הפעימה השביעית – וובנובל – פרק רביעי

פרק ארבע – פגישה מוזרה
כל חייליו רצו סביב המגרש , על פניו של ארטון נחה לה הבעה שלווה
ורגועה בעודו נשען על העמוד ומצליח לסגור את עיניו.
אני סוף סוף מקבל קצת שקט, חשבתי שהם לא יחדלו מלהפריע לי.
הוא הרים את זרועו אל השמיים וניסה לדמיין כיצד מעגל הפלטינה ייראה
בכף ידו, אורו החמים בצבץ מבין אצבעותיו בעודו מחייך כלפי מעלה.
האימון לא אמור להימשך עוד הרבה… אולי אלך אחריו לחנות נשקים? זה
יעשה אותי שמח.
פניה הזועפות של טריאן הופיעו בראשו, הוא השתמש בכל כוחו על מנת
שחיוכו לא ייפול.
כן. יש לי פגישה עם המפלצת הזו אחריי השטות שאני עושה עכשיו…
אני אתמקד בכמה שיהיה לי כיף להביט בנשקים בחנות !
במבט חדור מטרה הוא החליט, הוא לא הולך לתת לטריאן להיכנס מתחת
לעורו. לאחר נשימה עמוקה הוא החל לחלום בשקט.
בחלומו גופו החזק והרחב היה קטן ועדין – חסר יכולת. הוא הביט בידיו
הקטנות והנקיות , ללא רמז לחספוס ולאינספור הפצעים שעומדים לבוא
עליהן. ניחוח מתקתק של מאפה עף על גבי משב רוח חלש מלפניו.
מולו עמדה דלת עץ גדולה ורחבה, חריץ קטן של אור בצבץ מהמרווח
שהשאירה עם קורות העץ שהרכיבו את רצפת ביתו.
הוא הביט בלחץ לצדדיו והחל לרוץ ל כיוון הדלת הסגורה בכל הכוח שגופו
הצעיר היה יכול למשול – אל חריץ האור.
שתי ידיו נחו על הדלת, הוא הרגיש כיצד המשב החמים מתחתיה מלטף
את רגליו היחפות בעדינות.
ארטון, בוא אלינו ילד אהוב שלנו!
קול חזק, גם גברי אך גם נשי נשמע מבעד הדלת העבה. קול שזיהה.
רטיבות, אותה הרטיבות על לחייו שהרגיש קודם לכן באותו היום . הוא
עצם את עיניו וניגב את הרטיבות המציקה שעל פניו.
הוא לא ידע מה עומד בצידה השני של הדלת, אך ליבו כמעט צרח עם
שטף הרצון לפתוח אותה. מה שזה לא היה, הדבר הוא גורם לתשוקה עזה
בשבילו.
הוא דחף בכל כוחו את הדלת, פניו הקטנות האדימו ממאמץ בעוד שהוא
נשען עם כל משקלו עליה.
כמה חלש הוא יכול להיות .
הוא הביט בשוק על דלת העץ הסגורה, כל גופו משקשק ורועד בעוד
שתחושת הרטיבות על פניו חזרה בשנית.
הוא ניסה לדחוף שוב, הפעם הוא רץ והתרסק לתוך הדלת.
שום דבר.
הוא צרח את נשמתו והתרסק עליה שוב.
שום דבר.
הרוח החמימה שנשבה על רגליו החלה אט אט להתחיל לצרוב את עורו
העדין.
ארטון, איפה אתה? אנחנו מחכים לך!
תפתחי! בבקשה תפתחי!
הדלת לא זזה.
הוא הסתכל על רגליו, המשב החמים שקרא לו עד כה רוח התגלה
כלהבות אדומות ופרועות שהחלו להתפשט אל החדר שבו היה.
הוא דפק עליה בשתי ידיו שוב ושוב, מתחנן שמישהו ישים לב אל
צעקותיו.
הלהבות החלו לטפס על הדלת ולכלות אותה, אט אט פנים אנושיות החלו
להיווצר בצורה הפרועה.
ארטון הסתכל בבהלה על הפנים, סביבו הוא חיפש דבר – כל דבר שיעזור
לו להילחם בהן.
העיניים של אותן פנים גועשות נפקחו לרווחה, מבטן המטורף גרם לו
ליפול לאחור.
אנחנו תמיד נהיה איתך.
הקול נשמע פעם אחת אחרונה, מסיבה שלא הצליח להבין הוא הרגיש
שזו תהיה הפעם האחרונה שייפג ש עם בעליו.
הוא פלט זעקה מצמררת ורץ לכיוון הפנים בעודו עוצם את עיניו. לרגע
אחד תחושה לוהטת וצורבת חלפה על כל גופו, הוא הביט בסביבתו –
"סיבוב עשרים וארבע! עוד שישה סיבובים ואנחנו מסיימים!" אראיינה
הביטה על ארבעת הטירונים שנגררו מאחוריה בהבעה מלאת שמחה
וחיים.
"למה. עוד. שישה." ורדיאן אמר בין נשימה לנשימה, פניו כבר היו כחולות
ממחסור באוויר.
"איך אדם נחות כמוך התקבל לצבא האפור בדיוק?" השיב לו גריסל
בהבעה מרירה.
