הפעימה השביעית – וובנובל – פרק שלישי

פרק שלוש – באור מוקדם
צליל פעמונים רועש כמעט גרם לו לקפוץ ממיטתו בבהלה. דבר שנעצר
אך ורק בעקבות פרץ הכאב שתקף את ראשו בפראיות.
הוא התקפל בסבל וקרס על מיטתו בשנית, הוא הביט לצדדיו והיה
מופתע לאור ההבנה שהוא במיטתו ועטוף בשמיכה.
גראנום, חתיכת טיפש.
הוא ניסה לקום בשנית, הפעם בזהירות יתרה. ראשו פעם מכאב אך כעת
הוא היה נסבל.
בגדיו מהיום הקודם היו מעוטרים בקיא ובוויסקי, תזכורת יפה למעלליו.
הוא הביט בהם באטימות ונאנח בעודו פושט אותם מגופו.
הוא פתח את המגירה הראשונה בשידה שלצידו והוציא משם קריסטל
הוספרה בעל צבע כחול עשיר וחזק.
תחושת הזרימה העוצמתית שהחלה לאחר שאחז בו הייתה כמעט
משכרת . הוא הפסיק את מעבר האנרגיה במהירות, לוקח רק חזיז לגופו
ואת תחושת הערניות המספקת.
הוא החזיר את הקריסטל למגירתו, נפל על המיטה והתמתח.
כמה זמן בכלל ישנתי? הדבר האחרון שאני זוכר הוא המסבאה בלילה…
מבטו נפל במיידית כאשר שתף הזיכרונות של היום הקודם החל להתעכל
בראשו.
מהמגירה הפתוחה הוא הוציא מדליון קטן וזהוב, עיניו ננעלו עליו
בעצבות.
ארטון – חולייה קרבית מתקדמת מספר 9
אין ברירה אלא להתחיל את היום .
לאחר נשימה עמוקה הוא החזיר את המדליון בעודו קם סופית. מבטו ירד
לרצפת ביתו והוא התכופף, מתחת למיטתו הסתתרו פלטות מגן לגופו
וסט של בגדי בד פשוטים ולבנים.
לאחר שעטה על עצמו את הבגדים הוא פתח את דלת המקרר והוציא
ממנו קרקר יבש וקריר, הוא בלס אותו במהירות וסגר את תיבת המתכת
המוזרה שמולו.
הוא תלש את חרב הכסף האהובה שלו מהקיר וטרק את דלת ביתו אחריו.
מעגל הפלטינה בשמיים עוד לא הגיע לאורו המלא, עשרות המעגלים
הרחבים והאותיות המוזרות שמהם היה מורכב היו עדיין עמומות בשמי
הבוקר.
שורת הבתים האינסופית שמולו התישה את עיניו, רובם המוחלט של
חיילי המחוז הצפוני של עיר הבירה התגוררו פה יחדיו. מבטו נעצר על
הפעמון העצום שעמד בראש המגדל האחראי על השכמת החיילים מידי
יום.
הפעמון הזה הוא המצאה שרק אדם עם נשמה מכוערת מסוגל להמציא.
אני נשבע שאם אראה אותו אני אחנוק אותו עם שתי ידי!
סביבו דלתות הבתים נפתחו אחת אחת. גברים ונשים מכל הסוגים
והגדלים יצאו מהן באיטיות, הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הייתה
החרב הירוקה שהופיעה על פלטת החזה המתכתית של כל אחד ואחד
מהם.
הם החלו להתקדם למטרות היום שלהם, חלקם נעצרו במקומם והחלו
לדבר זה עם זו.
אותה השגרה שקם בה כל בוקר, ההבדל היחידי היה הוא.
ארטון נאנח עמוקות, בקצב הזה הוא היה משוכנע שהאנחות יהפכו
להיות הרגל חדש במהירות.
