסתי.
"משהו לא בסדר?" שאלתי, מביטה בידיי בחשש.
"הידיים האלה יכולות הכול!" אמר בהתלהבות, ומגעו ריגש אותי עד עמקי נשמתי. חייכתי חיוך קליל, תחושה של הקלה ותקווה מציפה אותי. שמחתי שיהיה מישהו כמוהו לצדי, מישהו שמאמין בי ולא מוותר עליי, גם כשאני מתקשה להאמין בעצמי.
ל'