"הקור הזה"

תמיד היינו משפחה מטיילת. לכאורה זה לא היה אמור להיות אפשרי במשפחה שלי, עם אבא קצין בכיר בצבא ואמא מורה, יצא שהיינו יכולים לטייל אך ורק במסגרת ימי חופשה במערכת החינוך, בתנאי שאבא לא היה תקוע באיזה מוצב באותה שבת. אולם רצה הגורל, ואמא שלי לא סתם מורה, אלא מורה לשל"ח ומורשת ישראל, כך שכל חופשה מהלימודים הפורמליים שלי ושל אחיי נוצלה ללימודים בלתי פורמליים בשמורות הטבע ואתרי המורשת. באשר לאבי – הוא לא סתם קצין בכיר, אלא קצין שצמח בגולני, ולכן העדיף שאת הלימודים הבלתי פורמליים האלה נלמד כמה שיותר "דרך הרגליים". כשהייתי קטנה עוד יכולתי לאהוב את הטיולים – בכל שבת שאבא בבית, בכל חופש חנוכה עם המשפחות של החברים של אבא מהפלס"ר, בכל פסח עם כל המורים לשל"ח בהסתדרות המורים, סתם ככה בשישי אחר הצהריים לצאת למרחבי הנגב שמחוץ לחצר ביתנו. אני חושבת שרק בגיל 14 פחות או יותר, התחלתי להפסיק לאהוב אותם כל כך…

| ביום רביעי האחרון שלי בבסיס עשיתי פרידה מכל החיילות שלי. שמונה חודשים הייתי בחמ"ל הזה, שלושה מהם כאחמ"שית של המשמרת שלי. הבאתי אוכל מהפוד טראק בקיבוץ, וישבנו כולנו בחמ"ל. בכוונה בחרתי באותו יום רביעי, שבו התבצע החילוף בין המשמרות – המשמרת הישנה שלי, וזו שפיקדתי עליה – החדשה. חלק מהבנות היו מן הסתם כבולות למסכים, לא יכולות להזיז את מבטן ולברך אותי, אבל שמחתי להביט עליהן מהצד ולהתגאות בחיילות המסורות והמקצועיות שגידלתי. המשמרת הישנה, זו שיש בה את רוב החברות מהקורס, בירכה אותי לרגל היציאה לקצונה, היו קצת דמעות והשתדלתי לא לעשות מזה עניין. אמרתי שאני מקווה שאחזור אליהן כקצינת החמ"ל, והן צחקו על זה שהחיילת שכמעט סירבה בבקו"ם לתפקיד הולכת עכשיו להיות קצינה במערך. |

