הפעימה השביעית – וובנובל – פרק תשיעי

פרק תשיעי – רעידה ראשונה
"ווהו! אני לא מאמין שאנחנו כבר במחוז הצפוני!" ורדיאן הביט על
סביבתו בנלהבות. עשרות מבני מגורים עשויים עץ צהבהב עמדו לצד
שבילים ארוכים של אדמה דחוסה. זה היה כבר הכפר השלישי שרכבו
דרכו בדרכם אל הברון.
"איזה בתים מכוערים – גם אם היו משלמים לי את כל המטאר שבעולם
לא הייתי מוכן לגור באחד." גריסל מלמל בהבעה מעוותת.
"ברור, אתה נולדת לבתי אבן חתיכת מפונק עשיר ." אראיינה השיבה
בחיוך מזויף.
"אני אוהבת את הגוון הצהבהב של העץ פה, כל העצים בכפר שלנו היו
אדמדמים…" סירניקס התלהבה בשקט.
"אתן ברות מזל! בכפר שבו גדלתי הבתים היו עשויים מתבן, אתן יודעות
כמה מסריח היה כאשר היו בונים בית חדש?" ורדיאן זעק בקנאה.
"אין ספק שזה מרענן…" ארטון השיב, הוא עצר את סוסו בפתאומיות –
על פניו הבעה רדופה.
"המפקד?" כולם עצרו את סוסיהם בזה אחר זה, בוהים בהבעתו
המשונה.
"זה… זה כאן! אני לא מאמין ששכחתי!" מבטם עקב אחר הכיוון שבו
הסתכל.
שלט עץ קטן ושחוק היה תלוי על אחד מהמבנים – הביצה הירוקה.
"גראנום לא הספיק להתלהב לי מהמקום! שמעתי שהחיטה שהם
מגדלים נותנת לבירה שפה טעם מדהים!" ארטון ירד בבת אחת מסוסו
והחל לחפש מקום לקשור אותו.
"קנית אותי כשאמרת בירה." ורדיאן זינק מסוסו בהתלהבות.
"את ם ברצינות הול כים לעצור עכשיו רק בשביל בירה?" אראיינה הביטה
בייאוש בארטון ובורדיאן.
"האמת שחשבתי שאחרי כל כך הרבה רכיבה קצת אוכל טוב לא יזיק…
אבל את צודקת." סירניקס מלמלה לעצמה בראש מורכן.
"לא – לא! האמת שהאידיוט הציע רעיון טוב לשם שינוי, בואו נלך!"
אראיינה השיבה בגמגום וקפצה מסוסה, ממהרת לקשור אותו.
"אני הולך לדלג על האיחוד העלוב שלכם. כשיוצאים תעדכנו אותי, אני
אהיה במעונית המגעילה ששם." גריסל הסב את ידו כלפי מבנה האבן
היחידי שהיה בכפר.
"א-אני חושב שגם אני אאלץ לסרב…" נובריס הביט במסבאה בחשש.
סירניקס הביטה בו במבט מבולבל, נובריס היה יכול להישבע שראה את
הבעת פניה נופלת.
"אני…" הוא השפיל את מבטו והביט בחרבו בשתיקה.
"מה קרה? משתכר בקלות ומפחד לפלוט משהו שלא היית צריך?" ארטון
נעמד לידו ותפח על גבו.
נובריס נראה עשיר ברמות, אם אצליח לגרור אותו איתי אוכל לשתות כמו
משוגע!
"אני..!"
"זה יהיה מבאס אם לא תגיע – כולם מלבד הפוץ העשיר הולכים."
אראיינה הביטה בנובריס בחיוך, היא נשענה על קיר המסבאה ורחרחה
את האוויר, עיניה נפערו בהלם. "יש להם פשטידת תפוחי אדמה?! אני
מצטערת שפקפקתי בך המפקד!"
"זה בסדר, אני שמח שעכשיו את רואה כמה אני מדהים! אז מה איתך,
נובריס?" ארטון חייך חיוך שובב והביט בו . ההבעה שעל פניו הייתה לא
ברורה, הוא רעד ואחז את חרבו בשתי ידיו.
כולם הביטו בו במבט מבולבל וסקרן, אפילו גריסל נשאר.
"אני לא יכול כי, כי- !" הוא הביט בארטון ובבת אחת, פניו היו מוצפות
בדמעות. ארטון הביט בו במבט מבולבל ולקח צעד אחורה.
"כי…?"
"כי ההורים שלי לא מרשים לי לשתות!!!" זה היה הדבר האחרון שאמר
לפני שדיבורו נהפך ליללות של בכי.
"אני רוצה שתי כוסות של הבירה המקומית שלכם, אחת לי ואחת לבכיין
שפה."
נובריס ישב על ספסל עץ מול דלפק הבר עם כוס בירה חצי מלאה בידו,
לצידו ישבו ארטון וסירניקס. "לשתות זה בסדר מידי פעם, רק צריך לשים
לב לכמות – אל תדאג!" סירניקס טפחה בעדינות על גבו של נובריס
המייבב , על פניה הבעה מבולבלת .
נובריס הרים את פניו מפני הדלפק והביט בעיניה באינטנסיביות.
"סירניקס!!! את באמת צדיקה – התינשאי לי?!"
"לא! אנחנו עדיין לא מכירים מספיק כדי שאפילו אוכל לשקול את זה!"
סירניקס צווחה בפנים אדומות.
"שמעת נובריס? אם תכירו מספיק זמן יש לך סיכוי!" אראיינה צעקה בחיוך
מטופש מקצה הבר.