צליל של דלת חורקת נשמע מהבית לימינו, החייל שיצא ממנה היה גבוה
ובעל מבט עייף בעיניו.
בבקשה שהוא יעזוב אותי בשקט, הדבר האחרון שאני רוצה כרגע הוא
לדבר.
"עוד בוקר עוד יום, הלא כך ארטון?"
הוא החזיר אל שכנו מבט בחיוך מאולץ שחשף את כל שיני הצהובות.
"אתה צודק לגמרי חבר!" הוא הניף את אגרופו לאוויר , מתמקד בלהמשיך
לקיים את חיוכו המזויף.
אני לא זוכר את השם שלך, בבקשה אל תמשיך את השיחה!
"אז מה היחידה הקרבית המתקדמת של המפקד קווארצו הולכת לעשות
היום?"
ארטון הרגיש כאילו ליבו נורה עם חץ.
"אנחנו… קיבלנו התראה על מקבץ זאבי רוח שהופיעו ליד החומה של
קיהיון! כנראה שנלך לחסל אותם היום!" הוא שיקר מבין שיניו, אבל
הדבר האחרון שהוא רצה היה להסביר מיד לאחר שקם למה טריאן
העיפה אותו מהיחידה של קווארצו.
ההבעה העייפה על פניו של שכנו התחלפה בהתלהבות טהורה וילדותית
מיד לאחר שהזכיר את זאבי הרוח.
"וואו! זאבי רוח זה זן כל כך מסוכן, זה מדהים שהחולייה שלך נשלחת
לטפל בדברים שכאלו!"
נדמה לי שעשיתי טעות, אני צריך לחשוב על תוכנית לברוח.
"כן, כן! הם באמת חיה מאוד מסוכנת אבל מה אגיד עוד על היחידה שלי,
היא מדהימה! בכל מקרה, אני חייב ללכת. קבענו ל היפגש מיד לאחר
צלצול הפעמון, להתראות!" לפני שהאדם שמולו הספיק להגיב, ארטון
נופף בידו והחל לרוץ לכיוון מגרש האימונים.
החולייה שלי באמת מדהימה! שנשמתך תלך למונרך האפל, טריאן!
פניו האדימו בעוד שקמץ את אגרופיו, הוא יכל להישבע שהרגיש רטיבות
קלה על לחיו אבל לא ידע מהיכן היא הגיעה.
הוא ניגב את פניו קלות והמשיך לרוץ, במרחק כבר היה ניתן לראות את
מגרש האימונים העצום.
וואו, לא הייתי כאן הרבה זמן. עדיין אין לך מה להציע מלבד העובדה
שאתה ענק, הא?
המגרש המרובע באמת היה עצום, הוא נמתח עד גבול הראיה. בצדדיו
היו מוצבים עשרות עמודים העומדים במרחק שווה זה מזה . עליהם
התנופפו ברוח הבוקר החמימה דגליהם של הצבא האפור ושל שושלת
המלוכה ראסקוס.
ארטון היה הראשון שהגיע , הוא נעמד בקצה המגרש בשקט מוחלט
והצדיע בעודו מביט אל זוג הדגלים המתנופפים ברוח. דגל המלוכה
השחור קושט בשישה פסים של כסף שעיטרו אותו באצילות, במרכזו
עמד המגן הזהוב שסימן את נוכחותו של המייסד כסייפר.
דגל הצבא האפור היה פשוט בהשוואה לדגל המהודר שהתנופף לצידו,
צבעו האפור נפגש אך ורק עם חרבה הירוקה של הגיבורה אלבדו במרכזו.
לאחר כמה רגעים שבהם נעמד והצדיע הוא החל להסתכל סביבו, אנשים
החלו להגיע למגרש אך לא נראה שאף אחד מהם זיהה אותו או היה אחד
מהטירונים העלובים שעליהם היה אמור לפקד.