אני חושבת שבגיל ההוא, התחלתי להבחין יותר באותם "רגעים של שקט", מן רגע כזה שאווירת הטיול שתמיד מלאה כל כך בשירים, מראות וסיפורים שמספר הנוף, לרגע מתרוקנים בגלל איזה זיכרון כואב. כמו הפעם הראשונה שהייתי בחרמון, בשנת בת המצווה. החורף באותה שנה היה עוצמתי מאוד, והשלג נערם לגובה בפסגת החרמון, אז בשישי בצהריים אבא הכניס את כולנו לאוטו ונסענו לבית הלל. בשבת בבוקר מוקדם, קמנו ונסענו לפסגת האתר. זה היה יום בהיר וקר, התגלשנו כל המשפחה במזחלות ושיחקנו בשלג. אחרי שעלינו למצפה העליון וגלשנו קצת, חזרנו לאוטו והתארגנו לחזרה. נותרו כמה שעות עד לסגירת האתר, ושאר המשפחות עוד ישבו בנחת. נסענו ולקחנו כמה פניות שלא זכרתי מהדרך הלוך, והגענו לשער של בסיס צבאי. אבא דיבר שם עם החייל שבדק משהו בקשר, ונכנסנו. חנינו ממש מול האנדרטה, והרוח הקרה של הר דב נשבה בחוזקה כשאבא סיפר על שרון. שרון שלמד שנה מתחתיו בפנימייה הצבאית, שהתגייס כמוהו לגולני, שגם היה קצין והגיע עד לתפקיד סמ"פ, שרון שהרכב בו נסע ממש בכביש הזה עלה על מטען. הוא נהרג לפני מלחמת לבנון השנייה, לפני שאבא הספיק לחזור לאותו גדוד של גולני כמ"פ ולפקד לצידו. אני מרגישה איך הרוח הקפואה חודרת אליי לעצמות, אני מתעטפת בצעיף ומהדקת את המעיל. אבל אני עדיין רועדת, כאילו הקור הוא מבפנים.
המשכנו בנסיעה דרומה, הרוח שככה ובאוטו הייתה אווירה חמימה וישנונית. נסענו בכביש החוף וחלפנו על פני נתניה, ואבא הציץ בשעון שלו ונראה מתלבט, אמא קטעה את ההתלבטות ואמרה שהשבת עוד לא יצאה ופחות מתאים לבקר היום את ההורים של יהונתן. ואז אני שוב נזכרת בסיפורים של אבא על לבנון השנייה, על הפלוגה של אבא ועל השבת האחרונה של המלחמה ושל יהונתן. יהונתן, החייל הביניש החמוד מנתניה, שהסכים להאריך את שירותו בשביל להשתתף במלחמה, ונהרג בשבת האחרונה שלה. אני מביטה בחרטה הצרובה בפניו של של אבא כשאנו חולפים על פני היציאה לנתניה, ואני מרגישה שוב את הקור החודר, הכפור הזה. הפעם אני בטוחה לגמרי, הקור הזה הוא מבפנים.

| ביום שישי בערב אני יוצאת שוב מחוץ למרחבים שמחוץ ליישוב, קצת זמן לעצמי. אני ממשיכה עד אחרי בית הקברות, מאיפה שכבר רואים את היער מרחוק, ואני מוצאת אבן נחמדה לשבת. מזג האוויר עוד יחסית סביר, ולא קר מדי, אבל השמש שוקעת יחסית מוקדם וכשהרוח מתחזקת כבר מרגישים שזה סתיו. אני יושבת על האבן שלי ופתאום חושבת על החמ"ל. זה מוזר כי בדרך כלל כשאני בבית אני שוכחת מכל מה שקשור לצבא, אבל כנראה שהפעם בגלל הפרידה והיציאה לקצונה זה תופס אותי קצת אחרת. אני מבינה שאיכשהו יש לי קצת געגוע, ואני מדמיינת איך עכשיו בטח מגיעות החמגשיות עם האוכל מארוחת שישי, ועוד מעט חילוף משמרות והבנות בטח ישבו עם הגולנצ'יקים שתופסים עכשיו. וכולן יתלוננו על האוכל, ויספרו מה הן מפסידות בגלל שהן עושות את החג בבסיס ולא בבית, וידברו על המוזר ההוא מהחטמ"ר עם הגיטרה שמנגן תמיד מחוץ לחמ"ל ומשגע את כולנו. מוזר איך פתאום אני מתגעגעת, מדמיינת את כולן שם ואולי אפילו קצת מקנאה.
לפני שהשמש שוקעת אני חוזרת הביתה, לארוחת שישי ומקלחת, בלי לצאת הפעם, קבעתי עם החברות מהיישוב שנצא לבאר שבע במוצאי החג. אני הולכת לישון מאוחר יחסית, לא מצליחה כל כך להירדם, אני שוב מדמיינת את הבסיס, ומבטיחה לעצמי את מה שאמרו לי שאי אפשר להבטיח כשיצאתי קצונה – אני אחזור לאותו החמ"ל בתור קצינה. בשעה 07:10 אני מתעוררת מקול טריקת דלתות וצעקות בבית, אני יוצאת מהחדר ורואה את אבא עולה על מדים, אמא שלי לידו. אבא מסיים להתלבש ואז מנשק את אמא, הם מביטים אחד בשנייה ארוכות עד שהם מבחינים בי, ושניהם הופכים רציניים בבת אחת. אמא אומרת שהיא תכין לי משהו לדרך כי כנראה יקפיצו אותי ומיד פונה למטבח. אבא מסיט את מבטו והולך להביא את הקיטבג הארוז שלו מחדר השינה, הוא מחבק אותי לפני שהוא יוצא, מסתכל עליי במבט קודר ואומר – "כדאי שתבדקי מה קורה עם החברות שלך בנחל עוז".|