מאחוריהם רצו נובריס וסירניקס לאיטם. תנועותיו של נובריס היו עייפות
וחלשות, חרבו נגררה באיטיות על האדמה – מונעת ממנו להתקדם.
בשונה ממנו סירניקס נעה בקלילות אך לא ניסתה להתחרות בחברתה
שרצה מלפנים, בידה היא אחזה ספר בעל כריכה אדומה ללא כיתוב.
הספר היה שונה מהאחד שהיה בתיקה הקטן אתמול, נראה שמצאה דרך
לדחוס עוד אחד יחד איתו.
"סירניקס! תעזבי מיד את הספר!" עוד לפני שהספיק לחשוב, ארטון מצא
את עצמו צועק בכעס לעברה של הטירונית השקועה בספרה.
ראשה נעמד בן רגע בעוד שעיניה עזבו במהירות את הספר, נראה
שהתחילה לבכות.
"א-אני מצטערת המפקד!" היא השיבה בעוד שחברתה אראיינה שלחה
לעברו מבט חודרני.
כל הטירונים האלו פשוט טיפשים. בקצב הזה הם רק יגררו אותי לרמה
הרדודה שלהם.
"קדימה כולם! רק עוד חמישה וחצי סיבובים! המפקד מסתכל!" אראיינה
חזרה לצעוק בניסיון להעלות את המורל הירוד שבקבוצה.
"קלי – קלות! הא!" נובריס אמר בעודו צועד בצעדים רחבים וכוחניים
קדימה, מנסה לגרור את גופו לפנים.
"סיבוב אחרון! אנחנו מסוגלים!"
מאחורי טירוניתו מוחדרת המטרה רצו כשני טירונים בודדים ומתנשפים
להפליא.
"הא! נשאר על האדמה, כמו החקלאי העלוב שאתה!" גריסל לגלג בעוד
שורדיאן קרס על האדמה, פרצופו כחול לחלוטין. הוא הסתכל לפניו
ופרצופו נפל כאשר הבין שאראיינה וסירניקס רצות מקדימה.
"כל הכבוד לך סירניקס! אנחנו עוד רגע מסיימות!" אראיינה הסתכלה על
חברתה וחייכה חיוך מלא בגאווה.
בין התנשפות להתנשפות סירניקס השיבה לה.
" תמיד הייתי טובה בלרוץ את יודעת, חוץ ממך לא ה כרתי הרבה אנשים
נחמדים איפה שגדלנו…"
מבטה של אראיינה נפל והיא נשכה את שפתה התחתונה, לכמה רגעים
היא הסיטה את ראשה מסירניקס בעודן רצות.
"הכל בסדר אראיינה?" מבטה היה מלא דאגה. אראיינה המשיכה להביט
אל האדמה לכמה רגעים שקטים להפליא, מבטה חזר אל סירניקס לאיטו.
"כן! הכל בסדר! תודה שאת דואגת לי!" היא השיבה בחיוך לחברתה
שהביטה בה במבט טרוד .
"יופי… א-אני שמחה שאת בסדר! אני לא מאמינה, עוד רגע אנחנו
מגיעות לקו הסיום!"
"את באמת מדהימה סירניקס, את כל כך חזקה!"
"על מה את מדברת , את הרבה יותר טובה ממני…"
"שתיכן יכולות לשתוק?! הראש שלי כבר כואב מלשמוע אתכן כל הזמן!"
גריסל רץ מאחוריהן, פרצופו היה אדום מהמאמץ והבעתו נטפה מחוסר
סבלנות.
"אולי אם היית מספיק טוב כדי לרוץ מלפנינו לא היית צריך לשמוע
אותנו!" אראיינה הסתכלה על הטירון כתום השיער שנגרר מאחוריה
בעיניים מצומצמות, היא הוציאה לו לשון ותפסה את ידה של סירניקס
בעודן מאיצות.
"א- אני ארביץ לך כפרייה נחותה שכמוך!" גריסל צעק בעודו נופל לברכו
בהתנשפות מאסיבית.
ארטון הסתכל על טירוניו בעודו מגחך לעצמו מעט לאור רעיון זדוני שעלה
בראשו.
לשתי אלו באמת יש סיבולת לא רעה, אני אארגן אימון שישבור אותן מחר.
רגע! אם אצליח לשבור את כל הטיפשים האלו והם יפרשו… אולי, רק אולי
יחזירו אותי לחולייה של קווארצו!
"כולם! עוד חמישה סיבובים!"
"מ-מ-מה?!?!" ורדיאן גרר את עצמו על האדמה בעודו משמיע צליל דמוי
גניחת תשישות.
גריסל הביט בו במבט אטום וקרס אחורנית בעוד שסירניקס ואראיינה
המשיכו לרוץ להן.
"שום בעיה המפקד!" טירוניתו בעלת השיער החום והקצר השיבה בחיוך
מכוסה זיעה.
האימון נגמר כשכל טירוניו קרסו על האדמה הקשה בהתנשפות כבדה.
כל פעם שאראיינה וסירניקס הצליחו לסיים את כמות הסיבובים שנתן
להן הוא הוסיף עוד כחמישה סיבובים. סירניקס נפלה ראשונה בסיבוב
שלושים ותשע, אראיינה הצליחה להמשיך לרוץ לעוד מספר סיבובים.
מספר סיבובים שעשתה: ארבעים ושבעה .