איפה כולם? טריאן אמרה לי להגיע לפה בבוקר כדי לפגוש את הטירונים,
אני אהרוג אותם אם הם מאחרים!
הוא החל לרקוע ברגלו בשקט בעודו מסתכל שוב ושוב סביבו כמו איש
שהלך לאיבוד.
במרחק הוא ראה קבוצה של כשלושה אנשים רצה לכיוונו, ידו של האיש
שרץ בראשה נפנפה לו הלוך ושוב. ארטון ניסה לזהות את הקבוצה
המסתורית אך בעקבות אור הבוקר ומרחקם לא משנה כמה אימץ את
עיניו הוא נכשל.
האדם הראשון התקרב מספיק כדי שיוכל להביט בו כמו שצריך . עיניו
נפתחו לרווחה כאשר זיהה את עורה השחום ושערה השחור הקצר של
אראיינה המחויכת.
"המפקד!" אמרה בעודה מנופפת בידה וממשיכה להתקרב.
פיו של ארטון כמעט נפל לאדמה החולית של המגרש כאשר עיניו קלטו
מי האדם שרץ מאחוריה.
אתם חייבים לצחוק עלי!
"חכו לי! אני לא בכושר כמוכן!" האיש הכחוש והמתנשף עצר במקומו
והעביר את ידיו בשערו האפרפר בניסיון לסדר אותו. לאחר שעצר מבטו
החל לגלוש אל מפקדו לעתיד שחיכה לו בקצה המגרש.
"אתה!" כשעיניו הירקרקות של הטירון קלטו את ארטון הוא זעק זעקה
מרירה וכואבת, יחד איתה הוא הצביע על מפקדו ההמום בתנועה חדה
ומלאת דרמה.
ארטון עמד להגיב אבל לפתע שם לב למי שרצה לצידה של אראיינה, כמו
חברתה גם היא הופיעה עם סימני ההיכר שהיו לה מהמבחנים יום קודם
לכן. שיערה השחור ותיק הכתף הקטן של סירניקס תפסו את תשומת
ליבו והובילו אותו לשלוח מבט יוקד ומלא שנאה כלפיה.
סירניקס הבינה שהמבט המאיים היה מכוון כלפיה ונעצרה במקומה, על
פניה הבעה מבוהלת ומבולבלת. אראיינה נעצרה מלפניה, גופה עומד בין
הטירונית המפוחדת ובין מבטו הרותח מכעס של ארטון.
"אהמ..! המפקד, משהו לא בסדר?" אראיינה שאלה בקול, מנסה להפיג
את המתח.
"סירניקס, נכון? את יכולה בבקשה להראות לי את הספר שיש בתיק
שלך?" למרות שאלתה של חיילתו החדשה מבטו של ארטון נשאר ממוקד
בסירניקס שכעת החלה לשקשק.
"זה משהו אישי… אני מעדיפה שלא!" היא אמרה ונאחזה בתיקה בשתי
ידיה.
"אני אשנה את הניסוח. תראי לי אותו עכשיו חיילת, זו פקודה." הוא החל
להרים את קולו, דבר שרק הוביל לעוצמת שקשוקה של סירניקס לגבור.
"בבקשה אל תדבר לחברה הכי טובה שלי ככה." קולה של אראיינה גבר
גם הוא. בצעדים איטיים אך בטוחים היא התקדמה לכיוונו, ידה הולכת
ומתקרבת לנדן חרבה.
"אני לא הולך להתערב בזה המפקד , אם אתם רוצים אותי אני עומד ליד
העמוד." הטירון הכחוש אמר בעודו מרים את ידיו כאות של וויתור
ומתקדם לעמוד הקרוב ביותר שהיה לידו.
"אף אחד לא זז!" ארטון כבר צעק, ידו נשלחה באיטיות לנדן חרבו גם כן.
נראה שהחייל בלע את רוקו בעוצמה ונשאר במקומו מבלי לומר עוד
מילה.