"אראיינה! למה את תמיד עושה את זה?" סירניקס מלמלה, ראשה קבור
מתחת לדלפק.
"או – איך שאני אוהב אהבה צעירה!" ורדיאן הכריז בדרמטיות. "ברמן,
בבקשה תביא לי ש תי כוסות של הבירה וכוסית של וויסקי."
"נובריס, כשסירניקס אמרה שצריך לשתות בכמות הגיונית היא התכוונה
שאל תהיה כמו ורדיאן." אראיינה הפנתה את מבטו של נובריס אל ורדיאן
שהביט בציפייה בכוסות המתמלאות.
"היא צודקת – אל תהיה כמוני, אני כבר מקרה אבוד." הוא השיב, חוטף
את כוס הבירה ברגע שבו הונחה מולו.
"אם כבר מדברים עליך, בעבר אמרת שהצטרפת לצבא האפור כדי לברוח
מהמשפחה שלך – הם היו כל כך גרועים?" אראיינה שאלה בלחיים
אדומות, בידה כוס בירה חצי מרוקנת.
ורדיאן הביט בה במבט מופתע. "הו – היית יכולה לנסח את זה בצורה
יותר יפה." הוא השיב בחיוך יבש, מביט בהשתקפותו הקטנה בבירה. "הם
היו הורים מאוד אוהבים, בעיקר זה את זו – אני אחד מבין אחד עשר
אחים ואחיות."
"וואו! ההורים שלך לא יכלו להוריד את הידיים שלהם אחד מהשנייה או
משהו? עוד אחת בבקשה!" ארטון הטיח בדלפק כוס זכוכית ריקה , מביט
בורדיאן ב סקרנות.
הוא השיב בצחקוק עדין. "זה בדיוק מה שאני חשבתי , שלוש עשר נפשות
בבית תבן זעיר, לא הייתה לי נקודה אחת בחיי שהיה לי מרחב – לא היה
לי רגע אחד שבו לא הייתי אחד מתוך קבוצה." ורדיאן הביט אל תקרת
העץ של הבר ורוקן את כוסו בבת אחת.
"אמא ואבא שלי אמרו לי שהם לא צריכים עוד ילדים כי אני מספיק כדי
למלא את תורתה של אלבדו… אבל תמיד רציתי אחות קטנה!!!" נובריס
יילל מצידו השני של ארטון.
"אז זה למה הגעת לצבא האפור? למה עזבת את הבית בגיל כל כך
מבוגר?" אראיינה התעלמה ממלמוליו של נובריס , היא הביטה בורדיאן
בסקרנות.
"לא בדיוק, כן הגעתי לקיהיון אבל קודם היה… מכירת בובות." הוא השיב
במרירות והביט בידיו הפתוחות.
פפפטט! ארטון ירק את הבירה בשוק. הוא התאפק שלא לצחוק.
"אתה רציני איתי? זה כזה –"
"זה כזה מגניב ורדיאן!" אראיינה קטעה את ארטון לפני שהספיק
להתגרות בו.
"מגניב… לא הייתי קורא לזה מגניב. זה ידע מעצבן שנרכש כי ההורים
שלי הכריחו אותי לתפור בובות לאחיות שלי." ורדיאן מלמל ורוקן כוס
בירה נוספת. "שלא נדבר על הלקוחות, כולם ברונים פלצנים ועשירים!
הם לא שמעו על נאמנות למוכר? כולם עזבו אותי ברגע שהסמרטוטי
בלינקס האלו פתחו את הדלתות!"
"אני יכול להסכים איתך על הסמרטוטים… לעולם לא אבין איך טריאן
אוהבת אותם." ארטון נשען על הדלפק בחיוך עייף. "נובריס, אתה תשלם
עלי כמו שהבטחת – נכון?"
"מ-מה אמרת?" נובריס מלמל ממקומו.
"שאלתי אם אתה מסכים שסירניקס היא צדיקה."
"ברור שכן! אני לא פגשתי צדיקה ממנה בכל שבע עשרה שנות חיי!"
הוא התרומם מהשולחן בפנים אדומות והניף את כוס הבירה שלו, היא
הייתה מלאה עד החצי.
"איזה כיף שהסכמת! ברמן – עוד כוס בירה לי ולו, לחיי סירניקס!"
"כ -כן!" הוא צרח ורוקן לפיו את חצי הכוס שנותרה.
"נובריס! אל תקשיב לו, הוא סתם מנסה שתשלם עליו!" סירניקס ניסתה
להוריד את חברה לחולייה בחזרה אל השולחן, אך ללא הצלחה.
"הנה הבירה שלכם!"
נובריס תפס את הכוס בשתי ידיו ונקש אותה בשל ארטון.
"לחיי סירניקס הצדיקה!" ארטון צעק בחיוך מרוצה.
"ארטון – חתיכת זבל! אני מתחרטת שקראתי לך המפקד!" אראיינה
קמה ממושבה והטיחה את ידיה בשולחן.
"תפוחי האדמה שלך הגיעו גבירתי." הברמן חייך לעברה והניח את המנה
הרותחת על השולחן, אראיינה הביטה בה בפה פעור.
"בגלל שאני מפקד כל כך טוב החלטתי לשלם לך על המנה, מה את
אומרת?"
מהכסף של נובריס, אבל אין סיבה להזכיר לה את זה…
"אתה לא תקנה אותי כל כך בקלות…" אראיינה הביטה במנה בעיניים
פעורות אך נשארה עומדת.
