הפעימה השביעית – וובנובל – פרק שמיני

פרק שמיני – זריחה
אור הבוקר הסגלגל של מעגל האמטיסט הקרין על שער העיר.
ארטון לגם מבקבוק הבירה שבידו וקרס על הספסל , הוא כיסה את פניו
במרמור.
אור מעצבן, למה כבר בוקר?
כל גופו גירד, אבל המקום שהכי גירד לו בו היו פניו – עליהן צמח זקנקן
קצר ומלוכלך.
"היום זה היום, הא? לא אתנגד לראות את חבורת הטיפשים הזו פעם
אחת אחרונה לפני שהם מעיפים אותי מהצבא."
הוא התיישב באיטיות וסקר את סביבתו, בקבוק הבירה נשמט מידו
והתנפץ לרסיסים במפגש עם מרצפות הרחוב.
"שלום המפקד." הקול שמאחוריו הפתיע אותו למרות העובדה שציפה לו.
"אראיינה… אני שמח לראות שהגעת."
"לצערי אני לא יכולה לומר את אותו הדבר, המפקד." אראיינה השיבה
בטון יבש, שיערה הקצר כבר לא היה כל כך קצר.
עדיין עברו שתי פעימות, הא? יותר זמן שבו אני לא המפקד שלה מאשר
שאני כן.
"לא ציפיתי לתגובה אחרת. תרצי קצת בירה?" הוא פשפש מתחת
לספסל רק כדי לשרוט את אצבעו על אחד משברי הבקבוק. "לא משנה,
זה כבר לא רלוונטי."
אראיינה הביטה בו בבוז והחלה ללכת לכיוון השער.
"מה עשיתם בכל הזמן שלא הייתם איתי?" ארטון קם והחל להתהלך
בעקבותיה באיטיות .
"זה בטח יפתיע אותך, אבל התאמנו לשם שינוי – הלדיין לקחה אותנו
תחתיה עד שתחזור." היא נשענה על אבני הגיר הגדולות של השער
והחלה להבריק את חרבה. "לצערי באמת חזרת."
"השדה הזו? איזה סוג אימונים היא העבירה אתכם?" הוא המשיך
להתקדם רק כדי להיעצר על ידי חוד חרבה.
"אל תתקרב אלי. ואל תנסה להיות נחמד פתאום – זה סתם מגעיל אותי ."
בכל מקרה רק רציתי שקט.
"…" ארטון קרס בשנית על הספסל בעודו ממלמל לעצמו בשקט.
זוג צעדים הלך והתקרב אליהם, הוא נאנח אנחה עמוקה.
אראיינה השחילה את חרבה בחזרה אל נדנה ורצה במהירות אל מקור
הקול .
"סירניקס! ורדיאן! כבר היה לי בודד." בתוך רגע האינטונציה של אראיינה
השתנתה לחלוטין, הוא לא היה מסוגל שלא לגחך.
"אראיינה! בוקר טוב! איפה הלדיין?" סירניקס השיבה לה בשמחה בעודה
מסתכלת סביב.
חיוכה הגדול של אראיינה נפל בין רגע, מבלי לומר מילים נוספות היא
הצביעה על ארטון.
"ה-המפקד! בוקר טוב!"
"בוקר טוב סירניקס. אני מקווה שהיה לך טוב עם השדה." הוא סובב את
ראשו על מנת להביט בה, מנסה לסדר את שערו.
"המפקד! כבר חשבתי שניצחת אותי במי ישתה את עצמו למוות ראשון!"
"אולי יום אחד ורדיאן." ארטון קם פעם אחת אחרונה ונעמד לצידם למרות
מבטה הבוער של אראיינה.
"יש לכם מושג איפה שני הטיפשים?"
"נובריס והפוץ העשיר? אני מאמין שהם יגיעו בכל רגע." השיב ורדיאן
והניח את ידו על כתפו של ארטון.
ארטון החזיר לו מבט עקום והעיף ממנו את ידו, הבעתו נפלה עוד יותר
כאשר שמע את צלילה של חרב שנגררת על מרצפות הרחוב.
"המפקד!!! ידעתי שהקדושה תוודא שתחזור!" נובריס צעק באושר בעודו
רץ אליו, מגבו נגררה חרבו המוזהבת והעצומה.