לפתע הוא הרגיש תפיחה קלה על כתפו, במהירות הרבה ביותר שיכל
למשול בעצמו הוא שלף את להבו והצמיד אותו לצווארו של האיש שנגע
בו.
פניו המבועתות של החייל שנגע בכתפו היו חשופות לכל מי שנכח
בעימות, הוא החל לנטוף זיעה ועיניו היו פתוחות כחיה ניצודה. למרות
זאת נראה שניסה לדבר בביטחון שלא תאם את צליל קולו ומבטו
המפוחד.
"המפקד… בבקשה תרחיק את הלהב מהצוואר שלי, אני חושב
שנשרטתי. "
ארטון הביט מבט עמוק בפניו של הטירון, עיניו האדמדמות היו פקוחות אך
השוק שבהן היה ניכר.
"שרטתי אותך הא? או הו הו!" ארטון הזיז את חרבו באיטיות מצווארו
והחזיר אותה אל הנדן בעודו צוחק ללא הפסקה.
מה אני עושה פה? זה ברור שהיא לא קשורה אליהם, כדאי שאני לא
אהרוס את הכל על הרגע הראשון.
הוא הביט על העמודים הרבים שהקיפו אותם ונופף לשלום , מבטם של
ארבעת טירוניו החדשים היה מבולבל.
אני בטוח שלטריאן יש דרך לתעד את זה, אני לא הולך להתעסק איתה כל
כך מהר אחריי אתמול.
גל של צמרמורת עבר בכל גופו כשחשב על העונש שהזכירה בשיחתם
יום קודם לכן.
הוא לקח נשימה עמוקה והביט בחיילתו הרועדת.
"סירניקס, כן? אני מתנצל על מה שעשיתי, זו הייתה טעות שלי."
אראיינה הורידה את מבטה האינטנסיבי ממנו והסתכלה על חברתה
הרועדת.
"הכל בסדר… זו הייתה רק טעות שלו, שמעת מה הוא אמר…"
היא הנהנה ועזבה בזהירות את חרבה, נותנת לה להחליק בחזרה לנדנה.
ארטון הסתכל האנשים שמולו והנהנן באיטיות, לפתע חיוך רחב ומאומץ
הופיע על פניו. הוא כחכך בגרונו והחל לדבר.
"טוב! בואו נתחיל מחדש, כל אחד הולך לתת לחבריו החדשים את שמו!
אתם הולכים להעביר הרבה זמן יחד מעתה והלאה אחריי הכל!"
אני לא מאמין שאני עושה את זה, ככה הולכים להיות החיים שלי
מעכשיו?
אראיינה הביטה בו במבט זהיר ולקחה צעד לפנים.
"שלום לכולם! השם שלי הוא אראיינה ברלו, אני מקווה שלכולנו יהיה
שירות טוב ביחד!"
היא נראתה בדיוק כמו שנראתה במבחנים של אתמול, ההבדלים היחידים
היו שללה החדש ממבחנה ושריון נוצץ וחדש עם סימן הצבא האפור
מוטבע על פלטת החזה שלה. אם לא היה רואה אותה במבחן אתמול,
ארטון היה יכול להאמין לחלוטין לכך שמי שעומדת מלפניו היא חיילת
מנוסה.
"כל הכבוד לאראיינה! מי רוצה להציג את עצמו עכשיו?" הוא אמר בעודו
מוחא כפיים ומחייך לכיוון העמודים.
"אני אדבר אם יורשה לי." מבטו של ארטון הצטמצם בחוסר סבלנות
לכיוונו של החייל הכחוש והדרמטי.
"תדבר."
"תודה רבה על ההזדמנות מפקדי! אז שמי הוא ורדיאן, אני מגיע מכפר
בצפון הרחוק שבו גרתי בבקתה נוראית עם ששת אחיי ואחיותיי הבלתי
נסבלים! או המונרך האפל כמה שהם בלתי נסבלים! חוץ מזה אני-" הוא
הרים את ידו באוויר בתיאטרליות.
