הפעימה השביעית – וובנובל – פרק חמישי

פרק חמישי – ניצוצות ראשונים
"זהו כולם! האימון נגמר, אני מצפה מכם להגיע מיד לאחר צליל
הפעמון!"
גבו של מפקדם החדש התרחק עד שנהפך לנקודה במרחק המגרש.
לא היה אחד מהם שלא קרס על האדמה, מתנשף ואדום בפנים.
לפתע יללה מעוותת וקולנית נשמעה, מבטם של הטירונים נע במטרה
לחפש את מקורה.
ורדיאן שכב בעודו מחבק את רגליו וממרר בקולי קולות . פניו היו כחלחלות
לאחר המאמץ שהפגין, זה היה מפתיע שבכלל היה מסוגל להשמיע צליל
במצבו – בטח שלא את סימפוני ת היללות שהפיק.
"בשם המונרך האפל! בשם הגיבורה הקדושה אפילו!!! – אההההה!!!"
" הא- טיפש כפרי שכמוך, הא – הא – תשתוק או שאני אגרום לך לשתוק."
בין נשימה לנשימה גריסל הביט במחזה שהוצג מולו, נראה שרק להרים
את ראשו השקה עליו במצבו.
" הא- הא – אתה יודע לעשות דברים נוספים מלבד להתנשא ולנסות
למנוע מאחרים לדבר?" ורדיאן התיישב והצביע על גריסל בדרמטיות ,
באותה מהירות שקם הוא קרס מחדש אל האדמה.
"הא – תה-תהיה בש-בש – הא"
"הגיבורה?! או – אלבדו הקדושה! אני רק עבד למשימתך האלוהית! –
ילדי כסייפר, אנא, את חייכם הקדישו יחד עם כוחכם ונשמתכם –
הקדישו לבית ראסקוס, הקדישו ללב הממלכה, כך ורק כך כוחנו יעמוד
איתן כנגד המונרך ונתיניו המושחתים !!!
קדימה – הצטרפו אלי חברים, יחד נביע את תודתנו לגיבורת השמיים!"
נובריס הרים את ראשו והחל בתפילה, מביט בעיניים מלאות ציפייה כלפי
שאר חבריו לחולייה.
התגובה היחידה ששררה במגרש רחב הידיים הייתה שקט ומבטים
מבולבלים.
"סירניקס! ראיתי שאת נושאת עימך את אחד מספריה הקדושים של
הגיבורה, האם תצטרפי אלי להכרת התודה??" מבטו עבר לתיק שהיה
שרוי לצידה על האדמה. ס
הבעתו הייתה מלאת תקווה, עיניו היו פקוחות והאור שבהן כמעט סנוור
את חבריו ליחידה.
"א-אני מצטערת נובריס! אבל הספר הזה הוא פשוט ספר שההורים שלי
נתנו לי, לא הייתי מגדירה את עצמי כמאמינה יותר מהאדם הממוצע…"
מבטו מלא התקווה התנפץ לאלפי רסיסים בן רגע, אם יסתכלו טוב היה
ניתן להבחין בדמעה בודדה זולגת במהירות על לחיו.
"אני מבין…"
"ז- זה לא אומר שאני לא רוצה להתפלל איתך!"
פניו של נובריס הוארו בשנית, חיוך נקי מחטא נפרש עליו כדגל.
"את צדיקה אמיתית! קדימה! בואי נהלל את הגיבורה בדברינו! – לא
ראתה יום ולא ליל באותו הזמן, מחושך הגיעה – כי מסדקיו פרץ אורה
– מוכן לטהר את מדורי האנוש!"
"… שיבוא יומה הגדול … ושהיא תהיה שמחה? ו-חזקה ו- שהידיים שלה
לא יאחזו עוד בחרב…?"
פניה של סירניקס האדימו תוך כדי ניסיון כושל למלמל ברכה שלא הכירה,
היא מחאה כפיים בעודה שכובה על הרצפה ומנסה להוסיף נימת שירה
לקולה.
"ס-סירניקס… את לא צריכה לברך אם את לא מכירה את מילות ספרי
הקודש, תודה לך על ניסיון ההשתתפות – אני מתנצל אם אני מתחצף!"
נובריס התנצל בעודו קד קידה עם ראשו והצמיד את מצחו לאדמה.
"הא– הא – הא! ! לקח לך פחות מרגע להידחות , אה, חברה צדיקה שלי?
הא – הא – הא!"
אראיינה קמה וטפחה לחברתה אדומת הפנים על גבה בעודה צוחקת
בקול.
"את מדברת על להידחות? כל מה שאת צריכה לעשות הוא להראות להם
כמה את אוהבת חרבות ואני בטוחה שתידחי בתוך רגעים ספורים!"
"הא- הא! את צודקת כשאת צודקת סירניקס, מה אוכל לומר – אני מודה
באשמה."
"בבקשה – תהיו – בשקטטטטט…" בין התנשפות להתנשפות גריסל
ניסה לחזור להשתיק את מכריו, אך ללא הצלחה.