"כן, הקדושה שלך שמרה עלי כשהורדתי 30 בקבוקים אתמול בלילה."
ארטון השיב בחיוך רחב.
"איפה הראש גזר? אם הוא לא יגיע עוד רגע אנחנו הולכים לצאת
בלעדיו." מבטו חקר את רחובות העיר הישנונית , הם היו ריקים מאיש .
וואו, למה שיער כל כך קצר כל כך מגרד?! ארטון גירד את זקנו
באגרסיביות.
"גריסל? לא ראיתי אותו מאז האימון של שלשום…" נובריס גירד בראשו
והסתכל סביב.
"אני פה טיפשים."
"?!" מבטם עבר למרגלות המבנה שמשמאלם. גריסל נשען על קיר האבן
וכיבה עלייה סיגריה ארוכה.
"ממתי היית כאן? לא השמעת צליל." ארטון התקדם לעברו במבט
מבולבל.
"לא רציתי שתפריעו לי, במיוחד זוג העניות העלובות שפה." גריסל
התיישר וזרק את הסיגריה על הרצפה. הוא הסיט את ראשו בניסיון כושל
להתעלם ממבטה הזועם של אראיינה.
"משפט מרשים למישהו שמשקשק ממבט בודד של חברה לקבוצה."
ורדיאן לחש מאחוריו.
"תשתוק עני עלוב, אם תמשיך לדבר אני –" גריסל הרים את קולו בגובה
רק על מנת להיקטע בחדות על ידי מחיאת כף מצלצלת.
"מעולה. כולם פה." ארטון התקדם בכבדות אל השער . "בלי עיכובים
נוספים, בואו נצא למשימה המזורגגת הזו."
*
הסוסים שהצבא סיפק לא היו מן השורה הראשונה אך הם היו מהירים
מספיק – רחוק מאחוריהם, בסוף שביל האבן עמדו להן חומות הענק של
קיהיון. מקבלות את קרני האור האחרונות של מעגל האמטיסט לאותו
היום.
"מתחיל להחשיך . בוא נעצור – המפקד." אראיינה רכבה מאחוריו ופנתה
אליו בקול הכי יבש שיכלה למשול בעצמה. ארטון ראה כמה התקשתה
לומר את המילה האחרונה, דבר שהביא לו מעט סיפוק.
"אכן מתחיל להחשיך חיילת. בואו נתקדם עוד קצת – יש שטח מישורי
ויחסית רגוע שאני מכיר." הוא השיב בקול רם, מחכה להנהונים של כלל
החולייה.
"כמה ימים של מסע יש לנו עד שנגיע אל בית האמטיסט של הברון?"
גריסל שאל במרמור.
"הוא ליד הכפרים במחוז התחתון. עוד יומיים – אולי אפילו שלושה."
ארטון התעלם מהאנחה הקולקטיבית מאחוריו.
"איך את חושבת בשהברון אקסון נראה? יהיו עליו את כל הבגדים
המנופחים והכבדים כמו שמופיע בספרים?" אראיינה התקדמה עם
סוסה ורכבה לצידה של סירניקס, על פניה הבעה שובבה.
סירניקס נבלעה אל תוך מחשבותיה והביטה אל השמיים המושחרים.
"בטח יהיה לו שפם שחור ומסולסל עם קוקיות בקצוות, זה פופולארי
בקרב האצולה." היא מלמלה מבין מחשבותיה.
"כן! גם אני שמעתי על זה. הם גם עוטים פאות עשויות זהב!" ורדיאן
התפרץ בהתלהבות.
ארטון שמע גרגור צורם מאחור וחיפש את מקורו. זה היה גריסל, ראשו
היה מורכן אל האדמה בעודו ממשיך להשמיע את הצליל המעצבן והגרוני.
חיוך מטופש עלה על פניו של ארטון. "אני שמעתי –" הוא החל לדבר
וכולם השתתקו. "שהאצולה משחררת את הצואה שלה באולמות שלהם
כי יש להם משרתים שינקו אחריהם."
הגרגור רק הלך והתחזק, כולם החלו להסתכל על גריסל.
"שום דבר. שום דבר ממה שאתם אומרים לא נכון חתיכת זבלים עניים!"