"תודה רבה לך וארדיאן! כולם למחוא לו כפיים בבקשה." הוא קטע את
וארדיאן ההמום במבט יבש שתאם את מבטם של שאר הטירונים מלבד
אראיינה שחייכה בתגובה.
"מאיזה כפר אתה הגעת? המשפחה שלי הם חקלאים אז לפעמים יצא לי
ללכת עם ההורים אל הכפרים שבצפון להחלפת סחורה!"
"אני..? אני מכפר הורו." הוא היה נראה מופתע מפרץ הנחמדות שקיבל
והצביע על עצמו ב בלבול כאילו מנסה לאשר את האמת.
"כפר הורו, הא? אני לא חושבת שהייתי שם עד היום, השם פחות מוכר
לי."
סירניקס, שעד כה נעמדה בצד החלה ללכת בצעדים חוששים ונעמדה
לצידם בביישנות.
"כפר הורו? אני הייתי בו עם אבא שלי כשהייתי קטנה! ראש הכפר יודע
להכין מרק מצוין!
"רובורוס הזקן? מרק זה הדבר האכיל היחידי שהוא מסוגל להכין!" השיב
הטירון בצחוק ממורמר.
שווה לי לעצור אותם? ככל שהם ככה יותר זמן אני פחות אצטרך לחשוב
על אימונים בשבילם.
מבטו זז הצידה כלפי החייל שתפח על כתפו.
טירונו כתום השיער נשאר באותו המקום שנעמד בו מלכתחילה, שתי ידיו
אחזו בצווארו השרוט בעוד שהבעתו הייתה מנותקת.
נראה שעובר עליו משהו כרגע, אני אעזוב אותו בשקט.
ארטון הלך לעמודים שלצידו ונשען עליהם בעודו עוצם את עיניו.
לפתע הוא הרגיש נוכחות מתקדמת אליו, לא היה לו כוח לפקוח את עיניו
אך חיוכו נעשה מריר כשניחש מה מתרחש.
"המפקד… אני יכולה להצי ג את עצמי?" שאלה סירניקס בעודה עומדת
כמעט צמודה אליו.
"כן. תדברי בבקשה." הוא פקח את עיניו באיטיות והביט בה מתקדמת
בחזרה לשלושת שותפיה לשירות.
"שלום -! השם שלי הוא ס-סירניקס! אני מגיעה מהאזורי העבודה בקיהיון,
כמו אראיינה!"
מיד לאחר שדיברה, הטירונית הנבוכה הסתתרה מאחורי חברתה.
עיניו של ארטון שוב ננעלו על תיקה, הוא פלט אנחה עמוקה שתפסה את
תשומת ליבם של כל טירוניו.
למה את חייבת לבוא עם הספר הזה! רודן אפל! כל מה שאני רוצה זה יום
אחד בלי שהכנסייה תזכיר לי שהיא פה.
"אז אני מבין שאני היחידי מכפר רחוק, הא? חיי בודדים כתמיד!" ורדיאן
השיב לה, מסתיר את פניו בתנועה אלגנטית ומלאת דרמה.
"ז- זה לא אומר שלא נוכל להיות חברים מר ורדיאן!" השיבה סירניקס
במהירות בעודה ממהרת אליו יחד עם אראיינה.
"נכון! אני גם אשמח להכיר אותך!" אראיינה הניחה יד על כתפו עם חיוך
ידידותי על פניה.
שלושת הטירונים חזרו לדבר בניהם. ארטון החזיר את מבטו במהירות אל
החייל הפצוע, מוכן לבקש ממנו להציג את עצמו בכל רגע כשלפתע שמע
צעקות חזקות מהמרחק.
"המפקד! אני מתנצל מעומקי ליבי על האיחור!" האיש רץ לעברו בכל
כוחו, שערו הזהוב והארוך התנופף ברוח.