"למה אתה כל כך מלא כעס, הא גריסל?" אראיינה עזבה את חברתה
והתקדמה לעברו במבט רציני ומעט כעוס.
"אני – לא – מלא – הא – כעס… – אתם – פשוט – מוציאים – אותי –
מדעתי…" הטירון השכוב ניסה לדחוף את רגלה של חברתו לשירות
שעמדה לצידו אך היא הזיזה את רגלה ללא בעיה.
"אז תצא מדעתך בשקט ותן לי לבכות על גורלי המר ועל מפקדי השטני!"
קולו הצווחני של ורדיאן נשמע מאחוריהם.
"כן, ורדיאן צודק. במקום לכעוס אתה לא חושב שיהיה יותר מהנה
להצטרף לשיחה שלנו?"
הטירונית שעמדה מעל גופו השכוב הושיטה את ידה ומשכה באוזנו
בעודה גוערת בו.
"בחיי – לא חשבתי – שאצטרף לצבא האפור – כדי שטירונית תתייחס
אלי כאילו היא אמא שלי!" הוא ניער את ראשו כך שאראיינה תיאלץ
לשחרר את תפיסתה באוזנו.
"אני נשבע שברגע שאקום אני אראה לך מה אני מסוגל לעשות !" הוא
ניסה להושיט את ידו ללהב קטנה שהייתה מולבשת על חגורתו, מבטה
של אראיינה נעשה רציני – עיניה התחדדו כשבהן הופיע מבט של טורף.
לפתע גופו של גריסל התעוות בכאב.
"הרגל שלי! שהמונרך האפל ייקח את המפקד השטני הזה ! כל הגוף שלי
נתפס!!!" הוא אחז ברגלו בכאב, האווירה הכבדה מניסיון האיום שלו
פרחה לה קליל באוויר.
"בטח כל המרמור שלך גרם לגוף שלך להי ת פס!" אראיינה השיבה,
מוציאה את לשונה בלעג ילדותי.
"אל תהיי כזו רעה אל השמוק העשיר … המפקד המשוגע ניסה לחסל את
כולנו, כשאת מדברת ככה את מעליבה ישירות את הגוף התשוש שלי!"
ורדיאן הניף את אגרופו אל – אל, לפתע זרם של כאב נשלח גם בידו שלו
והוא התפתל על הרצפה בעודו מקלל את חייו.
"ל -לא ביקשתי שתגן עלי עני זקן שכמוך – הא…"
"איך אתה מדבר לחברך לחולייה! – דבר כזה מעולם לא יהיה מקובל בתור
נתין של הגיבורה האחת והיחידה!" נובריס צעק על החייל כתום השיער
המתפתל בעודו עדיין בתנוחת ההתנצלות שהיה בה מאז תפילתו עם
חברתו החדשה.
"נ -נובריס! בבקשה תרים את הראש שלך! כבר התנצלת!!!" סירניקס
הסמוקה קמה בבת אחת מהקרקע בעודה זועקת למתפלל המוקצן.
" גם צדיקה וגם מקבלת את התנצלותי כל כך מהר! את מתנה מהשמיים ,
לא – מהגיבורה עצמה! – או סירניקס!" בידיים רועדות הוא הביט בה,
דמעות של הכרה בעיניו בעודו ממלמל תפילה.
"א-אני לא עשיתי שום דבר! גם אתה לא, הכל בסדר!!!" החיילת
המבולבלת החלה להתרחק לאחור, על פניה עדיין חיוך נבוך.
המבט מלא ההתרגשות בעיניו של נובריס נעלם במהירות והתחלף ברציני
לחלוטין, הוא לקח נשימה עמוקה ונעמד אל מול החיילת ההמומה.
"סירניקס, האם תינשאי לי?!"
"מ-מ-מ-מ-מההההה?!?!" נראה שמשהו בראשה של סירניקס פשוט
התפוצץ, כל מה שיכלה לעשות הוא לגמגם ולהתרחק אחורנית מהאדם
שהכירה רק באותו היום.
"וואו, אני עוד אמרתי שנידחת! סירניקס, תגלי לי מה הסוד שלך לגרום
לאדם שרק פגשת ליפול על רגליו!" אראיינה טפחה על גבה של חברתה.
"א-אל תצחקי עלי בבקשה!" פניה של סירניקס היו כל כך אדומים שהיה
ניתן לשכוח שצבעם היה אחר מלכתחילה.
נובריס התקדם לכיוונה בנחישות ואחז בידה.
מאחוריהם אראיינה התקרבה לורדיאן והתיישבה לצידו בעודה לוחשת
באוזנו.
"אני כל כך מתרגשת, אהבה צעירה! איך שזה גורם ללב שלי לפעום!"
"את לא חושבת שזה מהיר מדי?"
"לאהבת אמת אין זמן!"
על פניו הוא עטה את ההבעה הכי מפתה שהיה מסוגל למשול בעצמו,
הוא נשך את שפתו היבשה והחליק לאחור את שיערו הזהוב והשמנוני
בעודו מצמצם את עיניו לכדי חריצים .