"זהו כולם! האימון נגמר, אני מצפה מכם להגיע מיד לאחר צליל
הפעמון!"
התשובה היחידה שקיבל הייתה אנחה קולקטיבית וכבדה מצד טירוני
התשושים.
ארטון הפנה את גבו לחייליו הקורסים ויצא עם חיוך מריר על פיו לכיוון
משרדה של טריאן. רחובות הקניות היו צפופים כמו אתמול, הוא רץ
בזהירות בעוד שעיניו היו מכוונות כלפי מטה.
בית הקפה המזמין של נוריאל נראה מן המרחק. הוא נכנס אליו במהירות
בעודו מנסה להתחמק מנוריאל שחיכתה לו בדלפק. הוא התכופף והסתנן
מבין השולחנות שמילאו את בית עסקה, מביט מידי פעם לכיוון הדלפק
כדי לאשר שנוריאל עדיין הייתה שם.
מהר, אני רוצה לסיים את זה כמה שיותר מהר!
"שלום לך ארטון, לא ראיתי אותך הרבה זמן!" ידה הקרירה של נוריאל
נגעה בצווארו, דבר שגרם לו לקפץ מעט.
"א-איך עשית את זה מכשפה?!" הוא השיב למגעה המרתיע בהלם
מוחלט.
"בעלת עסק מצליחה לעולם לו מגלה את סודותיה, זה יפיל לה את
העסק." חיוך מטופש הופיע על פניה של נוריאל, עייניה החומות –
אדמדמות חייכו אליו.
הוא נאנח אנחה כבדה וניסה להתעלם ממבטה המאיר והמזמין.
"אני הולך עכשיו לטריאן, אל תעצרי אותי מכשפה שכמוך."
נוריאל הזיזה את מבטה בעדינות לכיוון דלתה של בת זוגתה.
"אז בתור מכשפה אני אטיל עלייך קסם להצלחה. אני גאה בך שלא
איחרת היום, טריאן בטח מרוצה."
"אף אחד בעולם שאינו אובדני לא יאחר לה שוב לאחר שהיא הוציאה את
נשמתו מגופו במכות יום קודם לכן…"
ארטון החל להיעמד וחש בתפיחתה החזקה של טריאן על גבו, חיוכה
הרחב ליווה אותו בעודו עלה במדרגות העץ הצפופות אל חלל משרדה
הקלסטרופובי .
הוא דחף את דלת משרדה של הלדיין בעוצמה אך בזהירות שלא ציפה
מעצמו. לאחר ששלח אותה להיפתח בעוצמה הוא תפס אותה על מנת
שלא תתנגש עם קיר משרדה מלא הבובות.
"שלום לך ארטון. בבקשה תשב." טריאן חיכתה שם עם חיוך בדיוק כמו
ביום קודם לכן. אך בשונה מחיוכה הקודם, חיוך זה הרגיש יותר עדין
ומתחשב.
"שלום המפקדת." ארטון חרק בשיניו אך התיישב, מנסה לשמור על
הבעה עקבית.
קדימה. תהיה בשקט, תחייך ותהנהן כשצריך . זה יעבור מהר.
"גם אני וגם אתה אנשים עסוקים אז אשאל אותך בקצרה. איך היה לך
ביום הראשון עם הטירונים?"
ארטון נעצר לרגע וניסה לחשוב כיצד לגשת לשאלתה של מפקדתו.
הכי, אבל הכי חשוב עם המפלצת. לא לשקר! כואבת לי הבטן רק
מלחשוב על אתמול.
הוא לקח נשימה עמוקה.
" הוא היה בזיון. אני תקוע עם חמישה טירונים טיפשים, כל מה שהם
יודעים הוא לריב עם עצמם ולפנות אלי לכל דבר קטן. הדבר הכי גרוע הוא
שאני תקוע עם שני שטופי מוח של הכנסייה." ידו תפסה את השולחן
שמלפניו בחוזקה, צליל העץ הנסדק נשמע בקולניות בכל רחבי החדר .
חיוכה של טריאן התרחב בצידי פיה בשקט.
"בדיוק מה שחשבתי שתאמר. אבל אתה זקוק לקצת קושי, אתה לא
חושב? כשקל לך מידי אתה ישר מרביץ לכל מי שמסביבך , אולי קצת קושי
יגרום לך להתנהג יותר כמו בן אנוש."
טריאן לקחה שלוק מכוסית תה קטנה שהייתה מונחת לה על השולחן
והמשיכה לדבר.
"בנוסף , נובריס וסירניקס הם שני אנשים מוכשרים . אני מאמינה שתוכל
ללמוד מהם לא מעט."
צליל סדיקת העץ המשיך להתגבר ככל שהמשיכה עם דבריה, על פניו של
ארטון הונח חיוך מאולץ וכוחני בעודו עוזר תגובה בליבו.
"ב-בסדר המפקדת טריאן. עוד משהו מטופש שתרצי שאעשה עם חבורת
הכישלונות ששלחת אלי?"
הוא היה צריך להשתמש בכל כוח נפשו על מנת שלא לחזור על
ההתפרצות של היום הקודם.
"כן, מעולה שאתה כל כך מרוכז על המטרה –" היא גיחכה מעט, על פניה
חיוך משועשע.
"אני רוצה להזמין אותך בתור המפקד החדש לפגישת המפקדים של
מעגל הקסם הזה, היא תתקיים ביום אלבדו הבא לקראת שעות הערב
בבניין הכנסים ."