טיפת רוק זלגה מצד פיה.
"ל -לא משנה, אני לוקחת בחזרה את מה שאמרתי – המפקד ." היא
ליקקה את שפתיה וחזרה לשבת במיידיו ת .
ורדיאן חזר לשלו, הוא ישב בנינוחות ואכל חתיכה אחר חתיכה של מנת
הבשר שהזמין.
סירניקס המשיכה לתפוח על גבו של נובריס, פניו היו אדומות כעגבנייה
והוא שיהק לעצמו.
"סירניקס…" הוא מלמל בשקט.
"מה נובריס? אני יכולה לעזור לך איכשהו?" סירניקס נשכבה על השולחן
כדי להביט בפניו ישירות.
"תשאלי אותי משהו…"
כולם החלו להסתכל על האינטראקצי ה בשקט.
"מה?" היא הרימה את ראשה בבלבול.
"כולם התענינו בסיפור של ורדיאן, אבל למה אף אחד לא מתעניין בי?!"
נובריס יילל, פניו עדיין היו מרוחות על השולחן.
ורדיאן החל להשתעל בבת אחת .
"א- אני מתנצל על זה, כמעט נחנקתי. אז מה הסיפור שלך חבר?" הוא
הסתיר את חיוכו המטופש והמשיך לזלול את מנתו. נובריס קם
בהתלהבות, הוא חייך בהתלהבות.
"נולדתי בקיהיון-! אני הבן של ראולה ופאול הוליהורן! כל יום אנחנו היינו
הולכים להרצאות של אוזני הגיבורה. בשאר הזמן הייתי מתפלל בבית
ולומד את המילים הקדושות ומיומנויות החרב כי אני צריך להמשיך את
המורשת של הקדושה!" הוא השיב, מבטו קורן לכל עבר.
"ע-עשית עוד דברים חוץ מזה? חברים , תחביבים?" סירניקס הביטה בו
במבט עצוב.
"לא! ההורים שלי אמרו שאני צריך להקדיש את כל חיי כדי לשמור על
מורשת הקדושה!"
"זה… קצת עצוב." ארטון מלמל, פניו קבורים במנתו.
"תזכיר לי מאיזו דרך של הכנסייה אתה?" סירניקס שאלה את נובריס , היא
הניחה את ידה על גבו.
"הדרך הלבנה! הדרך הכי טובה וטהורה!" הוא השיב בגאווה.
סירניקס הביטה בו במבט עקום ומלא ברחמים. ארטון הביט בו בהבעה
עקומה ונגעלת.
"זה מסביר הכל… אתה חבר בכת הזו!" הוא הצביע עליו בדרמטיות, פיו
היה מלא באוכל.
סירניקס שלחה את מבטה אל אראיינה שהייתה עסוקה בלטרוף את
המנה שלה כמו חייה מטורפת.
"זו לא כת! אנחנו פשוט מאמינים בדרך האמיתית של הקדושה!" נובריס
הביט בו במבט כועס, פיו רעד.
"זו לא כת כמו שאני לא שיכור כרגע." ארטון הסב על פניו האדומות. "זה
נכון שאתם מנסים ליצור את גיבור האור הבא?"
"אתה מדבר על תהליך ההכשרה! עברתי אותו מעל ומעבר!" נובריס
השיב, דמעות בעיניו.
"המפקד… בבקשה אל תהיה כזה רע איתו." סירניקס אמרה בשקט.
"הכת שלך היא שטויות, סתם חבורה של אנשים עשירים שהחליטו שהם
היורשים של אלבדו משום מקום!" ארטון השיב, הוא הרגיש כיצד
המחשבות שלו מסתחררות סחור סחור וקרס על השולחן.
"אין לך מושג על מה אתה מדבר! ההורים שלי תמיד צודקים!" נובריס קם
ממושבו וקרס על רצפת המסבאה.
סירניקס הושיטה לו את ידה אך הוא לא הביט לעברה, הוא נעמד וברח אל
מחוץ למסבאה.
"למה היית חייב להיות כזה רשע? הדרך הלבנה ידועה לשמצה אבל קצת
עדינות לא הייתה מזיקה…" היא הביטה בארטון בכעס ורצה אחריי
נובריס.
"למה באמת עשיתי את זה..?" הוא הרהר בקול.
"כי אתה המפקד המרושע שלנו." ורדיאן מלמל והניח את ידו על ארטון.
למה עשיתי את זה, באמת?
*
"נובריס, חכה!" סירניקס רצה אחריו בין בתי העץ הרבים.
"אני רוצה להיות לבד – בבקשה תעזבי אותי בשקט!" הוא צעק בחזרה
בעודו נכנס לאזור צפוף יותר של הכפר.
"אני לא יכולה לעזוב אותך ככה! אתה שיכור לגמרי!" סירניקס תפסה
אותו והניחה את ידה על כתפו. "תמיד הייתי רצה מהר – אין לך סיכוי
נגדי."
"הוא קרא לדת שלי כת! היא לא יכולה להיות כת!" נובריס ניסה להתנער
מאחיזתה, אך היא הייתה חזקה יותר משחשב.
"…" סירניקס הרכינה את ראשה בדממה.
"גם את מרגישה ככה?!" היא הרימה את פניה כדי להביט בו, מבטו היה
שבור לחלוטין. כשלא הייתה מוכנה הוא דחק ממנו את ידה והשתחרר כדי
להמשיך לרוץ.