"אז מה את אומרת – הו, סירניקס האהובה?! אם את מעוניינת יש לי את
הטבעת של סבתי המקסימה בבית נעורי, אני בטוח שאם אגיד לאמי היא
תפשיל אותה מאצבעה ותעניק לי אותה מיד! אני חשבתי על שלושה
ילדים, כמובן שהם ילמדו את ספרי הקודש! יש למשפחה שלי שטח
בצפון הממלכה ליד הכפרים, חשבתי שנוכל לבנות לנו שם בית מקסים ו-
"
"זה ממש מחמיא לי נובריס! א-אבל הכרנו רק היום!!!"
סירניקס יכלה להישבע שהיא שמעה צליל שבירה מכיוונו של נובריס
שכעת נפל לרגליו והחל לייבב.
"אוווו! מבחני הגיבורה הם ללא סוף!" הוא זעק בעודו אוחז את ראשו
בידיו.
אראיינה התקרבה אל מכרה החדש והניחה את ידה על כתפו.
"… נובריס, תרצה שנלך יחד לאזור הקניות? שמעתי שי שם לא מעט
נפחיות אז אני תכננתי ללכת, גם סירניקס תבוא!"
הטירונית בעל השיער השחור והארוך שלחה אליה מבט מבולבל.
ראשו של נובריס עלה במהירות כאילו הציעו לו את הצעת המאה, הוא
הביט באראיינה בחיוך והוריד את ידה מכתפו.
"תודה רבה על ההצעה המתחשבת אך אני צריך ללכת להרצאות אוזני
הגיבורה – דברי חוכמתה מחכים לי!" מבטו נע באיטיות לסירניקס
המבולבלת בעודו מהנהן לעצמו – נראה שהגיע למסקנה מסוימת
בראשו.
נובריס קם ומבלי לומר מילה תפס את חרבו והחל לרוץ במהירות למרחק
– לכיוון כנסיית אלבדו הקדושה.
"האיש הזה מוזר מאוד…" אראיינה אמרה בעודה מהנהנת גם היא
בראשה.
"את מוזרה לא פחות חולת חרבות שכמוך!" סירניקס השיבה לה בצחקוק
בעודה מסתכלת על הטירון ממשיך בריצתו אל האופק.
"כרגיל, את צודקת כשאת צודקת. –" היא טפחה על גבה של חברתה
בעוצמה.
"- באמת התכוונתי לגבי היציאה לאזור הקניות, את מבינה שאנחנו גרות
בקהיון עכשיו! אני לא יכולה לחכות להסתכל על כל הדברים המדהימים
שיש למקום העצום הזה להציע!"
"אם כך… מה שנזמין גם את שניהם?" סירניקס הצביעה על שני
הטירונים הנוספים – גריסל עדיין חיבק את רגלו התפוסה בעודו מקלל
בשקט, ורדיאן שכב על אדמת מגרש האימונים והתנשף בדרמטיות
מוקצנת לחלוטין.
"איך אקרא להם… – בכיין! פוץ עצבני ועשיר! אתם רוצים לבוא איתנו
לאזור הקניות?" אראיינה הביטה בהם במבט רציני ושליו.
"למי את קוראת פוץ עשיר?!" גריל תפס את חרבו והחל להישען עליה
בעודו הוא מנסה לעמוד.
"לפחות אתה מודה שאתה עצבני, אבל מדוע אני בכיין?!" ורדיאן הסתכל
עליה במבט נעלב.
"אתם רוצים שאקרא לכם בשמות אחרים? תנו לי להכיר אתכם ואמצא
לכם כינויים הולמים יותר, אתם באים?"
"נראה לך שאני אלך עם טיפשים שכמוכם? אני הולך לבית שלי עכשיו!"
בצליעה איטית גריסל החל להתרחק, אראיינה הביטה בו וגלגלה את עיניה
בעודה מתחילה ללכת.
"זה שהטיפש העשיר הזה לא רוצה לבוא איתכן לא אומר שאני לא
מעוניין! חכו לי רגע חברות חדשות – אני לא מצליח לקום!!!"
ארטון הביט בפתק שהוענק לו בעודו קורא אותו בשנית .
הוא נראה חשוד, אני לא אשקר. אבל הסיפור שלו נשמע הגיוני וסנורק
מזהה אותו.
גופו הרועד של כותב הפתק – קאשר, קיפץ בכל פעם שמבטו של ארטון
חזר אליו. השקט ששרר במסבאה היה מוחלט, נראה שהצהרתו של
ארטון שהוא חייל הצבא האפור העניק לאנשים בו הבנה של רצינות
המצב.
"אני אומר לך ארטון – קאשר הוא איש מקסים, אין לך מה לדאוג ממנו!"
"סנורק, תהיה בשקט בבקשה." ידו של ארטון עדיין נחה על חרבו, כל
שעשה הוא לשלוח לכיוון בעל המסבאה מבט אחד רציני.
