הפעימה השביעית – וובנובל – פרק שביעי

פרק שביעי – הזדמנות אחרונה
"זו ההזדמנות האחרונה שלך." טריאן אמרה בקול קר כקרח.
"א-"
"אני באמת מתכוונת לזה." היא השתיקה את דבריו של ארטון בעודה
לוקחת לגימה ארוכה מכוס התה שבידה.
משרדה היה רווי צבעים כתמיד, עשרות הבובות שעיטרו את המדפים
שסביבם גרמו לארטון להרגיש קטן וחנוק.
"איבדתי שליטה, אין לי מה לומר ." הוא לחש בקול מובס, ראשו שמוט.
"לפחות אתה מכיר בכך , לא מטיח בי תירוצים כרגיל ." טריאן השיבה
לדבריו, הכעס שמילא את קולה דעך מעט. היא דחפה לעברו כוס קפה
וצלוחית קטנה עם חתיכת עוגה.
"מהסחורה של היום, תמסור אחר כך תודה לנוריאל . בלעדיה אגווע
ברעב." היא צחקקה לעצמה, מוזגת לעצמה עוד כוס של תה אדום עשיר
שהזכיר לארטון את צבע הדם שזלג מאפו של טאג.
אני פשוט טיפש.
"אז במה זה מסתכם? אורד בעוד דרגה ואהפוך למנקה צבאי?" לגלג
ארטון, מביט במגפי העור שעל רגליו.
"לא הייתי קוראת לך לפגישה במשרד שלי אם היה מדובר בעניין כל כך
פשוט." שפתיה הוורודות של טריאן נצמדו בחיוך. "למרות הדרישות הלא
נגמרות של טאג להדיח אותך הצלחתי לוודא שהעונש שלך יסתכם
בהשעיה זמנית."
"תאכל, חבל שהאוכל המעולה של נוריאל יתבזבז על טיפש שלא מעריך
אותו."
אצבעה נגעה במצחו של ארטון, הוא הרים את ראשו והביט בפרוסת
העוגה הגדולה שעל צלחתו.
"יש אמת בפתגם שאפילו מכשפות עושות מעשה טוב פעם במאה
שנה." הוא נעץ את מזלגו בפרוסת העוגה ונגס בה במהירות , ראשו
נמלא בעננים לבנים וקלילים – זו הייתה עוגה נהדרת.
"אני שמחה שחוש ההומור שלך חזר, אבל חשוב שתזכור שהמכשפה
שיושבת מולך היא זו שמנעה ממך להיזרק לרחוב." טריאן הביטה בו
במבט מתגרה.
"אני מודה לך, הו – טריאן הקדושה." ארטון נאנח בקול, חיוך קלוש נפרס
על שפתיו.
"כן, אני מאושרת שסוף סוף הבחנת בקדושתי." היא השיבה בגיחוך, אך
עיניה נותרו קרות ובוחנות, משאירות את גופו זקוף ומתוח.
"כמובן, אז אני מקווה שיהיה לך המשך יום מעולה." ארטון גיחך בעצבנות
והחל לקום ממושבו.
טריאן לגמה לגימה נוספת כשלפתע הניחה את ידה על כתפו. "לפני
שתלך, יש לי עוד שני דברים חשובים לומר לך ."
בשם המונרך האפל! ארטון מצא את עצמו מקלל בליבו.
פניה של טריאן התקשחו בעודה נשענת קדימה, קולה רגוע אך נוקב. הוא
הרגיש כיצד רוקו נתקע בגרונו.
"מה עוד את רוצה?" הוא מלמל, גופו צנח בחזרה אל הכיסא שחרק
במחאה תחת משקלו.
" הובא לתשומת ליבי סדרת מקרים שבהם אתה מריץ את הטירונים ללא
הפסקה והולך לישון בצד, זה נשמע לך מוכר?" טריאן לקחה פרוסת עוגה
נוספת ונעצה בה את מזלגה, חוצה אותה לשניים.
מי מהם זה היה?! בטח אראיינה – זה היה ברור על הפנים שלה!
"א-אלו רק השטויות של הטירונים, את מכירה את המצב!" מלמל ארטון
בקול רועד. טיפות של זיעה קרה נטפו מפניו אל שולחן העץ המהודר.
"כן, אני זוכרת איך זה להיות מפקדת טירונים – זו הייתה תקופה מתוקה
ועוצמתית בחיים שלי, ממש לאחרונה שמעתי שטירון שלי התקבל
ליחידה 0 החדשה." טריאן השיבה בחיוך מזויף.
"אני מבין…" ארטון נשך את שפתו, מנסה להרגיע את קפיצות רגלו.