מה לרודן?!
מוגזם, זה כל מה שיכל לחשוב כאשר ראה אותו. על גבו הייתה חרב
עצומה ומקושטת בזהב, כל כך עצומה שארטון היה בספק שיוכל
להשתמש בה כפי שצריך גם אם יאחז בה בשתי ידיו.
"ביום ובליל היא תמיד השקיפה עם כל ליבה, נחכה בכל מקום עם
רצונה העז!"
מבטו של ארטון התעקם בין רגע, חיוכו המזויף נעלם כליל בעודו מנסה
להסדיר את נשימתו הכבדה. בקול רועד הוא החל לדבר.
"מה אמרת עכשיו?"
הטירון הביט בו, מנסה להבין את פשר קולו המשקשק של מפקדו.
"אמ…" הוא אמר בעודו מגרד בראשו.
" – זה פסוק מספרי הקודש, הוא אומר שגם אם לא הייתי פה אני עדיין
נכחתי פה עם ליבי מכיוון שהאימון איתך חשוב לי עד מאוד."
המזל שלי באמת מדהים, הלא כך?! קח נשימה עמוקה, הטיפש הזה הוא
לא חלק מהם. אני צריך להירגע.
נשימתו של ארטון החלה להסתדר לאיטה. הוא הביט במצטרף החדש
לקבוצתם במבט יבש וענה לו, ביטחון בקולו.
"כן. אני מכיר קצת את ספרי הקודש."
חיוך גדול עלה על פניו של חיילו החדש, הוא חזר לדבר בקולי קולות.
"ובברכה תקבל את המאזין, קולה הענוג רועד ברחבי תבל !"
"אני לא חלק מהכנסייה."
"א-אני מבין." מהר כמו שעלה, מבטו צנח אל האדמה.
אראיינה עזבה את צידו של ורדיאן והתקדמה אל הטירון החדש עם אותו
החיוך הרחב שאחז בפניה לפני כן.
"בוקר טוב! תרצה לשתף איתנו את שמך?" היא אמרה בנחמדות שארטון
מצא לכמעט מחליאה והניחה את ידה על כתפו בביטחון של קשר בן
שנים רבות , דבר שגרם לאדם שעליו הניחה את ידה לגמגם משוק.
"הש-שם שלי הוא נובריס! באתי לפה על מנת לשמר את רוחה האגדית
של הקדושה!" על פניו הצרות הוא העלה חיוך מופרז בעודו מנסה לדבר.
קולו נע בהדרגה מגמגום מבולבל לביטחון מופרז, ארטון לא יכל שלא
לגלגל את עיניו ולקחת אנחה מלאת ייאוש.
עייניה של סירניקס נפתחו לרווה מיד לאחר ששמעה את שמו.
"נובריס? כמו השולייה של הגיבורה אלבדו מהאגדות?"
"בדיוק! לא הרבה מכירים אותו כי הוא דמות יחסית שולית אבל הוא זה
שהוביל את אלבדו לטירת המלך!" עיניו הסגלגלות נצנצו לאחר שהבין
שמצא את שותפתו למסעו הארוך בצבא האפור.
אראיינה הורידה את ידה מכתפו של נובריס והתקדמה בצעדים מקפצים
ועליזים לכיוונו של הטירון שעמד בצד מבלי לומר מילה.
"קדימה חבר, תשתף אותנו בשם שלך!" היא טפחה על גבו בעוצמה
בעודה מחייכת חיוך קורן, בתמורה לחיוכה הטירון החזיר לה מבט מלא
שנאה מבעד לשערו הכתום והקצר .
"אל תגעי בי אדם נחות שכמוך." הוא הרים את ידה ודחף אותה מגופו
באגרסיביות.
"ילדי כסייפר הזהוב לא יגערו ולא יריבו זה עם זה מיום היוולדם!"