"קאשר, כן? אז אמרת שאתה לא יכול לדבר? אם כן, בבקשה תסביר לי
כיצד אתה משתמש במילים הקדושות?"
קאשר מיהר לקחת עוד מפית אך ארטון תפס את ידו בחוזקה.
איך יכולה להיות למישהו יד כל כך רזה?!
הוא שחרר את אחיזתו ברתיעה והביט בקאשר במבט מאיים.
"אתה לא הולך לעשות שום דבר בלי שאני אגיד לך, אתה מבין?"
קאשר הנהנן בנחרצות.
"אם אתה מבין אז תוריד בבקשה את הכפפות ותפשיל את השרוולים
שלך , תעשה דבר אחד נוסף ואקטע לך את היד."
רעידותיו התגברו בעודו מוריד באיטיות מייגעת את שתי כפפות התכת
שעטה על עצמו. היד שהסתתרה תחתן הייתה שחורה כפחם ורזה ברמה
מחליאה, פצעים פתוחים רבים התגלו כשהחל להפשיל את שרווליו.
מה בשם המונרך?!
"אתה יכול לעצור, תחזור ללבוש את הכפפות." ארטון אמר בעודו לוקח
צעד לאחור.
קאשר הנהן בנחרצות בעוד שארטון לקח מאזורו מפית והעביר אותה
לאיש שכעת עטה את כפפותיו. ארטון סוף סוף היה מסוגל להביט בפניו
– גםם הם היו מוסתרים, מלבד הברדס גם מסכת מתכת כיסתה את פניו.
מסכה מהתיאטרון, איך בדיוק הוא היה יכול להשיג את זה?
"תכתוב לי בבקשה איך אתה משתמש בקסם ללא המילים הקדושות
ומאיפה השגת את המסכה, תהיה תמציתי כי אין לי את כל הזמן
שבעולם."
הוא הביט בו לוקח את המפית ומצמיד אליה את קצה האצבע של כפפתו
שהחלה להתלהט, המתכת שנגעה בנייר המפית הייתה אדומה בעוד
שצליל חריכה נשמע ממגעה עם הנייר.
"כמו שכתבתי מקודם, השם שלי הוא קאשר ו -"
"אמרתי לך מה לכתוב, יש לך הזדמנות אחרונה."
קאשר קיפץ והפך את המפית.
ארטון הרגיש כיצד מצחו נהיה רטוב מזיעה יותר ויותר ככל שהזמן עובר ,
הוא הביט בו כותב בעיניים פקוחות לרווחה – מנסה לשים לב למחוות
הגוף הקטנות ביותר של האיש שישב לצידו.
"אני כותב בעזרת מילים קדושות שחרוטות על הכפפות, את המסכה
קיבלתי מחבר טוב שלי שעבד בתיאטרון!"
זה נשמע חשוד אבל יש סיכוי שהוא דובר אמת, אני מעדיף להאמין בזה
מאשר שתלמיד סולמג'ן יושב לידי…
צמרמורת קרה חלפה בגופו רק מלדמיין מפגש כזה מתרחש.
"שכנעת אותי, בבקשה תן לי להסתכל על הכפפה – רק הפעם תסתיר
את היד."
הוא הסיר את כפפתו והעביר אותה מיד אל ארטון שבחן אותה בקפידה,
כפי שראה מקודם – כפפת המתכת הייתה עשויה באופן רשלני. אך כמו
שכתב, בכפפה היה נעוץ קריסטל הוספרה שמסביבו במעגל היו חרוטות
מילים קדושות בכתב יד נורא ואיום.
לא משנה כמה כתב היד שלך גרוע העולם תמיד יכיר במה שכתבת –
הא? גראנום ישתגע מהתלהבות כשהוא ישמע על זה.
הוא הביט בקאשר שכעת רעד אפילו יותר, ארטון הטיח את אגרופיו
בדלפק המסבאה לצליל צורם של סדיקה.
"- סנורק, איפה שלוש הכוסות שלי?!" סנורק קפץ ממקומו עם הבעה
מפוחדת על פניו – כהרגלו.
"אני אביא לך אותן מיד!" הוא רץ אל המטבחון שוב, משתדל שלא
להחליק מהנוזל ששפך על הרצפה קודם לכן.
לאחר כמה רגעים הוא חזר עם שלוש כוסות בירה גדושות והניח אותן אל
מול ארטון.
הוא לקח את הכוס הראשונה ורוקן את תוכנה לפיו בן רגע.
לאחר אנחת סיפוק הוא החזיר את מבטו אל האיש המכווץ שלצידו, ידיו
שקשקו בפראות בתוך כפפות המתכת הכבדות.
"אני מתנצל על מקודם, אבל אתה יכול להבין למה הייתי בהיכון להוריד לך
את הראש – לא? הא – הא – הא!" הוא תפח על גבו של קאשר, כמו ידו
גם הוא הרגיל רזה ועדין מידי.