"זו ההזדמנות האחרונה שלך – התכוונתי לכך כשאמרתי את זה." טריאן
הרכינה את ראשה באכזבה. "תלונה נוספת ואתה מודח מהשירות, האם
זה מובן?"
ארטון הנהן בשתיקה, גופו השתתק לחלוטין.
אין לי שמץ של סיכוי, אולי אפרוש מהצבא כשעוד יש לי כבוד?
"טריאן, אני –"
"אני הולכת לתת לך הנחיות למשימה שתתחיל מיד לאחר ההשעיה שלך,
אז תקשיב טוב."
ארטון המשיך להנהן לדבריה.
טריאן שלחה את ידה אל מגירת שולחנה ושלפה ממנה דף נייר. "אתה
והחולייה שלך תצטרכו ללוות את הברון ארקסון בסיור המחקר שלו – כל
הפרטים מתוארים פה."
המחשבה על פניו הדוחות של הברון ארקסון כמעט גרמה לו להקיא. כבר
לא היה לו שמץ של כוח לזה.
"טריאן. אני רוצה לפרוש מהצבא האפור, בבקשה תביאי לי את מסמכי
השחרור." לחש ארטון, כוחו כבר נתלש מקולו.
טריאן נאנחה בכבדות מצידו השני של השולחן, ארטון נאבק לא להסיט
את מבטו מעיניה קורנות האכזבה.
"אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה בשום אופן, אתה נכס חשוב לצבא
האפור ."
"מה מפקד טירונים דפוק כמוני נותן לצבא האפור!? בבקשה, תשחררי
אותי כשיש לי עוד טיפה של כבוד !" הדמעות החלו לזרום מעיניו, אפו היה
סתום והקשה עליו לנשום.
"אני – אני לא מוכנה… ממתי אתה מוותר בכזו קלות?" טריאן החלה
למלמל, היא הסיטה את מבטה אל חלון המשרד הפתוח.
"גם את וגם אני יודעים שאין לי סיכוי, אם יש לך הצעה מה לעשות אז
תגידי לי. הטירונים שונאים אותי ובצדק!"
"…" היא נשכה את שפתה בשתיקה. ארטון הרגיש כיצד מבטה מכוון
הרחק, רחוק ממנו ומהמשרד, רחוק מהכל.
"אצלך אלו היו החרוכים, אצלי אלה היו אל – מתים …" טריאן השיבה
בקול רועד.
"… על מה את מדברת?" הצלקת שעל מצחו של ארטון החלה לצרוב.
"ז- זה סיפור מוכר, אני לא יכולה להתלונן במיוחד – ההורים שלי שרדו ומיד
לאחר מכן נכנסתי לפרויקט האימונים של הצבא האפור כמו שתכננו ."
היא המשיכה בדבריה בעודה מסיטה את מבטה.
פניו של ארטון הלבינו, הצלקת כאבה כל כך – הוא כבר לא היה מסוגל
לשמוע מילה שיצאה מפיה.
"היחידה שנרצחה הייתה… חברת ילדות שלי . היינו בנות שבע עשרה.
היא תמיד רצתה אוסף כמו שלי ." טריאן חייכה אל עבר מדפי הבובות.
"למה לא אמרת לי שום דבר במשך כל השנים?" הוא נאחז בכוס התה
שלו וניסה ללגום ממנה ללא הצלחה, הנוזל האדום נשפך על חולצתו
הלבנה והכתים אותה.
"זה קשה… זה קשה לי לדבר על הדברים האלו – אני הנחתי שגם לך."
טריאן הביטה בו למספר רגעים, עייניה נסגו במהרה אל השולחן.
"אז זה למה את היית כל כך עדינה כשמדובר בי, אני פרויקט הרחמים
האישי שלך." ידו של ארטון נרגעה בעוד שהצלקת חדלה מלצרוב, הוא
הביט בעיניה במבט יבש וחודרני.
"זה לא היה ככה."
"כולם אמרו לי שאת עדינה איתי, לא רציתי להאמין לזה אבל עכשיו הכל
ברור לי." ארטון קם מהכיסא ותלש את הדף מהשולחן.
"בעוד שתי פעימות – הא? בסדר, זו תהיה המשימה האחרונה שלי בכל
מקרה." הוא פתח את הדלת והביט בטריאן פעם אחת אחרונה, ראשה
עדיין היה מורכן.
"אני לוקח את המשימה. לאחר מכן אני לא רוצה לראות אותך יותר."
היא המשיכה לשתוק בעודו סוגר את דלת המשרד, היא לא אמרה מילה
גם כששמעה את צעדי ירידתו במדרגות הולכים ומתרחקים.
"זה לא היה ככה… נכון קרי?" מבטה חזר אל החלון הפתוח.