"תשתוק טיפש, החזרות שלך על השטויות של הכנסייה גורמות לי לרצות
להרביץ לך." ארטון הנהנן בהסכמה, סוף סוף טירון עם ראש על
הכתפיים.
אראיינה הסיטה את מבטה, על פניה הייתה הבעה מרוחקת. סירניקס
הסתתרה מאחורי גבה מבלי לומר מילה בעוד שורדיאן ניצל את האבלגן
ונשען על העמודים בשקט.
הטירון כתום השיער סובב את ראשו והסתכל על ארטון באותו המבט
הכועס ששלח לכיוונה של חברתו לשירות , אך ארטון הבחין בדבר נוסף
בעיניו האדומות – פחד.
"בוא נתחיל עם האימון המפקד, אין לי כוח לגרור את זה יותר משזה
נגרר." אשליית ההזדהות שחלק עם אותו הטירון התנפצה בן רגע, ארטון
הרגיש כאילו תקוותו האחרונה לשקט נגזלה מידיו.
אני לא מאמין שחשבתי שאתה שונה מהם! בוגד!
לפתע רעיון עלה לראשו. דבר שגרם לחיוך רחב ומעוות להופיע על פניו,
לאחר שראתה את חיוכו סירניקס לקחה צעד אחורנית.
"אני אשמח להתחיל את האימון, אך לצערי הרב אני לא יכול להתחיל
אותו עד שאכיר את כל שמות טירוני היקרים!" סירניקס לקחה צעד נוסף
לאחר השינוי הדרמטי בהתנהגותו.
הטירון הביט בו במבט יוקד, שפתיו זזו אך שום צליל לא יצא מפיו.
"השם שלי הוא גריסל. המפקד." הטון שבקולו היה אגרסיבי במידה
קיצונית, ארטון כמעט התחיל לצחוק מהבעתו הזועמת של טירונו המרדן.
"תודה רבה לך גירסל! עכשיו לאחר שכולם הציגו את עצמם. השם שלי
הוא ארטון ומעטה והלאה אני אהיה המפקד שלכם לצערי הרב! שנתחיל
באימון?" הוא מחא כפיים במוקצנות על מנת לגרוף את תשומת ליבם של
כל טירוניו.
אראיינה החלה להתמתח, על פניה הבעה נלהבת. סירניקס הוציאה
מתיקה את הספר הארור והחלה לחבק אותו בעודה מתרחקת מארטון.
ורדיאן נעמד שפוף, הבעתו הייתה קודרת ומצוברחת. נובריס אחז בידית
חרבו העצומה עם שתי ידיו בנלהבות . גריסל הביט בו במבט שהיה מלא
רצון הרג.
למה זה קורה לי, בבקשה תסבירו לי למה?
ארטון הביט לשמיים מתוך מרמרו העמוק. מעגל הפלטינה היה מרשים
כתמיד, מעברו העננים שבשמיים היו לבנים וצחים. פיו התעקם לחיוך .
או, החיים שלי בזבל.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות היום המפקד?" מבטו ירד מהשמיים, אך
אפילו מבלי שהסתכל הוא כבר ידע מראש מי האחת ששאלה את זה.
אראיינה הסתכלה עליו בעיניים פעורות.
"טוב, אז היום אנחנו הולכים לעבוד על הסיבולת שלכם טירונים! נתחיל
בשלושים הקפות של המגרש, קדימה!"
פיו של ורדיאן נפל בעודו מסתכל באיטיות כדי לבחון את תגובותיהם של
שאר חברי צוותו.
אך מי שהתפרץ לאו דווקא היה מי שציפה.
"אתה רציני איתי? זה שקוף שאתה סתם מנסה לנוח בצד בזמן שאנחנו
רצים ללא מטרה!"
מבטו היוקד של גריסל כוון אליו, ארטון נאנח בקול.