אני הולך לשים עלייך עין לזמן הקרוב, יש לך סיפור יפה אבל אני לא כל כך
תמים.
בעודו מדבר, סנורק כבר הספיק להניח ערמת מפיות גדולה בניהם.
"הכל בסדר! זו סתם הייתה אי הבנה!!! ברור לי שאני נראה חשוד…"
"אני שמח ששנינו מסכימים על זה! –" הוא טפח שוב על גבו בעודו
מנסה לצחוק בקולי קולות ומביט בו. החיים החלו לשוב אל המסבאה
בשקט ובאיטיות.
"אז תגיד לי, מאיפה אתה מכיר שחקן? לפי מה שידוע לי רק אנשים
ממעמד הביניים הגבוהה ומעלה מסוגלים בכלל להרשות לעצמם אורח
חיים שכזה."
קאשר לקח מפית נוספת והחל לכתוב עליה.
"כן! האמת היא שהכרתי אותו ממש במזל, הוא מצא אותי בשלב מאוד
רע שלי בחיים ולקח אותי לחיקו – בלעדיו אני לא הייתי כאן היום בלי
שמץ של ספק!"
"האיש הזה נשמע אדם מדהים! חסרים לי כאלו אנשים בחיי, אני מוקף
בחסרי יכולת עלובים! –"
"– טוב, יש לפחות איש אחד מדהים שאני מכיר…!"
בראשו, מבטו הנעלב של גראנום התחלף בהנהון מרוצה.
קאשר הביט בו במבט תמוהה – או לפחות זה מה שארטון ניחש שהציג
תחת מסכתו.
"אז, מה הביא אותך לקיהיון? אתה לא נראה מהאזור…" על גופו הרזה
ישב לו ברדס בד עלוב ומרופט, הוא אפילו לא היה מסוגל לשער כמה זמן
עטה את חתיכת הבד המסריחה הזו.
האיש שלידו הניח את ידו על סנטרו בעודו מביט במפית שלידו, בתנועה
מלאת היסוס הוא לקח מפית נוספת והחל לרשום עליה עם קצה כפפתו
הלוהטת.
"אני עזבתי את הכפר שלי מלפני המון זמן, אני לא יכול לשער כמה
מעגלי קסם חלפו בשמיים מאז שיצאתי משם. האיש שאירח אותי
המליץ לי ללכת לקיהיון – הוא אמר שאמצא שם את מה שאני מחפש."
הוא ניסה לקרוא אותו מבעד למסכתו אך לא היה מסוגל, ארטון נשך את
שפתו קלות.
"מה המטרה שאתה מחפש?"
קאשר התכווץ קלות למשמע השאלה, כפי שעשה קודם לכן – הוא לקח
את זמנו בעודו חושב על תשובה הולמת.
"אתה מנסה לראיין אותי..?
אני מתבדח כמובן!!!"
בחשש הוא השחיל לכיוון ארטון את הפתק, מביט בפניו בעודו מחכה
לתגובתו.
גבותיו של ארטון התקמרו בעודו מביט בתוכן הפתק, לפתע קאשר חש
מכה חזקה בגבו – המפקד שלצידו החל לצחוק בקול.
"לא מגלה את כל סודותיך על הרגע הראשון, הא? לא חשבתי אחרת!"
הוא טפח על גבו בשנית.
קאשר ניסה לצחוק גם הוא, אך כל מה שיצא מגופו היו צלילים יבשים
ושבורים – ארטון הביט בו במבט מוזר.
"אני רואה שלא שיקרת בנוגע לכך שאתה אילם! פעם ראשונה שאני
פוגש מוזר כמוך!" עוד טפיחה חזקה, הוא היה מסוגל להרגיש כיצד גבו
מתחיל להיסדק תחת המהלומות ההולכות ונשנות.
הוא עמד לקחת פתק נוסף אך נעצר לאחר שהביט בפניו של ארטון, הוא
הכין את עצמו לעוד טפיחה עוצמתית.
אך היא לא התרחשה.
"סנורק! עוד שלוש כוסות!"
ארטון החל לרוקן את שתי הכוסות שנותרו לו במהירות, אחת לאחר
השנייה.
קאשר קפץ לאחור בהפתעה.
"אוח! היה לי יום כל כך מרגיז! הבירה הזו היא בדיוק מה שהייתי צריך!!!"
ארטון הטיח את אגרופיו בדלפק ונשען לאחור בדרמטיות טבולה
באלכוהול.
הוא הניח את ידו על האיש עטוי הברדס שלצידו ונאנח בקולי קולות.
"טריאן הזו! השדה הזו הדביקה לי את חמשת הטפילים האלו, איך עבר
רק יום אחד ואני כל כך מותש?!"
קאשר שלח את ידו אל ערמת הפתקיות אך ידו של ארטון תלשה את כולן
מהדלפק לפני שהספיק להגיע עליהן.
בתנועה אגרסיבית הוא לקח את חופן המפיות ושפשף אותן בפניו –
מנקה טיפות בירה וקצף שנשארו עליהן.