זה באמת קורה, הא? אני לא מאמין שאני חלק מהשטויות האלו.
חתכת השולחן שאחז התבקעה ועפה לרחבי החדר בצליל חריקה אחרון.
"… עכשיו כשאני חושב על זה, לא נתת לי אתמול שום פרטים על מנת
שאמצא את הטירונים . איך בדיוק הם ידעו להגיע בדיוק לאיפה
שחיכיתי?"
בחיוך מתוק דיו כדי להחליא, טריאן השיבה בשמחה.
"אמרתי להם למצוא את המפקד בעל פני הקוף שמקרין מגופו רצון
להרג." היא הטתה את ראשה לצד בתמימות ובמשחקיות.
ארטון הסתובב ברחובות המסחר של קיהיון לאיטו, על פניו הייתה הבעה
זועמת שהובילה כמעט כל אדם שעמד בדרכו ללכת בשקט לצידו השני
של הרחוב.
שתילקח למונרך האפל! אני רוצה לתלוש את ההבעה המתנשאת שלה
מהפנים המחויכות שלה!
"במונרך האפל!" הוא בעט בכל כוחו בפח הזבל שהיה לצידו, צליל נקישה
מתכתי נשמע במפגש של מגפו הכבד ומתכת הפח.
"אאוץ'!" הוא צעק בעודו אוחז ברגלו הכואבת ומתאפק שלא לבעוט בפח
המתכת הקשיח בשנית.
מבטיהם של מספר אנשים שהלכו ברחוב התקבע על האדם הצועק
והמקלל שבעט בפח בעוצמה.
"על מה כולכם מסתכלים?! אני רק נתקלתי בפח, זה כזה מעניין?!"
רק עוד קצת, ראית את המבט מעורר הרחמים בעיניהם של הטירונים. רק
עוד קצת והם משחררים אותך מנוכחותם.
הוא נשך את שפתו והשפיל את מבטו למרצפות הרחוב המלוכלכות בעודו
ממשיך ללכת.
היא לא תפסיק לשחק בי, הא? בדיוק כמוהם…
"אההההה!!!" הוא בעט שוב בפח המתכת, הפעם בכל כוחו. האנשים
שלצידו הסתכלו עליו, אבל באותו רגע לא היה לו אכפת.
לאחר אנחה קולנית כהרגלו. הוא הרים את ראשו והחל לצעוד לכיוון
הנשקייה, משאיר אחריו פח מעוקם שכמעט התנתק מהמעמד שעליו
היה בנוי .
הנשקייה של טורגים ואז ישירות לקלשון הזהוב! הנה אני בא!
מצידו היו אותן החנויות הרגילות שהיה חולף לצידן יום לאחר יום אך
תשומת ליבו הבלעדית של ארטון נשלחה כלפי החנות רחבת הידיים
שניצבה מולו.
החנות הייתה פתוחה לכל איש, מפתנה היה ללא דלתות ואפשר זרימה
נעימה של ההמונים מהרחוב לתוכנה מלא כלי המתכת .
ארטון עבר מתחת למגן המתכת שהיה תלוי על עמוד שפרץ מחלקה
העליון של כניסת החנות הגדולה. מגן הכסף המרשים היה יפה אך קיצוני
בתכונותיו, כל בליטותיו היו כמעט כמו קוצים מאיימים, החריתות שעליו
היו עמוקות ועשויות בכוח רב וכל ליטוש בו נראה כמעט כאילו נעשה
בכוח הלחיצה של יוצרו – טורגים.
בהשוואה לכניסתה הרחבה והפתוחה, תוכנה של הנשקייה היה מעמיס
וצפוף, עשרות חביות עמוסות עד סופן בנשקים מילאו כל משבצת
ומשבצת חלל שבה, יוצרות שורות תנועה ללא היגיון שבהן כל אחד יאלץ
להידחק.
לאחר שפילס בין החביות והזיז מספר נשקים שהיה ברור מאיכותם
שנעשו על ידי ידיו של יוצר המגן ששמר על כניסת החנות, רק אז הוא
היה מסוגל ליצור קשר עין עם האיש גדול הגוף שבדיוק העביר מטלית על
להב נשק חדש שייצר מאחורי הדלפק.
הוא בהה בהתלהבות בענק שמאחורי הדלפק עד שמבטיהם נפגשו זה
עם זה. טורגים היה בעל חזות כבדה שתאמה את גופו גדול הממדים,
שיערו החום והארוך הגיע עד גבו התחתון והסתיר במקצת את עיניו
האפרפרות ומלאות החיים. מבטו השתנה במיידיות לכבד כאשר ראה את
מבטו השמח של ארטון שבצבץ מאחורי אחת מחביות הנשקים .
"שלום לך ארטון, בשביל מה הגעת היום אם יורשה לי לשאול?"
ארטון המשיך לפלס בין הנשקים שחסמו את כל טווח תנועתו ונעמד
בתנועה שנ יסתה להיראות קלילה וטבעית אל מול דלפקו של המוכר כבד
המבט.
"סתם יום ראשון ארוך ומרגיז מול הטירונים החדשים שלי, אבל אשמח
להעביר נושא. אני רואה שבדיוק סיימת להכין נשק חדש, הלא כך?"