"אני רוצה להיות לב-" נובריס התקדם קדימה רק כדי להיעצר על ידי גופו
של איש שלא הכיר.
"א- אני מתנצל." הוא הושיט אל האיש שהפיל את ידו.
האיש שמלפניו החל ללחוש, הוא היה רעול בברדס אדום כדם. לצידו
נעמד איש אחר בגלימה דהויה וחומה – פניה של סירניקס הכחילו בפחד.
"נו-נובריס! תיזהר! זה תלמיד אדום !" היא קפצה לעברו של נובריס
והפילה אותו לאדמה.
נובריס הביט בעיניה של סירניקס בשוק, גופה היה מעליו – היא הסתכלה
עליו במבט לא ברור וחייכה חיוך קטן.
פרץ דם נפלט מפיה וכיסה את פניו של נובריס, סירניקס קרסה עליו –
שלולית של דמה החלה להתרחב על האדמה.
"לך, נמשיך את זה אחר כך." התלמיד הביט בשותפו, הוא הנהנן ונעלם
אל בין הבקתות.
"ס-ס-סירניקס? את בסדר?" נובריס אחז בגופה החם בידיים רועדות.
"תברח…" סירניקס לחשה באוזנו לחישה שהלכה ודעכה.
האיש בארגמן הביט בו במבט יוקד וחזר ללחוש בשנית, בידו התאסף
כדור סגול ומסתחרר של אנרגיה מסוג שלא זיהה.
"אני לא יכול להשאיר עדים, תשתדל לא לזוז ואוודא שהמוות שלך יהיה
מהיר."
נובריס חייך חיוך מוטרד, גופו לא הקשיב לו גם אם היה רוצה.
הוא ראה כיצד ידו של האיש הולכת ומתקרבת אל פניו, האנרגיה
המשתוללת שבה אחז שלחה בגופו צמרמורת. הוא לא ידע למה אבל הוא
היה בטוח שברגע שהכדור ייגע בפניו חייו יסתיימו.
"נובריס? סירניקס? החלטתם להסתנן ביחד כדי להתמזמז אחד עם
השנייה?"
אראיינה עמדה בקצה הסמטה, הבעתה הקלילה התרסקה כמו מטאור.
"אראיינה – תברחי…" נובריס לחש מבין נשימותיו הכבדות, דמעות
בעיניו.
"שלום לך עלמה צעירה , אני חושב שמדובר באי הבנה. מצאתי את
האנשים שפה פצועים, הבחורה חסרת הכרה – תוכלי לעזור לי?"
התלמיד הסיר את הברדס מראשו, חושף פרצוף צעיר ומזוקן שאראיינה
לא זיהתה.
"מה עשית להם, תועבה שטנית שכמוך?"
אראיינה הרכינה את ראשה, הבעתה לא ברורה.
"מדובר באי הבנה, אני רוצה לעזור להם לא פחות ממך." התלמיד השיב
בחיוך ושלח יד לעברה.
" הברדס שלך – אתה אחד מתלמידי סולמג'ן?" אראיינה לחשה, לא
מסוגלת להביט בעיניו.
מבטו התקשח בין רגע, הוא נשך את שפתו עד זיו דם.
"בשם כסייפר המתועב, אנחנו מוכרים מידי – הא?"
"אראיינה – תברחי!"
"פיניס – קרוש – סטרוג – חיזו – שוט." לפני שאראיינה הספיקה למצמץ
סילון מושחר ומטורף חלף ליד ראשה.
"אתה אולי חושב שאתה חבר טוב אבל אתה רק גרמת לכך שהחברה
שלך תמות מוות כואב ומלא בסבל." התלמיד ירק על נובריס שאחז ברגלו.
"תברחי!!!" נובריס צרח בכל כוחו ונשך את רגלו של התלמיד.
"אתה חושב שאתה נלחם עבור הצד הנכון." התלמיד הגיב לחייל שנשך
את רגלו בקור רוח. "אבל אין לך שמץ של מושג על מה אתה מדבר." הוא
הטיח אגרוף פניו, נובריס התגלגל על האדמה והתנגש במבנה.
ברגע האחרון לפני שעיניו נעצמו הוא היה יכול לראות את אראיינה רצה
עם חרבה לכיוון התלמיד, הוא שלח את ידו לכיוונה אך היא כבר לא
האזינה לו – הכל החשיך.
*
ארטון ראה את דלת הסבאה נטרקת . הוא הסתכל על תקרת העץ
הצהבהב.
למה בדיוק עשיתי את זה?
טראח, אראיינה הטיחה את אגרופה בשולחן. הוא הביט בפנייה, הן היו
אדומות מזעם.
"למה – תסביר לי למה לך לעשות את זה? אני לא מאמינה שהתחלתי
לחשוב שאתה בסדר." היא קמה ממקומה בבת אחת.
"תהיי בשקט, גם את לא עשית כלום בזמן שכל זה קרה."
למה עכשיו אני מתגרה בה?
אראיינה הרכינה את ראשה והתקדמה אל כיוון הדלת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" ארטון שאל בחוסר סבלנות.
"אני הולכת להיות שם בשביל נובריס, יכול להיות שאני לא שלמה עם זה
שהוא חבר בדרך הלבנה אבל הוא עדיין חבר יקר לחולייה שלי." היא
השיבה בלי להסתכל לאחור ויצאה מדלת המסבאה.
"…" ארטון הביט בידיו בשקט. "ברמן – עוד שתי כוסות בירה."