לא היינו יותר בחרמון מאז, ולא בהר מירון, אבל תמיד כשעברנו באזור, או סתם כשנסעתי עם חברות לצפון דרך כביש החוף הייתי נזכרת ביהונתן ובשרון, ואותו קור היה חודר אליי שוב. שנה אחרי אותו טיול לחרמון, שוב טיילנו בצפון, הפעם ברמת הגולן. טיילנו בנחל אל על, ואמא שלי ניצלה את ההזדמנות לספר על התופעות הגיאולוגיות הייחודיות שבו; המפל השחור עם אבני הבזלת והמפל הלבן עם אבני הגיר. היה יום חם מאוד, טבלנו כל המשפחה במים הצלולים, אבא נרדם אחר כך בצל ואמא המשיכה לספר לנו בעיניים בורקות על כל החי והצומח באזור, הקשבנו לה מוקסמים. בדרך חזרה, כבר הייתי מוכנה לעצום עיניים וכמעט נרדמתי במושב האחורי, שמעתי את אמא אומרת לאבא "הנה זה פה ימינה" והרגשתי את האוטו פונה בחדות. כעבור כמה דקות של נסיעה בדרך עפר הגענו למצפה מרהיב, שמשקיף על הכנרת. אמא התיישבה מול האנדרטה, וסיפרה לנו, הפעם בקול שקט וללא התלהבות, על עמרי. עמרי, החניך שהיה לה בסמינר שהעבירה להכשרת מדריכי של"ח צעירים לפני כמעט עשר שנים. סיפרה על נער אוהב טבע ונוף, שהמשיך לשלוח לה גלויות מכל טיול שעשה עם חניכיו. סיפרה איך רצתה כבר מזמן לבקר במצפה שלו, שהוקם שנה אחרי שנפל בצוק איתן. כשחזרנו לאוטו, אמא חיברה את הטלפון לרמקול, ואמרה לנו להקשיב לשיר שעמרי כתב, והופק על ידי גלי צה"ל בפרויקט מיוחד. נסענו בשקט, מקשיבים למילים של עמרי. למרות החום הכבד של חודש אוגוסט, הרגשתי את אותה הצמרמורת של הקור החודר. הבטתי החוצה על הכנרת ועמק הירדן, והבנתי שמעכשיו הנופים הללו תמיד יזכירו לי לב שבור ומצולק.

