יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״ו+ל״ז

חלק ל״ו

4.5.17

עיניו המחייכות של לואי חיכו לי מחוץ לדלת המועדון, כפות ידיו הגדולות היו בתוך כיסיי מכנסיו. הוא לא פצה בפיו עד שהתקרבתי.
״תודה שיצאת אליי.״ עדיין חייך.
״למה אתה כאן?״ הייתי ישירה ורצינית, לעומתו.
רציתי לתת לך את זה.״ הושיט לעברי ספר רב מכר.
״אני לא מבינה, גרמת לי לצאת החוצה בשביל ספר?״
״סימנתי כמה עמודים שאני חושב שתאהבי.״ העפתי מבט בכריכה הלא ברורה שמעוטרת בפרחים ובכותרת ״נשיקה בגשם.״ מאת הסופר אדן קופר.
״אני לא מבינה.״ שאלתי בתמימות.
״מתנה ממני.״ אף פעם לא קיבלתי מתנות.
״תודה.״ לא ידעתי מה להגיד, המשכתי לבהות בספר.
״סיימת לעבוד?״ שאלתי.
״בדיוק הגעתי לעבודה, את בטח סיימת את המשמרת.״
״כן עוד מעט הולכת הביתה.״
״מה דעתך שנצא לטיול בפארק?״
״אתה מציע לי לצאת איתך?״ התפלאתי בהרמה גבות.
״את יודעת כידידים, אמרתי לך אני סקרן לגבייך.״ הפעם אני זו שחייכה.
״אתה לא צריך לעבוד?״
״אני יכול לאחר את יודעת…״ הבנתי לאן הוא חותר.
זה כל מה שאני בשבילו, ידידה. לפחות אני ידידה של מישהו.
הלכנו זה לצד זה בשתיקה עד שאחד מאיתנו יפצה את השקט.
ל׳

חלק ל״ז

7.5.17

יום הולדתה של לילי הגיע. בחירת מתנות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי – למעשה, בחירות בכלל אינן החוזקה שלי.
התלבטתי ארוכות בין חולצת תחרה לבנה לבין ארנק עור שחור שלילי חשקה בו לפני כמה חודשים. לבסוף, בחרתי בארנק, אך בגוון חום מהגוני שידעתי שהיא תאהב.
נפגשנו בדירתה. כן, חבורת בנות שעובדות במועדון לילה לא בדיוק ששות לצאת החוצה. ומי קבע שיום הולדת ביתי הוא פחות טוב מחגיגה במקום הומה?
השולחן היה עמוס בכל טוב, בדיוק כפי שלילי אוהבת – חגיגה נועזת, בדיוק כמו אופייה. בלונים בצבעי אדום, ורוד וכתום ריחפו באוויר, חלקם מעטרים את הקירות בשובבות.
לאחר אינספור ברכות, מטעמים טעימים וקינוחים משובחים, החגיגה הסתיימה וכולן התפזרו לדרכן, ואני מתוכן.
היין האדום טשטש מעט את חושיי. כשהאוטובוס עצר בדיוק בשכונה שלי, בוססתי ברגליים כבדות לעבר הבניין, חציי שיכורה, חציי עייפה.
"לואי…" מלמלתי בקול חרישי, שמו מתגלגל על לשוני. לרגע תהיתי אם הוא באמת יושב על גרם המדרגות, דמעות בעיניו, או שמא זה רק פרי דמיוני המשוחרר.
"היי," הוא מלמל בקול שבור, ראשו מורכן.
"אני יכולה?" שאלתי, מצביעה על המדרגה לצידו. הוא הנהן בשתיקה, וההסכמה השקטה שלו מילאה את ליבי בחמימות מוזרה.
הוא שילב את אצבעותיו, כפות ידיו הגדולות נראות לפתע חסרות אונים – תמונה מוזרה ומרגשת כאחד.
"אני יודעת שזה לא מטבעי לשאול 'מה קרה', אבל אם אתה זקוק לאוזן קשבת, אני כאן," אמרתי ברכות, זוכרת כיצד הוא היה שם עבורי.
"אני לא יודע מה לעשות," הוא נאנח, מרים את מבטו אליי. עיניו הבהירות, עכשיו אדומות מבכי, נגלו לפניי. "קודה… היא…" קולו נשבר, ומוחי כבר רץ לתרחישים הגרועים ביותר.
"מה איתה?" שאלתי, מנסה להישמע רגועה ומקווה שריח היין אינו נודף ממני.
"היא נעלמה. מהבוקר אני מחפש אותה," הוא אמר, מנגב דמעה סוררת.
"לואי…" התחלתי, מהססת. "אולי אני לא הכי במיטבי עכשיו בגלל היין, אבל אני מוכנה לעזור לך." חיוך קל עלה על פניו.
"זה לא מסוכן? כמה שתית?" הוא שאל, ניצוץ של הומור בעיניו.
"אולי רק טיפה," חייכתי בחזרה. "לילי חגגה יום הולדת."
"מתי ראית את קודה לאחרונה?" שאלתי, מרגישה לפתע כמו בלשית חובבת.
"בבוקר, לפני שיצאתי," הוא השיב.
"אתה יודע איך היא יכלה לצאת?"
"מהחצר," הוא אמר, וזה נשמע הגיוני.
"בוא," אמרתי בפתאומיות, מושיטה לו את ידי באומץ שלא ידעתי שיש בי. ידו הגדולה נחה על שלי, וכשקם, הזכיר לי שוב כמה גבוה הוא.
"לאן?" הוא שאל, מבולבל.
"מה זאת אומרת לאן?" חייכתי אליו, תקווה ונחישות בקולי. "לחפש אותה!
הלילה עוד ארוך, וקודה מחכה לנו שם בחוץ. ואולי, חשבתי לעצמי, זו ההזדמנות שחיכיתי לה – להיות קרובה ללואי, לעזור לו, ואולי… אולי גם למצוא משהו יותר מאשר כלבה אבודה.
ל׳