"אני היחידי בכל ממלכת ווארוקל שצריך להתעסק עם שדה כמוה?! מה
עשיתי שאני ראוי לכל המכות שלה בדיוק, אני צודק – הלא כך?!" מבטו
הרופף נשלח אל קאשר בעודו מצביע עליו.
עיניו של קאשר סרקו את הסביבה בחיפוש נואש אחריי מפיות על מנת
לענות לשיכור שלקח כל אחת מהן באזורם. הוא הצליח למצוא אחת
במרחק ושלח את ידו על מנת לתפוס אותה.
"הכרתי מישהו כזה, לשמחתי לא ראיתי אותו כבר עידנים!"
ארטון לקח את המפית ועמד לנגב איתה את פניו, דבר שנעצר רק בעזרת
ההצבעות האגרסיביות של קאשר עליה.
"אז אני לא לבד בזה? הא – הא – הא!"
קאשר הנהן בנבוכות – עוד טפיחה אגרסיבית.
"איך השד בחיים שלך? שלי מכורה למותג בובות הזוי ואוהבת להכות
אותי אם אני לא עושה מה שהיא רוצה שאעשה, שתילקח למונרך השדה
הזו!!!"
"ה -שד שלי היה חסר רחמים ומסוכן, הוא ידע להגיד את המילים
הנכונות אבל עכשיו ברור לי שלא עמד מאחוריהן דבר ."
הוא לקח את הפתק אך הפעם ישר החל לקרוא אותו מבלי לעשות
הצגות.
טריאן היא לא היחידה שעולה לי בראש, אני עומד להקיא רק מלחשוב על
האיש ההוא.
האיש, כולו בלבן – צף לו בראש . את הזיכרון הוא דחס עמוק לנבכי מוחו
כמה שרק יכל, מבטו נתקע על הפתק למספר רגעים .
"נראה שהשד שלך והשדה שלי דיי דומים – אולי הם ייקחו זה את זו
למדור השדים!"
"אולי אתה צודק! בכל מקרה, אני מקווה שאת שלי לא אצטרך לפגוש
בשנית!"
"אני מקווה את אותו דבר לעצמי, לצערי יש לי פגישה איתה ביום אלבדו
הבא… -"
"- אוח! למה השיחה שלנו הלכה לכיוון הזה! סנורק, עוד שלוש כוסות!"
"בלארג!"
הוא נשען על קיר המסבאה בעודו מקיא את חייו, בצד מבטו אורה החזק
והחם עדיין שותף את עיניו.
השיחה התקדמה לשיחת חולין קצרה וחסרת תוכן. כאשר הוא החל
להרגיש את תחושת השריפה בגרונו הוא נופף לקאשר לשלום, הניח את
הכסף הנדרש על הדלפק ורץ מהמקום.
"במונרך האפל! אני מרגיש כמו זבל!!!" הוא בעט בכל עוצמתו בקיר
המסבאה והחל ללכת לכיוון ביתו.
הקאשר הזה…
מסכת המתכת הקרה עלתה בראשו, ידיו הפצועות והדקות עוררו בו
חלחלה.
הוא חשוד במידה מטרידה, כמעט כאילו הוא רוצה שאתפוס אותו… אבל
הוא לא עשה לי רושם של איש מסוכן…
זה לא משנה! אני יכול להשתמש בזה!
אם הטירונים לא יעזבו עד סוף מעגל הפלטינה אני אתפוס את קאשר
ואסחוט ממנו את מה שהוא מסתיר, טריאן בטוח תכיר בזה!
אני אקבל את התפקיד הישן שלי בחזרה! – אולי אפילו אקבל קידום
משמעותי!!!
ארטון הניף את אגרופו לאוויר בחיוך מלא מוטיבציה.
"ללהיות גנרל! – "
"- בלארגגגג!!!"
קאשר עזב את הקלשון הזהוב בעודו מנופף לשלום לסנורק שהיה עסוק
בלנקות את פינת הישיבה שממנה ארטון הלך מלפני מספר רגעים.
הוא ראה את האיש שיש לצידו מקיא בפינת הרחוב, צמרמורת קלה חלפה
בגופו בעודו מתקדם לכיוון ההפוך ממנו על קצות אצבעותיו.
בחושך הלילה הוא הילך ברחובות העיר הזרה בשקט, אור פנסי הרחוב
מרגיש כחבר מרוחק.
לאחר שראה שאיבד את ארטון לחלוטין הוא נכנס לתת רחוב חשוך ,
נשען על קיר והחל להישמט אל המרצפות. רעידות גופו התחזקו עם כל
רגע.
הוא הסיר את המסכה הכבדה מפניו ועם ברדסו הוא ניקה את תוכנה
מהלכלוך שפניו השאירו עליה.
המסכה חובקה על ידו בעוצמה, גופו המשקשק החל להירגע בעבות
מגעה הנוסטלגי.
ידיו חלפו על הנקודות שבהן נגע בו ארטון, מבלי התראה מוקדמת הוא
הקיא בפינת הרחוב החשוכה.