ברגע שהזכיר את העובדה שהוא מפקד על טירונים עיניו של טורגים
נפקחו בהפתעה. גבתו המחוברת והחומה התרוממה ויצרה ים של
קמטים במצחו.
"הפכת להיות מפקד? איזה יופי, אני ממש שמח בשבילך." המוכר השיב
בהתעלמות מוחלטת מבקשתו של ארטון להעביר נושא.
"כן , כן. הפכתי להיות מפקד, אז מה? אני לא מבין למה כולם מתלהבים
משטות שכזו."
תשובתו המהירה של ארטון גררה לשקט מביך שבו שניהם פשוט נעמדו
והביטו זה בזה מבלי לומר מילה.
מבטו המופתע של טורגים דעך בעודו מחזיר את עיניו לנשק המבריק
שבידיו, הוא הניח אותו בעדינות על דלפק החנות וכחכך בגרונו בניסיון
לקטוע את הדממה.
"אז בחזרה למה ששאלתי בתחילת השיחה הקצרה שלנו, בשביל מה
הגעת לכאן היום ארטון?" חוסר הסבלנות שבקולו החל לטפס עם כל
מילה שיצאה מפיו.
פנים של אדם מרוחק לבוש לבן הבהבו בראשו עם קולו חסר הסבלנות
של המוכר שמולו.
רעידה קטנה עברה בכל גופו של ארטון, עיניו מצמצו בחוזקה וידו
שקשקה לה מעט. במהרה מבטו נהפך לכעוס , גבותיו יצרו קמטי מאמץ
במצחו המצולק.
"אני-אני הגעתי לחנות אך ורק כדי להסתכל על השטויות שאתה מוכר
כאן זקן שכמוך!"
"שטויות, זה איך שאתה קורא ליצירות שלי?!" טורגים קם מן הדלפק בבת
אחת.
עם כל מילה הרעידה בקולו הלכה והתחזקה בעוד שהוא התקרב לארטון
שעמד בין החביות עם גב זקוף ועיניים מלאות רעל.
"תתרחק ממני זקן סנילי!"
גבו התנגש בקצה חנית מתכת ארוכה, היא נפלה לאחור יחד עם כל
חברותיה לחבית הנשקים.
במונרך האפל! הוא לא הולך לעשות את מה שאני חושב שהוא מתכנן,
נכון?!
ידו של טורגים נשלחה אחורנית ותפסה את הסכין הקטנה שהבריק קודם
לכן. הוא המשיך להתקדם כלפי ארטון שהחל לזוז באיטיות לאחור
בצעדים עוצמתיים הרבה יותר משנדרש .
ארטון נפל אחורנית, לאחר מבט קצר הוא הבין שמה שהפיל אותו הייתה
החנית שהעיף מקודם לכן.
הוא לגמרי עושה את מה שחשבתי, מה לעשות? מה לעשות?!
"אני אראה לך מה זה שטויות כשלהב שבהית בה כמו ילד קטן תינעץ לך
בחזה!"
האיש בלבן ריצד שוב ושוב במבטו, הוא שקשק את ראשו בעוצמה בעודו
מסתכל על טורגים במבט יותר ויותר עכור.
ארטון הנפול החל ללחוש לעצמו מילים קדושות בעודו נוגע בקריסטל
חירום קטן ששמר בכיס מכנסו בעודו זוחל לאחור בזהירות.
תחושת זרימת האנרגיה בגופו הייתה משכרת, אך במצב שבו היה הוא
כמעט ולא היה מסוגל לחוש בה. פעימתה בנימיו התגברה עם כל הברה
שאמר אך כל מה שהיה מסוגל לשים לב אליו היה האיש בלבן – טראסוס.
"קבל את זה טראסוס, נשמה מקוללת שכמוך!!!"
הוא פתח את ידו במיידיות עומד לשחרר עמוד להבות עוצמתי כמה שרק
יכל, ההוספרה עשירת האנרגיה בידו השנייה התפוררה כליל.
"מה אתה עושה ארטון?!" ידו הפתוחה הוסבה במהירות כלפי חבית
ריקה שהייתה לידו.
ארטון מצמץ פעמיים למשמע הקול כאילו יצא מחלום, לאחר שהבין למי
שייך הקול צמרמורת עברה בכל גופו.
היא כאן. אני עשיתי פה טעות גדולה, עדיף שאפילו לא אסתכל עליה.
פרץ כאב חזק עבר בזרועו התפוסה, העוצמה הייתה לא אנושית.
"שלום לך גברת הלדיין, איך אני שמח לראות אותך בחנות שלי." מבטו
הכעוס של טורגים נעלם קליל , הוא שם במהירות את סכינו הנוצצת
בחגורת העור שהייתה סביב מותנו כאילו מעולם לא עמד להשתמש בה
כדי לדקור את ארטון.
פניה הקרות והמצולקות של הלדיין חייכו חיוך תמים אך מאיים בעודה
סוחטת כל רוח חיים מזרועו של ארטון המתפתל. שיערה הלבן והארוך
כיסה לו את הפנים, דבר שרק גרם לו להתפתל יותר.
הלוואי שהטיפשה הזו תמות! אבל לא על ידי, רק מבט בודד שלה שולח בי
צמרמורות.
מבטה קרן משמחה, היא החלה להתקדם אליו בעודה גוררת את ידו של
ארטון אחריה בעוצמה מוגזמת.