ברור לי שלא, אבל זה כיף לעצבן אותך.
"שלא תעזו ללכלך את טוהרה של האצולה עם הפה המגעיל שלכם!
האצולה יותר טובה מכם – אני יותר טוב מכם!" גריסל צרח בפנים
אדומות. ארטון התאפק להחזיק את הצחוק שלו.
*
השמיים החשיכו לחלוטין. ששתם ישבו סביב מדורה שארטון טרח
להקים. הסוסים היו קשורים לעמוד מאולתר שהכינו ונשנשו את הדשא
שסביבם.
ארטון שכב על המדשאה בשקט, מחטט באפו ומחכה שהעייפות תתקיף
אותו. לצידו נעמד וורדיאן, משקשק מקל עץ בחוסר מעס ומידי פעם זורק
חצץ על גריסל שישב במרחק.
מצידה השני של המדורה ישבו להן סירניקס ואראיינה שנשענו זו על זו,
מצחקקות ומתלחששות זו עם זו.
בטנו של ורדיאן קרקרה בקולניות. הוא הסתכל סביב במבט נבוך.
"אז, המפקד… מה אוכלים?" פניו של ורדיאן בצבצו מבין הלהבות, הוא
התקרב אל ארטון והניח את ידו על כתפו.
ארטון שלח את ידו אל גבו באינסטינקט.
…
זבל. לא לקחתי כלום.
"…"
הוא חייך אל ורדיאן חיוך מטופש וטפח על כתפו.
"…הכל נמצא סביבכם – רק תלכו ותיקחו את מה שאתם צריכים."
כולם השתתקו למספר רגעים, מביטים סביב בבלבול.
"אתה אומר את מה שאני חושב שאתה אומר ?!" גריסל צעק מהרחק.
"אני אחטיף לך אגרוף בפנ -"
חיוכה של אראיינה קרס לתוך עצמו, היא התחילה לרעוד מכעס.
"אני יודעת שהוא מעצבן אבל אני חושבת שזה לא הזמן ל -"
אראיינה קמה בבת אחת, משתחררת מאחיזתה של סירניקס.
"חתיכת אידיוט! לא הבאת כלום לאכול או לישון איתו?!" רגלה התנגשה
במדורה ופיזרה את ערמת העצים הבוערים לכל עבר.
"רגע, רגע! אין סיבה לכעס, לשם שינוי עשיתי את זה בכוונה." ארטון
הניח את ידו על זרועה, פניו נוטפות זיעה קרה.
אראיינה העיפה את זרועו ותפסה אותו בקולר חולצתו. "אין סיבה
לכעוס?! אני בטוחה שזה היה בכוונה – אתה סתם רוצה להתעלל בנו!"
לפחות תהיה לי הזדמנות ללמד אותם משהו לפני שאני מפוטר.
ארטון הזיז את ידה בקלות, נעמד מעל שאריות המדורה. פניו המתוחות
התרככו באיטיות – עליהן נמתח חיוך קטן.
"אני לא רוצה להתעלל בכם. רציתי לנצל את ההזדמנות בשביל – שיעור."
עיניה של אראיינה התרחבו לרגע בודד, היא לקחה צעד לאחור ושילבה
את ידיה.
" הו, איזה שיעור תרצה ללמד אותנו הפעם – מפקד מדהים שלי." גריסל
בעט בחתיכת עץ חרוכה, הוא הביט בארטון במבט רעיל.
"אני מחכה לשמוע גם כן." הצטרפה אראיינה.
"אתחיל בשאלה. האם הלדיין לימדה אתכם הבסיס של קסם האיתור?"
ארטון שאל, מביט במבטיהם המבולבלים בסיפוק.
הוא פתח את כיס חגורתו ושלף משם שני דברים – קלף עור ושפופרת
מלאה בדם.
"אני מניח שזה יתרון שאני הייתי ביחידת לוחמה מתקדמת, זה דברים
שהלדיין המדהימה שלכם לא תדע."
"זה מקסים בעיני, אבל איך זה בדיוק יעזור לנו ל מצוא אוכל?" ורדיאן רטן
לעצמו מתחת לרעשי ביטנו המקרקרת.