"גם אני אשמח לכוס נוספת." הוא הסתכל לשמאלו רק כדי להיזכר
שורדיאן עדיין ישב לצידו.
"אתה לא מתכוון ללכת אחריי האידיוטים?" ארטון לקח את כוס הבירה
שהברמן הביא לו ולגם ממנה לגימה גדולה.
"נע – אין לי כוח לזה. אני בטוח שהם יחזרו בקרוב." ורדיאן השיב בחיוך
ושתה מכוסו.
"…"
"אם אתה שואל אותי לא עשית משהו לא בסדר, כולם יודעים כמה הדרך
הלבנה בעייתית."
"אתה צודק! לא עשיתי שום דבר לא בסדר!" ארטון שילב את ידיו וחייך
חיוך מרוצה שנהפך למופתע כשורדיאן לקח את אחת מכוסותיו.
"מס נחמדות – המפקד , לא הבאתי הרבה מטאר איתי." הוא השיב ורוקן
את תוכן הכוס בין רגע. "בלי החזרים."
"… למה אתה חושב שהטיפש הזה הגיב כל כך ברצינות למה שאמרתי?"
"אל תשכח שהוא נולד לשם, ואתה לא בדיוק היית עדין איתו אחרי הכל."
ורדיאן הניח את פניו על השולחן ועצם את עיניו.
"אבל הוא עדיין הגיב כמו בכיין – אתה לא חושב?"
"מה שאתה רוצה להאמין – המפקד." ורדיאן מלמל את מילותיו
האחרונות ובמהרה החל לנחור.
ארטון הסתכל על התקרה ושקל אם שווה לו להירדם גם כן. הוא קם
ממושבו בשקט, מביט בפניו הרדומות של טירונו.
אולי גם אני אלך לבדוק מה קורה, אני צריך את המטאר של הטיפש אחריי
הכל…
הוא הפנה את מבטו אל הברמן והצביע על ורדיאן.
"אם אני לא חוזר בזמן הקרוב הבחור הנחמד שפה הציע לשלם על הכל."
*
"איפה הטיפשים האלו יכולים להיות?" במשך חצי השעה האחרונה
ארטון סרק סמטה לאחר סמטה אך לא מצא דבר.
בשם המונרך האפל, לאן הם יכלו להיעלם? זה לא כאילו בלעה אותם
האדמה.
הוא עמד לוותר כשלפתע ראה כתם דם על האדמה.
אני מקווה שזה לא זה, אבל שווה לנסות.
הוא לקח פיסת קלף ומרח עליה את הדם הטרי.
"אינסול – דאמה."
הנקודה המשתוללת התמקדה בסמטה שמולו, אך הוא לא ראה דבר. היא
הייתה שקטה ונטולת חיים.
פניו של ארטון הלבינו בעוד שהוא לקח צעד נוסף אל כיוון הסמטה.
לפתע כל הסמטה החלה לרעוד, נקרעת לחתיכות אור זעירות שהתעופפו
לכל עבר. במקומה הוא נחשף למחזה מטריד.
נובריס שכב על הרצפה בתוך שלולית דם. לצידו נעמדה אראיינה –
מכוסה בדם, היא אחזה בחרבה המנופצת בשתי ידיה.
"מה קרה פה?!" הוא שאל בהלם.
"אני נשבע, האלים לעולם לא ייתנו לי מנוחה." ארטון הביט לפניו, מולו
נעמד איש בברדס מופשל ואדום. ידיו מוגעלות מדם.
"מה תלמיד אדום כמוך עושה פה?" ארטון שאל, פניו מעוותות בחיוך
לחוץ.
"אני לא תלמיד אדום – אני תלמיד סולמג'ן גאה." האיש ענה, הוא פרס
את ידיו בגאווה.
"תקראו לעצמכם איך שתקראו לעצמכם, כולכם פושעים בעיני." הארטון
הביט אל אראיינה הפצועה, מבטם ננעל זה בזו למספר רגעים.
"תברחי ותזעיקי עזרה."
היא הנהנה והחלה לרוץ מבלי להסתכל לאחור.
האיש באדום כיוון כלפיה את ידו.
"פיניס – קרוש – סטרוג – חיזו – שו-" ארטון זרק פגיון על ידו , התלמיד
התכווץ בכאב. הקסם שהחל להיווצר קרס לתוך עצמו ונעלם.
"חמש מילים – הא? תוכל ללמד אותי איך אתה עושה את זה?" ארטון
תפס בידו קריסטל הוספרה.
"ברור שאתה לא תדע – אם תדע, זה יהי מסוכן מידי עבור הממלכה,
חתיכת כלב של הצבא." התלמיד השיב בחיוך ותלש מידו את הלהב.
"פיניס – אינבר – דאמה." הוא הצביע על חרבו של ארטון. האנרגיה
שבידו התמצקה לרפליקה זהה שלה העשויה מהאנרגיה המגעילה שראה
מקודם .
"אדלה – גלד – שוט." ארטון ירה לעברו כדור אש שחרך את האוויר.
"חלש מידי!" התלמיד צעק, חרבו חצתה את כדור האש, הלהבות
הפרועות נחנקו ונעלמו.
"!" בתנועה חלקה אחת ארטון שלף את חרבו מהנדן וצמצם את המרחק
ביניהם.
התלמיד חייך וחסם את מהלומתו, חרבו של ארטון עברה בחרבו הקסומה
של אויבו כאילו חצתה נוזל. עיניו התרחבו בהפתעה.