"אני גם ממש שמחה לראות אותך טורגים! האם הכנת משהו חדש
שתרצה להראות לי?"
אני מרגיש את השריר של היד שלי מתחיל להתכווץ , תשחררי שדה
שכמוך!
"או! יש משהו שאשמח להראות לך, אני ממש גאה באחד הזה!"
ארטון הצליח להזיז את שיערה מפניו והביט בטורגים מוציא בגאווה את
הלהב שניסה לנעוץ בליבו לפני רגעים ספורים.
"וואו! הגימור שלה כל כך אלגנטי, אני רואה שחרטת עליה מילה
קדושה?"
הוא ניסה להתפתל מאחיזת ידיה אך ללא הצלחה, לפתע עוצמת לחיצתה
התחזקה אף יותר.
צליל סדיקה מטריד נשמע מידו, הוא לא אהב את זה.
"כן, אני חושב שהאחת הזו היא בין הטובות ביותר שיצרתי בזמן האחרון!
דקירה אחת מהלהב הזו והחיים שלך ישמשו כדי להאכיל את האנרגיה
של המקסימה הזו!"
אתה שונא אותי עד כדי כך טורגים?!
הלדיין שחררה במיידיו ת את ידו ורצה על מנת להסתכל על הסכין מקרוב
באנרגטיות שלא ציפה ממנה להפגין.
סוף סוף השדה עזבה אותי! רצה אליו כמו זאטוטה נלהבת.
הוא הבחין כמה התלהבות היה ניתן לראות מבעד לעיניה הירוקות
והגדולות .
כמו ילד ה קטנה, אז אפילו לשדה יש צדדים עדינים…
עפעפיה הלבנים פרפרו בהתרגשו ת בעודה בוחנת את הלהב עם כל
תשוקתה.
כשאני חושב על זה, האם איי פעם ראיתי אותה מחוץ לצבא מעבר
לתקרית ההיא אצל סנורק?
צמרמורת קלה עברה בגופו בעוד שתמונות של פניה האדומות של הלדיין
צורחות עליו גסויות בעוד שהיא שוברת את ידו לשתיים.
לא, אין לה שום עצם עדינה בגוף שלה! אוח, היד שלי כואבת רק מלהיזכר
בזה!
השדה בעלת השיער הלבן אחזה בסכין באלגנטיות והעבירה את אצבעות
ידה בעדינות מרשימה על הלהב המבריקה. כאשר הסתכל עליה מקרוב
ארטון יכל לראות כיצד החומר שממנו עשוי הלהב זורם בססגוניות לתוך
ידית האחיזה עשוית העץ המשויף להפליא, הזרימה נקטעה אך ורק
בעקבות המיליה הקדושה שהייתה חרוטה על קריסטל הוספרה קטן
שהיה משובץ בתוך הידית.
החומרים מהם הסכין עצמה הייתה עשויה היו פשוטים, אך רק גאון
אמיתי היה מסוגל לחבר ביניהם בצורה כל כך טבעית ואלגנטית תוך כדי
שהוא משמר את יעילותה. ארטון לא היה מסוגל שלא להתרשם.
"כמה מטאר אתה רוצה עבורה?" עוד לא עבר רגע מאז שהחזירה את
הסכין ליוצרה עד ששלפה שקיק מלא במטאר מנרתיק עור שנתפר
למכנסי ה.
"הא הא הא! אני עוד לא מוכר אותה, רק עכשיו סיימתי להבריק אותה!
אני חושב על להוסיף עוד שכבת שמן לעץ שבה." טורגים החזיר את
הלהב לחגורתו וליטף נקודת קירחות על ראשו בנבוכות.
לפני שהספיק להמשיך את דבריו הלדיין תפסה את ידיו וניסתה לדחוף
את שקיק המטאר בין אצבעותיו השמנמנות , ניצוץ טירוף בעיניה.
"אני חייבת אותו! אתה תקבל כפול ממה שתכננת אם תמכור לי אותה
עכשיו!"
בצחקוק נבוך הוא דחף את השקיק בחזרה וידה וחייך חיוך רחב.
"אני מתנצל הלדיין, אבל לעולם לא הולך למכור יצירה לא גמורה! חשבתי
שאת מכירה אותי יותר טוב מזה. הא הא הא!"
עצובה מדחיית הצעתה הנלהבת, היא נשכה את שפתה התחתונה
ומלמלה לעצמה בשקט.
וואו, זה מרגיש כאילו נעלמתי מהתפיסה של שניהם!
"לא נורא צעירה, יש דבר אחר שבו אני יכול לעזור לך?" הוא הניח יד על
כתפה של הלדיין במבט מנחם , מבין שיערות זקנו הרבות חיוכו גדל אף
יותר.
לפתע נראה כאילו שוק חשמלי עבר בגופה של הלדיין, היא הזדקפה
במיידיות והחלה לבחון במהירות את הלהבים הרבים בחגורתה עד
שמצאה את האחד שחיפשה.
בצחקוק מתבייש היא הושיטה לטורגים להב לבנה לחלוטין בעלת ידית
אחיזה מוזהבת ותבליט ירוק שנראה שטיפס על הלהב כמו צמח.
אני זוכר את הסכין הזה… היא הייתה איתו עוד במבחני הקבלה שלנו!
