יומנה של חשפנית בודדה חלק מ״א

8.5.17 (המשך)

לואי לטש בי מבט עמוק, שתיקתו רועמת יותר מכל מילה. לפתע, הוא הסיר את מעילו והניח אותו על כתפיי ברכות. חיוך קטן התגנב לשפתיי, לבי מתרחב מהמחווה המתחשבת הזו.
"למה אתה כאן?" שאלתי, קולי רועד קלות.
"כשתסיימי, אחכה לך במסעדה," לחש באוזני, נשימתו החמה מרעידה את עורי.
הנהנתי בשתיקה, תוהה מדוע הוא מתעקש להגיע עד לכאן ולבקש ממני לבוא למסעדה בסוף יום העבודה. בטרם הספקתי לעכל את המעמד, הוא חייך והלך במהירות, משאיר אותי המומה ונרגשת.
לפתע, קולות עידוד ושריקות מילאו את החלל, מבהילים אותי ומרגשים אותי בו-זמנית.
"הוא בטוח אוהב אותך," פלטה לילי, מסלסלת את שיערה הברונטי.
"נכון, אחרי הכול הוא לא היה מגיע לכאן לכסות אותך במעיל!" הוסיפה קולט, לועסת מסטיק בצורה גסה.
"אל תדברו שטויות, אנחנו רק ידידים," מלמלתי, אך הן רק גלגלו עיניים והמשיכו בעיסוקיהן.
כשהאורות כבו והבמה התרוקנה, הרגשתי את השקט המרגיע שאני כה אוהבת. נעלתי את המועדון ועמדתי מול המסעדה, ליבי הולם בחוזקה, מפוחדת, אך משתוקקת להיכנס.
ראיתי את לואי עומד בדריכות מאחורי הוויטרינה, מסמן לי להיכנס. 'על החיים ועל המוות,' לחשתי לעצמי שוב ושוב כמנטרה.
המסעדה הייתה הומה אדם. מבטים ננעצו בי מכל עבר, חלקם מוכרים, חלקם זרים. הידיעה שרבים מהם ראו אותי במערומיי גרמה לי לחרדה שהתפשטה בכל גופי כמו גל צונן.

"בואי," לואי משך בעדינות את ידי, מוביל אותי אל מאחורי הדלפק ולתוך חדר שמעולם לא ראיתי.
"איפה אנחנו?" שאלתי, קולי רועד.
"זה חדר היינות. יש כאן אוספים עוד מתקופת סבי כשהיה ילד. תבחרי לך אחד," הוא הציע ברכות.
לא יכולתי. כל הטוב הזה נראה רחוק מדי, טוב מדי לפושטית כמוני.
"אני לא מסוגלת," לחשתי, מתכרבלת במעילו כמחפשת מקלט.
"קרה משהו?" שאל בדאגה.
"אני מצטערת, זה פשוט קשה לי," הודיתי, קולי נשבר.
"על מה את מדברת?" הוא שאל, רוצה לעזור.
"האנשים שאוכלים כאן… אני לא מסוגלת להיות במקום הזה כשהם כאן," אמרתי, לא מסוגלת לספר לו שהם אותם לקוחות להם נתתי שירות. הבושה והפחד התערבבו בתוכי.
"תסתכלי עליי," אמר ברכות. "את עכשיו לא בעבודה. מחוץ לעבודה את בן אדם. מותר לך להסתובב איפה שאת רוצה, לשתות, לאכול, לבלות לאן שלא תלכי. את לא צריכה לפחד."
רעדתי למשמע דבריו. המילים שלו נתנו לי נחמה, אך גם העירו אי-נוחות עמוקה שלא יכולתי להתעלם ממנה. ידיו החסונות עטפו אותי בחיבוק. הריח הטוב שלו מילא את נחיריי, ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר.
"בבקשה תמשיך לחבק אותי," התחננתי, מופתעת מעצמי. מעולם לא ביקשתי חיבוק, בטח שלא מגבר.
הוא הידק את אחיזתו. "תגידי לי כשתרצי שאשחרר," לחש, קולו מלטף את אוזני.
הרגשתי מוגנת יותר. כאילו האיש הזה הוא הספיידרמן שלי, טווה קורים ומציל אותי מפני עצמי ומפני החרדות שתוקפות אותי ללא הרף.
ל'