"טיפש!" חייך התלמיד. חרבו של ארטון החלה לפתח חלודה, הוא זרק
אותה מידו לפני שהאנרגיה הסגולה שטיפסה עליה הייתה עוברת לזרועו.
חתיכת חרא.
הוא הרגיש כיצד התלמיד משחק בו, לכל דבר שעשה הייתה לתלמיד
תגובה.
"לוקוס – סטרוג – דאמה." ארטון הרגיש כיצד גופו ננעל במקום, הוא
ניסה לזוז בכל כוחו אך ללא מענה. זה הרגיש כאילו גופו היה עטוף
בשכבת מתכת שאין לצאת ממנה.
התלמיד החל להתקרב אליו בחיוך.
"אתה לא כזה רע, אתה יודע? – יש לך פוטנציאל לא קטן." הוא נעמד
מולו וליטף את לחיו, מגעו היה צורם.
צ'ומפ. ארטון נשך את אצבעו של התלמיד בכל הכוח וקרע אותה מידו.
"חתיכת… חתיכת זבל!" התלמיד צרח בתגובה, אוחז בידו הרועדת.
ארטון ירק את אצבעו הכרותה על פניו וחייך. "את זה אתה כן מרגיש?
הא?– חתיכת פושע."
"חשבתי שאולי יש לי עם מי לדבר – אבל אתה טיפש כמו כל שאר
הכלבים של הצבא." התלמיד הרפה את ידו באיטיות והביט בארטון במבט
יבש. "תמות."
הוא החל ללחוש שוב, מכוון את כף ידו הפצועה אל פניו של ארטון מטווח
אפס. סלילי אנרגיה סגולים ובוהקים החלו להצטבר עליה, יוצרים יחד
כדור של אנרגיה אפלה וחסרת מנוח.
חזיז אנרגיה מהכדור פגע בפניו, ארטון הרגיש כיצד העור שעל לחיו נרקב
לאיטו. הצלקת שעל מצחו בערה כמו שלא בערה הרבה זמן – כל שיכל
לעשות הוא לחייך.
"נתראה בגיהינום פושע."
הוא עצם את עיניו, מתכונן למה שהולך לבוא.
"אההההה!" הוא פקח את עיניו בהפתעה, ידו של התלמיד התרחקה
מפניו.
" חתיכת תועבה! את לא יודעת מתי להפסיק!" התלמיד צרח לכיוונה של
אראיינה, היא נעצה את שני שברי חרבה בגבו, על פניה מבט פראי.
ארטון הרגיש כיצד המנעול על גופו השתחרר לרגע בודד. הוא תפס את
ההוספרה בכל כוחו וצרח.
"אדלה – " כמו שבער לו מבחוץ כעת בער לו גם מבפנים, הוא התחבר
עם אספקט האש שהסתתר אי שם במרחק.
"קרוש! –" האש החלה להתמצק בידו, מסתובבת עליה בפראות.
"סטרוג –" בבת אחת עוצמתה נכפלה.
"שלא תעז! אני לא אתן לכלב כמוך לעקב לנו את המשימה!" התלמיד
צרח, הוא תלש מגבו את חתיכות החרב והניח את ידו על בית החזה שלו.
"שוט!!!!" סילון הלהבות המשוגע התפרץ מכף ידו ופגע בתלמיד ישירות.
ההוספרה שבידו של ארטון התפוצצה לרסיסים, הוא קרס על האדמה –
הוא מעולם לא הרגיש כה תשוש.
"עשינו את זה המפקד!" אראיינה רצה לעברו ועזרה לו לקום.
"כן, עשינו את זה." הוא השיב בהתנשפות.
העשן מאזור הפגיעה התרומם לאוויר. ארטון השתתק כאשר זיהה מבין
עננות העשן ניצוץ צהבהב.
"חתיכת – כלב…" התלמיד עמד שם, מלפניו שישה מעגלי הגנה מנופצים
לחתיכות. הוא קרס על האדמה.
ארטון לקח נשימה עמוקה של הקלה וכמעט נפל לאחור.
"המפקד!"
"הכל בסדר, אני לא כזה חלש." הוא התאמץ להישאר בהכר ה, הראש שלו
התפוצץ מכאב.
"מה בדיוק עשית? זה היה קסם מדהים." אראיינה שאלה אותו בסקרנות.
"קסם של ארבע מילים, אבל יותר חשוב מזה – בבקשה תקשרי אותו
כשהוא לא יכול להתנגד ." הוא השיב, נשען על קיר המבנה שלידו
והסתכל על הסמטה מלאת הדם.
מבטו עבר אל נובריס הרועד , בגדיו היו מוכתמים בדם אך נראה שלא היה
פצוע.
אם כך, של מי הדם הזה…?
תמונתה של סירניקס קפצה בראשו, הוא ניסה להתקדם לעברו של
נובריס אך קרס על האדמה.
"נובריס! איפה סירניקס?!" אראיינה הקדימה אותו וזינקה לעברו של
הטירון המשקשק.
"ה-היא נעלמה! האיש עשה איזה קסם והיא נעלמה!!" נובריס אחז את
ראשו בשתי ידיו, הוא לא הפסיק לבכות.
"זה יהיה בסדר, אז תפסיק לבכות חתיכת בכיין." ארטון נשען עליו
בהיסוס והניח יד על ראשו. נובריס רק בכה יותר.
"א-אני לא יכולתי לעשות כלום! מהרגע שהוא הרביץ לי הגוף שלי לא
הקשיב לי יותר!"