"אה, כן… הלהב שלי כבר כהה לחלוטין, חשבתי שזו תהיה הזדמנות
מצוינת להביא אותו לאומן שישפר לי אותו אף יותר." שפתיה האדומות
והמצולקות נפתחו לחיוך רחב, בעיניה נראה מבט מעט עצוב.
למה את עצובה פתאום?!
"איזה כבוד לשפר סכין כזו מרשימה! כל פעם שאני רואה אותה היא
מדהימה אותי מחדש."
ידיו של טורגים נסגרו על להב הסכין ברכות, הוא הכניס אותה לחגורת
מכנסיו בעודו ממשיך לבהות בה בנלהבות.
"אני סומכת עלייך שתשמור עליה טוב, היא ליוותה אותי כבר קרוב לשני
עשורים ."
"כמובן! את יכולה לסמוך עלי!" בחיוך גדול הוא החליף עם הלדיין כיף
חזק שצלצל בכל רחבי החנות.
אולי עכשיו כשסוף סוף סיימתם לרייר זה על זו תוכלו להיזכר שאני פה?!
"אהם אהם!" ארטון, עדיין על קורות העץ שהרכיבו את רצפת החנות
כחכך בגרונו בקול.
מבטם של שני האנשים שנלכדו בשיחתם עבר באטיות מחרידה אליו.
מיד לאחר ששמה לב לכך שארטון קיים בסביבתה, הלדיין גלגלה את
עיניה ושילבה את ידיה בחוסר סבלנות.
טורגים בהה בו בהפתעה וגירד את אחורי ראשו בנבוכות.
"תוכל להזכיר לי למה הגעת לכאן?"
הגעתי לכאן רק כדי להסתכל! כמה פעמים אני צריך להסביר לך את זה
זקן סנילי!?
ארטון הסתכל סביבו ולקח מחבית שלצידו חרב ארוכה בעלת להב כסופה
וידית שניחש שהייתה עשויה מברונזה.
הוא אחז בה בחוזקה והתקדם בצעדים מהירים לדלפק החנות , שם הטיח
אותה בו בכל כוחו.
"באתי לקנות את הלהב הזו, בבקשה ת ן לי לשלם!"
הלדיין נאנחה והלכה לצד החנות, נשענת על קיר מבלי לומר מילה.
"בחרת חרב יפה מאוד! מי שאומר שפשטות היא רעה טועה בגדול!"
טורגים חייך חיוך גדול והתקדם בצעד קופצני אל הדלפק.
זה אותו האיש? עוד שנייה הוא יבוא לנשק אותי.
"אז כמה זה עולה זקן? אין לי את כל היום." ארטון הכניס את ידו לכיסו
ופשפש על מנת למצוא את שקיק המטאר שלו בעודו ממתין לתשובה.
טורגים הרים את הלהב ובחן אותה לפרטי פרטים בעודו מזמזם לעצמו
שיר קצר.
"אני אמכור לך אותה בחמישה מטאר מוטמע אבן, מה אתה אומר?"
ארטון הרגיש כיצד ליבו נצבט קלות בעודו שולף את הסכום הדרוש.
אני אתן הכל כדי לצאת מכאן כמה שיותר מהר, אבל למה הלהב הארורה
הזו כל כך יקרה?!
צביטה נוספת בליבו.
ואתמול קניתי את הבובה המכוערת ושילמתי עליה אפילו יותר!
החיים שלי בזבל.
טורגים החל ללפף רצועות בד סביב החרב והושיט לו אותה.
הוא השפיל את ראשו בעודו מניח את הסכום הדרוש על דלפקו והלך,
חובק בידיו את החרב בניסיון כושל לניחום עצמי.
הוא יכל לחוש כיצד מבטה השיפוטי של הלדיין חולף אחריו פעם אחת
אחרונה, טורגים במרחק נופף לו לשלום והחל להתקדם בחזרה לעברה
של המפקדת לבנת השיער.
"שיהיה לך יום טוב!"
אני חייב ללכת לשתות עכשיו.
חזותו של הקלשון הזהוב נחמה אותו כרגיל.
בדחיפה כוחנית של דלתות הכניסה הוא נכנס בצעד רועם לתוך
המסבאה.
מבטיהם של כל אורחי המסבאה נחתו על פניו מלאות המרמור, בתגובה
הוא שלח בכל אחד ואחד מבט מאיים ומשתק.
"סנורררקקקקק! שלוש כוסות של בירה עכשיו!!"
סנורק המבוהל רץ מהמטבחון האחורי בפחד, בידו עוד הייתה כוסית
שאותה ניקה.
"א-ארטון! איזה טוב לראות אותך! בדרך כלל אתה לא מגיע באופן כזה
תכוף, אני בטח מזליסט!"
בצחקוק לחוץ הוא המשיך לנקות את הכוס שבידו ולהנהן שוב ושוב
לכיוונו של ארטון.
"אני רוצה את הכוסות עכשיו, מצב הרוח שלי לא טוב כרגע." הוא אמר
בעודו מניח את ידו הגדולה על כתפו של אחראי המסבאה הלחוץ.
"מיד תקבל את זה חבר!" סנורק השיב בעודו רץ להחזיר את הכוס שניקה
למטבחון.
ארטון התהלך עד לדלפק והתיישב בכיסא מבלי להסתכל על סביבתו.