השליח פתח את פיו – אש בהירה ומרצדת נפלטה כתגובה.
"ראסקוס, מלכי!" הוא כרע על ברך אחת בעודו מביט בעיניו האדומות של
מלכו במבט כבד ומלא בצער.
" – בלב כבד אני שבור לבשר שהמשלחת האחרונה שנשלחה נראתה
תלויה בכפר הקרוב…" ידו רעדה מזעם, כל שיכל לעשות הוא להרכין את
ראשו.
כמה זמן הם יהיו ניצודים? משלחות על גבי משלחות יצאו רק כדי לפגוש
את סופן – כולם אנשים טובים שלא עשו דבר רע בחייהם. כמה זמן זה
יכול להימשך?
צליל הקרקוש מבית החזה של מנהיגו החל להישמע בכל המקום שלו
קראו חדר המלכות של עירם – סירפלט.
"שליח. תצלצל בפעמון הזימון ותוביל את כולם להיכל הראשי, יש לי
הודעה חשובה לכ ל נתיני ."
בתנועה איטית וכבדה הוא קם מכיסאו, מסדר את כתר הבזלת על שיערו
השחור בעודו מתחיל להתקדם אל ההיכל הראשי.
אחריו הלך השליח, כל גופו רועד מזעם. בליבו – ציפייה להצהרת מלכו,
מהלכם הבא היה ברור מאליו אך הוא רצה ראות את ההצרה בין להבותיו.
ההיכל הראשי היה מקום רחב ידיים בתוך שרשרת המערות שהיוותה את
העיר סירפלט, על במה גבוהה שבקצה ההיכל היה מוצב לו פעמון עצום
העשוי משלל מתכות שונות שנפלו לידם.
על אותה הבמה היה לו כיסא נוסף, קטן מכיסא המלכות אך מביע עוצמה
לא פחות ממקבילו – כיסא הראוי אך ורק למלך.
ראסקוס התיישב על הכיסא, מטיל את גופו על גוש המתכת המעוצב
בצליל נקישה מתכתי.
לצידו, השליח רץ אל הפעמון – מצלצל בו בפראות. צליל הדהודם של
הצלצולים נע לא לכל אורך האולם ועמוק לתוך חמש המנהרות העצומות
שהובילו אליו.
מיד החלה זרימה של מאות מאנשיו, אותם האנשים שקיבלו מילידי
כסייפר את הכינוי המשפיל – חרוכים.
הוא ישב והמתין עד שראה כיצד האולם מלא עד סופו, בדיוק כפי שציפה.
הוא הטיח את אגרופיו בידיות הכיסא ונעמד, מתקדם אל קצה במתו – גדר
מתכת שחורה.
האולם כולו היה כמעט וללא מקורות אור, דבר שהיה מורגש לולא מאות
נתיניו היוו מקור אור שהצליח למלא את כל החלל. המקום רחש בקרקוש
האש, המולה רבה התקיימה – בהלה וחוסר הבנה התנגשו זו בזו והובילו
לעשרות מאנשיו להאיר אף יותר מחבריהם.
ליבם הכתמתם נראה מבעד לעורם האפרפר והפיץ את אורו בעוצמה.
ראסקוס הביט בשליחו והנהן בראשו הכבד, השליח צלצל בפעמון פעם
נוספת – כל נתיניו סתמו את אוזניהם מעוצמת ההד של צלצולו.
צליל הקרקוש נשמע, הוא נעמד זקוף והביט על כל מאות אנשיו הנאמנים
– כולם קשורים זה בזה תחת גורלם הכבד .
להבה עצומה וגועשת פרצה מכל סדקי גופו ומפיו, מובילה את מבט
הקהל כלפי תקרת המערה שבה עמדו.
עיניה ם עקבו בציפייה אחריי כל תנועה וכל גוון שהופיע בלהבת מנהיגם –
מילותיו.
"שלום לכם נתיני – אנשי סירפלט!" הוא הניף את אגרופו באוויר, ים של
אגרופים הונפו אחריו.
"- אני כאן על מנת לשתף אתכם בחדשות נוראות, אני מניח שחלקכם
שמעתם אבל משלחת 107 חוסלה על ידי ילדי כסייפר!"
רחשים המומים נשמעו מהקהל, הוא הסב את ידו וכולם השתתקו כאחד.
"כשהמשלחת המאה לא חזרה התחלתי להבין משהו, דבר שלא רציתי
להעלות בראשי אלא כמוצא אחרון – מה אם, ילידי כסייפר מעולם לא
יניחו לנו?"
המשפט היה מה שכולם חשבו זה זמן מה, מה שלאף אחד לא היה אומץ
להגיד – כמובן חוץ ממנהיגם.
"מה אם, מעולם לא היה לנו מקום לצידם?!" הוא הטיח את אגרופו מלא
הזעם בגדר המתכת, היא התעקמה במקום הפגיעה.