"בזכותך אני לא מת ה, אתה עשית המון והיית אמיץ." אראיינה הסיטה
את מבטה וכרעה לידו, היא תפסה את גופו בחיבוק.
"ילדים עדינים שכמוכם – בואו נלך לקרוא לשאר החולייה ולמצוא את
סירניקס." ארטון גיחך לעצמו ונעמד בזהירות .
אוהוהו – הגוף שלי כואב.
"כן! אנחנו נמצא אות -" אראיינה ענתה בנחישות , לפתע הקשיחות
במבטה נפלה והיא התפרצה בבכי.
"עכשיו גם את? מה קורה לכ ם?" ארטון מלמל לעצמו כשהרגיש נגיעה
בכתפו, הוא סובב את ראשו באיטיות.
"המפקד? ממתי יש לך פס לבן בשיער?" זו הייתה סירניקס, בריאה
ושלמה. בגדיה עדיין היו מוכתמים בדם וחולצתה הייתה קרועה לחלוטין
באזור בכתף .
"סירניקס!!!" אראיינה עזבה את נובריס וקפצה על חברתה, שתיהן
התרסקו על הריצפה בחיבוק.
היא חזרה! ורגע, מה היא אמרה על השיער שלי?
"איך? אני ראיתי אותך נעלמת…" נובריס שאל בהלם.
"התלמיד האדום, הוא עשה עלי איזה קסם שאני לא מכירה – התעוררתי
שלושה בתים מכאן על מצע חציר." סירניקס ליטפה את לחייה והסיטה
את מבטה בביישנו ת .
"נשאל אותו בוודאות כשהוא יתעורר – אבל יותר חשוב מזה, מה אמרת
על השיער שלי?" ארטון שאל בחשש.
"לא רציתי להעלות את זה כי זה הרגיש זמן לא מתאים…" אראיינה
מלמלה בשקט.
"זה ב טח סימן מהגיבורה! השיער שלך עכשיו קצת יותר דומה לשערה
האלוהי!" נובריס אמר בהתלהבות, הוא קם וניסה לגעת בשערו של
ארטון.
"אני שמח שאתה מרגיש יותר טוב עכשיו כשסירניקס פה אבל זה לא
אומר שמותר לך למשש את המפקד שלך." ארטון העיף את ידו לאכזבתו
של נובריס.
*
הערב הגיע , ארטון הלך לקרוא לגריסל והופתע לגלות שהוא וורדיאן
העיברו את זמנם יחד.
"מה אתה מצפה שאני אעשה מפקד שטני שכמוך? אני קמתי רק כדי
לגלות שהשארת אותי עם תשלום של עשרות פיסות של מטאר אבן!
הלכתי אל הפוץ העשיר כי הייתי צריך עזרה!" ורדיאן התקדם אל ארטון
והחל לשקשק את כתפיו בדרמטיות .
"עני מסכן, מה השם שסיכמנו שתקרא לי בו?" גריסל נעמד מאחוריו
וחייך חיוך מאיים.
"א-אני מתנצל , הו- לורד ורדיאן המדהים והרחום!!!" הוא עזב את כתפיו
של ארטון והתפרס על האדמה.
"דרך אגב, המפקד – למה יש לך פס לבן בשיער? חשבתי שאני הזקן."
ארטון הרכין את ראשו ונזכר במראה המוזר של שערו כשהביט במראה
קודם לכן.
"אני לא רוצה לדבר על זה…"
*
כולם נעמדו יחד בכניסת הכפר בציפייה לטריאן. ארטון כבר עמד להירדם
כאשר ראה את המשלחת – חמישה חיילים רכובים על סוסים ובראשם
עמדה טריאן. אחריה רכבו להם ארבעת ממוניה הישירים, על כולם ישב
התג הסגול של חולייתה.
חיוך קטן החל להיווצר על פניו של ארטון, אחד שנפל ברגע שנזכר
ב מאורעות פגישתם האחרונה.
היא ירדה מסוסה והתקדמה אליו באיטיות , מבטם נפגש לרגע אך מיד
לאחר מכן הם הסיטו את מבטם זה מזו.
"אני גאה בך . עשית כבוד לצבא האפור וגם לי בתור הממונה עלייך."
"אני לא זקוק למחמאות המזו יפות שלך." ארטון השיב והתרחק ממנה.
היא השת תקה לכמה רגעים ולפתע הרימה את ראשה, הבעתה הייתה
מנותקת לחלוטין אך מלאה בגאווה.
"כל הכבוד לכם, חולייה 12 – על זה ששמרתם על ווארוקל ועל מורשתו
של כסייפר השחור. אתם הבסתם היום אויב מסוכן במיוחד, מי יכול לשער
כמה היו מתים אם לא הייתם מתערבים. " טריאן אמרה בשמחה, היא
וארבעת ממונ יה החלו ל מחוא כפיים זה יחד עם זה.
אראיינה נשענה על סירניקס וחייכה חיוך גאה, נ ובריס עמד בצד וענה על
כל שאלותיהם של גריסל וורדיאן.
"אני עומדת לקחת את התלמיד האדום לחקירה בבירה לאחר שנעשה פה
חקירה ק צרה גם כן. אבל לפני כן, יש לכם מידע שתרצו לשתף?" טריאן
שאלה, אחד ממוניה פתח מחברת קטנה ושלף עט מתכת יוקרתי עם
סימן הצבא האפור.
"ה… – התלמיד האדום הזה ציין משהו על משימה, כשראינו אותו הוא
היה במהלך פגישה עם מישהו שלא הצלחתי לראות את פנ יו." אמר
נובריס.