קדימה סנורק, תזדרז!
הוא דפק את ידיו בכוח בדלפק בעודו רוקע ברגלו בחוסר מעש וסבלנות
כשלפתע בטנו קרקרה.
"סנורק! תביא לי גם פאי בשר!"
"טוב!!" תגובתו המהירה להפליא נשמעה מהמטבחון יחד עם צליל של
זכוכית נשברת.
"במונרך האפל! כל האנשים בחיים שלי כל כך מרגיזים! כמה החיים שלי
יכולים להיות מעוררי רחמים?!"
הוא שמע אנשים מדברים מאחור ושלח לכיוונם עוד מבט מלא כעס,
במהרה האווירה הסואנת והחייה של המסבאה נעלמה קליל.
מצידו של ארטון ישב לו איש עטוי ברדס, מאז הגעתו למסבאה האיש לא
פלט משפט בודד מפיו.
מי זה ההזוי הזה? הוא בטח צ וחק עלי בשקט…
ארטון הניח עליו את ידו וניסה ללחוץ מעט על כתפו על מנת להוביל
לתגובה מצידו של האיש.
האיש לא זז וכהרגלו לא השמיע צליל.
"אתה צוחק עלי, אני צודק?" הוא חיזק את לחיצתו עד לכדי מאמץ.
שום תגובה.
"תגיד משהו הזוי שכמוך!"
האיש בברדס רעד מעט והוציא את ידו מהמעטה שהיה עליה, עלייה
הייתה כפפה מתכתית שנראה שהשיג ממזבלה של נפחייה.
לפני שהספיק להגיב, האיש רעול הפנים הרים את אצבעו ולהבה קטנה
החלה להיפלט ממנה מבלי שאמר מילה.
ארטון קפץ אחורנית והניח את ידו על כת חרבו.
הוא אחד מתלמידי סולמג'ן?!
"מי אתה בשם המונר ך? אתה אחד מהם?!" מרוב השוק כל מה שיכל
לעשות היה לשאול את האיש המסתורי בשקט.
קולו נשמע בכל רחבי המסבאה, בתגובה רחשים מודאגים החלו להישמע
מהיושבים.
האיש שלח את ידו אל כיוון הדלפק ולקח ממנה מפית שהונחה לידו.
ארטון הכין את חרבו לשליפה בכל רגע, זיעה קרה נטפה ממצחו בעודו
עוקב אחריי כל תנועה שהזר עשה.
"תסביר את עצמך או שאני מתקיף , אני אומר את זה בתור מפקד מהצבא
האפור . זה לא אמור להיות אפשרי להשתמש בקסם בלי המילים
הקדושות."
ברגע ששם הצבא של ממלכת ווארוקל יצא מפיו אנשים החלו להבין את
כובד הסיטואציה. חלק החלו להסתתר מתחת לשולחנותיהם, חלק מיהרו
לשלם ולצאת מהמסבאה וחלק נעמדו זקופים וצפו במתרחש בחשש.
הזר העביר את אצבעו באיטיות על המפי ת שכעת החלה להיחרך אך לא
עלתה באש.
"אני סופר עד שלוש. תסביר את עצמך."
הוא המשיך להזיז את אצבעו על המפית מבלי לומר מילה.
"שלוש."
שום תגובה, הוא המשיך בדבריו.
"שתיים."
הזר הוריד את אצבעו מהמפית והשחיל אותה לכיוון מושבו של ארטון.
"אחת . אני ממליץ לך להגיב עכשיו או שתתחרט על זה."
הזר החל להצביע על המפית במהירות אך החייל המאוים התעלם
מתחינותיו.
ארטון שלף את חרבו והחל להתקדם לכיוון הזר הרעול, הוא התחיל לרעוד
בעודו מצביע שוב ושוב על המפית.
אני לא חושב שאיי פעם ראיתי פנים מול פנים את אחד מאלו, התלמידים
האדומים …
הוא הרגיש את טיפת הזיעה נוטפת ממצחו. האדם, לא – היצור שעמד
מולו היה בעל יכולות שכנראה מעולם לא ראה.
מהרגע שאני אניף את החרב אי אפשר לחזור אחורה.
הוא לקח נשימה עמוקה ועמד להתקיף.
"מה קורה פה? ארטון, מה אתה עושה?!"
סנורק יצא מהמטבחון עם שלוש כוסות בירה מלאות שנפלו ונשברו ברגע
שראה את המתרחש, בעל המסבאה רץ אל ארטון ונעמד ישירות בינו לבין
התלמיד.
"זוז מהדרך סנורק, מי שעומד מולי הוא תלמיד אדום – אחד מתלמידי
סולמג'ן."
"א-אני בטוח שיש לזה הסבר!! קאשר הוא לקוח קבוע שלי ומעולם לא
פגע בזבוב!"
התלמיד – קאשר, הנהן בראשו הנחרצות בעודו ממשיך להצביע על
המפית באגרסיביות.
ארטון תלש את המפית מהדלפק והביט בה היטב, הוא לקח נשימה
עמוקה וקרס למושבו מחדש – נותן לחרבו ליפול על רצפת המסבאה
בצליל נקישה מתכתי וחזק.
שלום לך, אני קאשר. אני מבטיח לך שאני לא מסוכן, רק תן לי להסביר
את עצמי בבקשה!!!