| פתחתי את הנייד וניסיתי ללא הצלחה לעשות סינון בין מאות ההודעות שהציפו את הווטסאפ. חיפשתי את הקבוצה של החמ"ל, וקיללתי את עצמי על כך שעזבתי אותה לילה קודם. ממש רגע לפני שנכנסתי למיטה אתמול בלילה, כשהבנות שלחו סרטונים מהמועדון בבסיס, החלטתי שזה רק גורם לי להתגעגע יותר, ויצאתי מהקבוצה. ניסיתי להתעלם מהתסכול, ובין כל העדכונים שרצו לי במסך ניסיתי לתפוס את אחת הבנות. אף אחת לא ענתה. חלקן היו בממתינות, חלקן לא ענו גם לאחר כמה צלצולים, חלקן ניתקו מיד כשהתקשרתי. אז עשיתי מה שידעתי שאסור – התקשרתי לטלפון האזרחי שבחמ"ל. זה טלפון מבצעי בלבד, אבל באינסטגרם כבר הופצו תמונות של מחבלים בשדרות, והייתי חייבת לשמוע קול של אחת הבנות ולהבין את האירוע. ענו לי כמעט מיד – "יש תשובה לגבי סיוע של הכ"כ?" אני לא מזהה את הקול, אבל מייד מזדהה מול הדוברת בתור האחמ"שית שעזבה ומבקשת שיתנו לי עדכון שכולן בסדר.
"סליחה, אני מחכה לעדכון לגבי הכ"כ, צריכה לשמור על הקו פנוי". יש כל כך הרבה רעש מסביב, אני לא מצליחה לזהות מי זו התצפי שדיברה, מזהה רק שקולה נשבר במשפט האחרון.
"כולן בסדר?!" אני כמעט צועקת, חולפת שנייה ארוכה, ולאחר מכן ניתוק.
בינתיים אני מקבלת הודעה בקבוצה של ההכנה לקצונה, מרכזים את כולן מהמערך בג'וליס, להקים חמ"ל או משהו. אני מסיימת לארוז, אמא כבר למטה עם הרכב מונע, הפנים שלה עדיין רטובות מהפרידה מאבא. אנחנו נוסעות כמעט בשקט מוחלט, מדי פעם מגבירות את החדשות ברדיו, ואני רק לוחשת בשקט, מתפללת על נחל עוז. |

התחושה הזו, של הקור, ליוותה אותנו בכל מקום ובכל זמן. כשחלפנו על פני בסיס צבאי או גדר גבול, אבא היה מספר שפה הכיר את… או שפה ראה בפעם האחרונה את… ואנחנו היינו משתתקים, נותנים לקור לחדור מבעד לאשליית השמש הבהירה.
כשעלינו על איזו גבעה או תצפית, אמא הייתה מוציאה פירות מהתיק ומחלקת לנו. בזמן שאנחנו אוכלים בשקט, היא היית מספרת על הקרב שהתרחש בוואדי למטה או על הגבעה ממול. נועצת על על פני ציר הזמן נקודות ציון; העצמאות, ששת הימים, ההתשה, כיפור, לבנון 1+2, חומת מגן ועופרת יצוקה וצוק איתן ועוד כל כך הרבה. ואני שם, מול הנוף המגואל והפסטורלי, אוכלת אבטיח או מלון, וכל כך קר לי.
לירושלים עלינו פעם ראשונה עם סבא, שסיפר על תקופתו בפלמ"ח והקברים שהם חפרו לעצמם לפני שיצאו לקרב, ממש כאן אחרי שער הגיא, בקריית ענבים. שנים אחר כך ואחרי שסבא כבר לא איתנו, כבר כשמגיעים למחלף לטרון בדרך לירושלים הצמרמורת מתחילה לטפס מעלה בגבי.
זה הפך חלק ממני, הבנתי זאת כשהרמנו כמה חברים מהתיכון מסיבה ביער להב, לא רחוק מהיישוב. כולם התחילו להתכנס, המוזיקה רעמה והאלכוהול שהצלחנו להביא זרם בין המשתתפים. כשהתנתק לפתע הגנרטור והלכתי יחד עם כמה חברים לפינה כדי לחבר אותו מחדש, נתקלתי בגלעד של אלכס. נעצרתי לרגע, הייתי מעורפלת ולא הייתי מסוגלת לקרוא את הפרטים, החברים כבר קראו לחזור ואני התאמצתי כל כך לזכור את השם. שאר המסיבה עברה עליי בטשטוש, מנסה להיאחז ולא לשכוח את השם שראיתי בגלעד. חודש אחר כך ביום הזיכרון, כשנסענו עם בית הספר לבית העלמין הצבאי, נתקלתי שוב בשמו על אחת המצבות. לוחם בהנדסה קרבית, נפל בעופרת יצוקה, אהב מאוד לטייל בארץ. והקור הזה, שוב ממלא אותי ביום שגם ככה מקפיא אותי, ואי אפשר להתחמם, כי הקור הזה מבפנים.