"יש ל ך תיאור נוסף על האיש הנוסף? כל דבר יעזור."
"היו לו כפפות מתכת והברדס שלו היה מאוד מוזנח – המפקדת האזורית
טריאן…" סי רניקס חיבקה את תיק הספר שלה וענתה בהיסוס.
"ומה יש לך לומר?" טריאן הביטה אל כיוונו של ארטון ברצי נות.
"התלמיד האדום קרא לעצמו תלמיד סול מג'ן. הקרב נגדו היה קשה, אם
אראיינה לא הייתה קופצת בזמן אני וכל מי שפה כנראה היינו מתים –
הוא היה מסוגל להשתמש בחמש מילות קסם בזו אחר זו." הוא הלך אל
התלמיד המעולף ובעט בו.
קצוות פיה של טריאן נפלו, היא הביטה בתלמיד האדום .
"רק מלפני מעגל קסם אחד היה את הפיגוע בעיר טריאו על ידי אחד
מהם. היינו צריכים לשלוח עליו עשרה חיילים מובחרי ם , שניים מתוכם
מתו. יצאתם מזה בנס." היא לקחה נשימה עמוקה וסקרה שוב את
הסביבה. "מה יש לך לומר על זה, פושע?"
היא שלחה את מבטה אל התלמיד האדום , הוא צחקק בשקט וחייך חיוך
מטורף.
"אי אפשר להסתיר ממך כלום , הא – עין הנץ טריאן?"
"יפה שאתה יודע את השם הזה, לא קראו לי ככה כבר עשרים שנה.
תספר לי את כל מה שאתה יודע." טריאן התקדמה לעברו ושלפה את
חרבה, מצמידה אותה לגרונו.
"ברור שאני יודע , אנ חנו יודעים את השם של כל אחד ואחד מ12
ממשמידי שאריות הרודן." הוא המשיך לצחקק.
"מי זה אנחנו? תלמידי סולמג'ן? מה המטרות של כם נבלה?!" היא דקרה
את גרונו, טיפת דם יחידה זלגה ממנ ו.
"ת תקרבי יותר ואני אספר לך, כלבה של הממלכה." הוא ירק על חרבה
וחייך.
"אתה ממש דוחק את הסבלנות שלי , אתה יודע?" היא חייכה בתגובה
חיוך מריר.
"זעקות הכבשן עד יטפסו!" הוא צרח אל האוויר.
"טוב. קחו אותו, נמשיך את התשאול בקיהיון . ותאטמו לו את הפה." היא
החזירה את חרבה אל הנדן והסתובבה.
"להתראות , עין הנץ."
"מה אמרת?"
"סאקרט – קראוש – עצר."
גופו התלקח בבת אחת בלהבות שחורות אבל הוא לא צרח. כל מה שהיה
ניתן לשמוע מבעד לשריקת הלהבות הוא את צחוקו המתגלגל.
"תתרחקו!" טריאן צרחה והתחילה לרוץ.
הלהבות השחורות התחילו להסתובב ולעוף לכל כיוון ברעש מתפוצץ
וכואב.
ארטון הרגיש שוק של כאב עובר בכל גופו, הצלקת שלו רתחה מכאב.
הוא הניח את ידו על מצחו והביט סביב לכל הכאוס.
מבני העץ החביבים שעמדו סביבם נשברו לעשרות חתיכות, האדמה
המדושנת שעליה היו בנויים הייתה מושחרת ומבעבעת.
אוי לא, טריאן!
"אהההההה! בשם המונרך האפל!" טריאן הניחה יד על עינה הכואבת,
כשהיא הסתכלה על ידה היא הופתעה לגלות שהייתה מכוסה בדם שחור
ודביק. "חתיכת זבל! הוא הרג את עצמו!" היא הטיחה את אגרופה
באדמה.
"אנ י לא מאמינה שהוא עשה את זה…" אמרה סירניקס בלחש .
" הגיע ל חרא הזה למות." השיב לה גריסל בחיוך.
"אתה באמת אידיוט – אם הוא הרג את עצמו זה אומר שהיה לו מה
להסתיר." אראיינה הסתכלה עליו בבוז.
טריאן קמה מהאדמה וקשרה פיסת בד על עינה הפצועה. "בבקשה, תנו
לי רגע אחד של שקט."
"ב-ברור!" כולם מלמלו ביחד .
לאחר כמה רגעים של מנוחה היא חזרה לדבר.
"אני הולכת לוודא שממשיכים לחקור את תלמידי סולמג'ן בשיא הרצינות.
אם נופלת לידיכם פיסת מי דע שרק מז כירה אותם – תפנו אותה ישר אלי
ישירות." היא נאנחה אנחה עמוקה. " חרא, העין שלי כואבת ממש."
"א-אני אלווה אותך." ארטון התקדם לכיוונה והניח יד על כתפה.
"לא. הברון ארקסון עדיין צריך את הליווי שלו אחריי הכל." טריאן השיבה
בחיוך שובב. ארטון התכווץ באי נוחות כאשר הסתכל על פיסת הבת
המושחרת שנחה על עינה.
"את רצינית איתי?"
טריאן התקרבה לאוזנו ולחשה לו בשקט. "ידעתי שאתה מסוגל להיות
מפקד טוב. הטירונים שלך יצטרכו טיול נחמד אחריי כל זה – שמעתי
שהאחוזה של הברון ממש נוחה."
ארטון אחז את אגרופו וחייך חיוך מריר.
"בשם המונרך האפל."