"בקלות. תקשיבו למה שאני אומר כי אני הולך לחזור על זה רק פעם
אחת." ארטון פתח את שפופרת הדם ושפך טיפה ממנה על הקלף.
"אינסול – דאמה."
קמצוץ אנרגיה מגופו נתלש וברח אל טיפת הדם. ברגע המפגש הטיפה
החלה ל גלוש על הקלף , היא התפצלה לטיפות קטנות שלא הפסיקו לזוז.
"!!" תשומת הלב של כולם ננעלה על הקלף בריתוק.
"מה ששפכתי על הקלף הוא דם של מכרסם שנפוץ באזור , הדוראס. יש
לו טעם עשיר אבל הוא מאוד מהיר – מה שהופך אותו לבשר דיי יוקרתי ."
"שמעתי על דוראס, לקוח שהיה לי פעם לא הפסיק להתלהב מהבשר!"
ורדיאן ליקק את שפתיו בהתלהבות.
"אז… הנקודות שזזות אלו הדוראסים שבאזור?" גריסל שאל ב מבט עקום.
גבותיו של ארטון עלו בהפתעה, חיוך קטן ומרוצה על פניו. "לא ציפיתי
שראש הגזר ינחש ראשון, מגיעה לך טפיחה חזקה על הגב."
"לא תודה."
"אם כך, אני אתן לכם את זה. אדלה – פלופ." טיפת זיעה שהייתה על ידו
של ארטון הוצתה בן רגע. היא זלגה מידו ונפלה על גזע העץ החרוך –
מבעירה אותה בשנית.
וואו, לא להיעזר בהוספרה יותר שוחק משזכרתי. אבל עדיף לא לבזבז
אותן.
"ראיתם איזה מפקד מקסים אני? הדלקתי לכם את אש וסיפקתי לכם
אפשרות לאכול בשר יוקרתי – עכשיו תורכם לצוד אותו."
"איך הם נראים המפקד?" ורדיאן שאל בנלהבות.
"מכוערים גדולים על ארבע, פרווה ירוקה ופרצוף שמזכיר קצת ארנב."
ורדיאן זינק לתוך השיח במהירות – נעלם מבלי לומר דבר .
אראיינה גלגלה את עייניה והחלה למשוך את סירניקס לכיוון נקודה
שראתה על הקלף. גריסל קילל בשקט והתחיל ללכת.
"ידעתי – ידעתי שאתה לא נשמה אבודה!" נובריס צעק, כולם נעצרו
במקומם.
"תודה..?" ארטון השיב והחל להתקדם אל תוך החשכה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" גריסל רטן.
" גם אני צריך למלא את הקיבה שלי אידיוט." ארטון החזיר לו מבט מלא
בבוז ונעלם.
ארטון ישב על חתיכת עור עבה וחמימה בעודו נוגס בבשר העסיסי. פיו
התמלא בטעמו העשיר, הוא היה מבושל בדיוק במידה שאהב – נוטף
שומן צהבהב ורך כמו מאפה טרי.
"אני שמח שהדם עדיין היה בחגורה שלי, הזבלים האלו קשים לתפיסה
בלעדיו."
מתי הטיפשים יחזרו? קצת משעמם פה לבד הוא הביט אל החושך
הדומם .
יפה שהם לא מוותרים, למרות שאין סיכוי שהם יתפסו דוראס עם היכולת
שלהם.
הוא ליטף ערימה של אגוזים שאסף באותו הזמן.
"אני לא כזה מפלצת אחריי הכל." הוא הקפיץ אגוז לפיו ושבר אותו עם
שיניו.
"בלאח! זה פשוט דוחה. י היו יותר בשבילם ."
השיח שמולו רשרש, ארטון הביט בו מעבר ללהבות המדורה. ורדיאן היה
הראשון שיצא, שיערו האסוף פזור ומלא בלכלוך.
"ורדיאן, סוף סוף חזר .-" עיניו התרחבו בהפתעה, ורדיאן גרר גוויי ת דוראס
גדולה וכבדה. מאחוריו עמדו ארבעת טירוניו הנוספים , מכוסים בדם
ובטינופת – כל אחד עם גוויי ה של דוראס .
"חזרנו המפקד." אראיינה נשענה על גופו הגדול של נובריס, מוחה את
הזיעה ממצחה – על פנייה חיוך שועלי .