| מאז ה-7 באוקטובר עברתי הרבה. עשיתי הכנה לקצונה, ובה"ד 1 קצת שונה, וגם השלמה חילית בימים לא פשוטים של המערך. האבק והערפל שאפפו את נחל עוז והחמ"ל עוד לא התפזרו לגמרי, כל שם שהכרתי והותר לפרסום היה מלווה בהקלה של הידיעה, ולאחר מכן הכאב המפלח של האובדן. ניסיתי תוך כדי הקורסים לבקר את המשפחות של החברות שלי, אלה נרצחו, אלה שנחטפו, אלה שנחטפו וחזרו ואלה שנחטפו, נרצחו וחזרו לקבורה. האימהות, האבות, האחים והאחיות כולם, מספרים על אהבת החיים של הבנות שכל כך אהבתי, ליבם נשבר מגעגוע. הם מרגישים, ואולי בצדק, שהן הופקרו שם בחמ"ל, שלמפקדים לא היה אכפת מה קורה איתן, שהן היו "חיילות של אף אחד". ואני דומעת לידם, מתביישת לומר שהן היו שלי, המשמרת שלי – החדשה והישנה, הן חיילות שלי, האחיות שלי, הבנות שלי. עכשיו אולי חלקן הן רק פרחים שנקטפו, אבל הן היו הפרחים שלי. |

בכל המלחמה הזו, שהתחילה בסתיו ונכנסה אל החורף, היה לי כל כך קר. קר בג'וליס בחמ"ל המאולתר שהקימו, קר בשמירות בבה"ד 1, קר בלילות הלבנים בהשלמה וקר כל כך בטקס הסיום וקבלת הדרגות. גם החיבוק החם מאמא, זר הפרחים מהחברות והביקור המפתיע של אבא על מדים, חיממו את הלב אבל לא את הגוף והנפש. גם כשהגיע הקיץ, ואפילו הלילות הפכו חמימים, הקור לא הרפה ממני. ביום הזיכרון עמדתי ברחבת הדגל בבסיס נחל עוז המשופץ, לא רחוק מהחמ"ל השרוף. מזה חודש שאני בתפקיד שכל כך רציתי – קצינת החמ"ל של נחל עוז. אבל אף אחת מהבנות שלי, הפרחים שלי, לא כאן. התפקיד מדהים, מאתגר והבנות החדשות מקסימות, אבל זה אינו נחל עוז שהכרתי. פה ושם יש סימנים למה שהיה פה פעם, ציורי הקיר שלא דהו לגמרי, קצוות המדרכות עליהן נהגנו להניח את הטלפון ולהצטלם על רקע השקיעה, שאריות הספסל שמחוץ לחמ"ל. אני מוצאת את עצמי עוזבת ערב ערב את החמ"ל המלא כשבעצם הוא ריק, בוכה על הבנות שלא תחזורנה, ומתפללת עוד לראות את אלה שיכולות אולי לחזור. עכשיו אני מבינה את כל מה שקרה לי בטיולים בחוץ, בכל הארץ. איך הקור היה מתגנב בכל טיול ברגעים היפים, איך פתאום השקט הריקני ממלא הכל, איך אבא, אמא, סבא וגם אני מגלים לפתע דבר שמקפיץ זיכרון לאנשים שאינם – שרון, יהונתן, עמרי, אלכס, כל החמ"ל שלי ועוד רבים אחרים. הזיכרון שקופץ, מעיר את הנפש, שמחפשת נואשות להיאחז בעוד משהו, עוד פרט, עוד לילה אחד איתן, עוד לילה אחד בחמ"ל. ואין, יש רק את הקור הזה שחודר, כי כנראה ככה מרגיש חלל.