צליל קרקושים מבית החזה של אלו שליבם האיר בעוצמה החל להישמע,
אלו שעמדו לצידם נרתעו לאחור – ההתלקחות סיכנה את כולם.
"אני מבקש מכם לשמור על קור רוח, הבעיה שאנו ניצבים מולה רק תגדל
ככל שכוחותינו יצטמצמו – ללא סיבה מוצדקת כמובן."
לאחר עצירה קצרה, צליל הקרקושים מהקהל החל להיחלש ותשומת הלב
של הכלל חזרה אליו.
"מאה ושבע משלחות, כל אחת מלאה באנשינו הטובים – הכל בשם
שלום וחיים שלעולם לא יחזרו אלינו כל עוד ידם של ילדי כסייפר עליונה."
השליח הביט במנהיגו בהערצה, ליבו החל לפעום בעוצמה בציפייה רבה
אל מילותיו הבאות – חיוך מלא שנאה החל לטפס על פניו.
"מקומנו למעלה! בערים ששימשו ככלאם של אבות אבותינו, במקום שבו
חיינו נלקחו מאיתנו, במקום שבו התועבות האלו שורצים ! עלינו להשיב
אותו בכל מחיר!"
עשרות להבות מלאות רגש מילאו את חלל האולם, כל אחת מראה את
רצונם הבוער.
"עלינו להילחם בכל כוחנו, בשביל כבודנו האבוד! בשביל עמנו המבוזה!
בשביל מורשתנו שנעלמה מחול הזמן! בשביל לקבל את המקום הראוי
לנו כאנשים האמיתיים!"
השליח בהה בו במבט מטורף, צליל הקרקוש נשמע מבית החזה שלו
בעודו צופה במתרחש עם דמעות אושר בעיניו.
"יש לי את הליצן!" ענה יארוש בעודו פורש את חמשת קלפיו על שולחן
העץ הקטן שסביבו ישבו.
שם הם היו, שני חיילים מהצבא האפור בתפקיד הכי גרוע שיש למשמר
להציע. הלילה היה שקט להפליא, אפילו את יללות התנים כבר לא היה
ניתן לשמוע.
הדבר היחידי שהחזיק אותם ערים היה תסכולם הרב זה על זה שנבע
משעות רבות של שהות משותפת.
"אוח! רמאי שכמוך!!! זה לא הגיוני שכבר שלושה משחקים בזה אחר זה
אתה מנצח!" ידיו של גרישם הוטחו בשולחן בתסכול רב.
"אני פשוט בר מזל הלילה, זה הכל." הוא השיב בחיוך מתנשא.
אך כל מה שקיבל הייתה שתיקה כתגובה.
"מה קרה גרישם? המזל שלי מרגיז אותך עד כדי כך?" הוא התקדם אל
כיוון החלון שדרכו הביט שותפו והניח יד על כתפו.
"ממתי יש אורות בכניסה לכפר?"
"על מה אתה מדבר חתיכת מפסידן שכמוך…" הוא דחף אותו לצד והביט
בעדן החלון.
שלוש נקודות אדומות ובוהקות זרחו להן ליד שער הכניסה, כולן במרחק
שווה זו מזו.
"אין. מעולם לא היו ומההכרות שלי עם ראש הכפר גם לעולם לא יהיו,
הזקן העקשן הזה."
"אולי סוף סוף יהיה לנו משהו לעשות מלבד לשחק בקלפים!" השיב
גרישם בעודו מסיר את חרבו ממקום מנוחתה בקיר.
שני השומרים ירדו במדרגות מגדל השמירה, בידו של יארוש היה כדור אור
קטן שהפיק.
ככל שהתקרבו אל כניסת הכפר שלוש נקודות האור התחזקו יותר ויותר,
לצידם – התרכזות של כפריים מבולבלים.
"מי אתם ומה אתם עושים פה, הא?!"
גרישם נפנף בחרבו בסיפוק כלפי שלושת נקודות האור – שלושתן לבשו
גלימות ארוכות שכיסו את ראשן, אך נקודה מאירה וחזקה בהקה מבתי
החזה שלהם.
"אם אתם לא תסבירו לי מה אתם עושים כאן אני אחתוך אתכם לשניים!"
במבט מתלהב ליארוש הוא המשיך את דבריו בלחש.
"תמיד רציתי להגיד את זה!!!" בתגובה, שותפו הנהן בהתלהבות.
לפתע אחד מהאנשים הרעולים החל להתקדם אליו ישירות, עיניו
הכתומות והבוהקות שלחו ב גופו צמרמורת.
"תתרחק! אני לא אזהיר אותך עוד פעם!!!"
הנקודה בבית החזה שלו החלה להאיר את החלל אף יותר, צובעת את
פניהם של אנשי הכפר ושל החיילים באור כתום חזק.
צליל קרקוש חולה נשמע ברחבי כל הכפר, מעיר את ברי המזל שלא קמו
עד כה.
"אתה הולך להתחרט על ז-"
באותו הלילה, כל הכפר נמחק כאילו לא היה שם מלכתחילה.