"אתה מפקפק במפקד שלך? אם אתה חושב שאתה יכול לתכנן אימון
יותר טוב אז בוא תוכיח את עצמך." הוא הניח את ידו על ידית חרבו.
גריסל נעצר לכמה רגעים, מבטו היוקד הלך ונעלם. הוא ניסה לדבר אך
עצר את עצמו בעוד שהניח את ידו על ידית חרבו גם כן.
"ס-סוף סוף אני אוכל להוריד את החיוך המרגיז הזה מהפנים שלך!" לפני
שהספיק להשלים את המשפט, גריסל זינק בכל עוצמתו עם חרבו
השלופה לכיוונו של ארטון.
"כל הכבוד לך על האומץ, אבל אומץ לא יספיק." במהירות מפתיעה הוא
שלף את חרבו מהנדן שעל גבו עם יד אחת וחסם את מהלומתו של גריסל
באלגנטיות.
לאחר שאיבד איזון, ארטון הטיח את חרבו בצידה של הלהב של יריבו. צליל
מפגש המתכות הקולני גרם לורדיאן להניח את ידיו על אוזניו.
הטירון כתום השיער הסתכל בשוק בעוד שחרבו התנתקה בן רגע
מאחיזתו החזקה. לפני שהספיק להגיב קצה חרבו של מפקדו הייתה מול
פניו.
"אני מוותר." הוא השיב בהבעה אטומה ומלאת שוק.
ארטון החליק את חרבו לנדנה בהבעה מלאת סיפוק.
אני יודע שאסור לי להכות אותם על היום הראשון אבל אני מודה שלרסק
להם את הביטחון העצמי זה לא פחות מספק.
"עוד מישהו רוצה לערער על מה שאמרתי? מעולה, אז קדימה להת -"
"אני בעד האימון אבל להילחם נגדך נראה פשוט מהנה, אני יכולה
לנסות?" הבעתו המסופקת של ארטון נפלה בן רגע, אראיינה הסתכלה
עליו עם חיוך גדול.
"קדימה. בואי נעשה את זה מהר, אין לנו את כל היום."
הוא עמד להניח את ידו על ידית החרב כשלפתע מבטה השמח של
אראיינה נעשה רציני, היא זינקה אל כיוונו במהירות מפתיעה.
חיוך קטן עלה על פניו כשהבין שהיא עוד לא שלפה את נשקה.
"את עד כדי כך בטוחה בעצמך, הא?" הוא אחז בשני צידי חרבו כמגן
וחיכה לתגובתה.
אראיינה לא דיברה, כל מה שעשתה היה להניח את ידה על הנדן. לפני
שהספיק למצמץ חרבה פגשה בחרבו בעוצמה רבה.
הוא הועף אחורנית מהלם המכה, ידיו עדיין אוחזות בחרבו בעוצמה.
שתי ידו זזו לידית החרב והניפו אותה בכל כוחן לכיוונה, דבר שבמהרה
עשתה בעצמה.
חרבותיהם נפגשו בשנית עם צליל מתכתי , אך הפעם היא הייתה האחת
שנדחקה אחורנית.
"את לא רעה, אבל יש לך עוד זמן עד שתבשילי. העמדה שלך לא טובה."
היא עמדה להשיב לו במשפט מתחכם בעודה מזנקת לכיוונו.
הבעיה הייתה שרגליה לא זזו.
"כמו שאמרתי, היציבה שלך לא טובה. אם את לא תשימי לב אליה האויב
שלך יכול לנצל את זה ועם מהלומה חזקה מספיק לשלוח את גופך
בשוק."
היא מצאה את עצמה קורסת על אדמת המגרש בעוד שמול פניה ניצבה
לה להב חרבו הכסופה של ארטון במלוא הדרה.
"אני מוותרת." היא השיבה, חיוך רחב על פניה בעודה מוצאת איזון
בשנית ונעמדת על רגליה.
ארטון ניגב טיפת זיעה ממצחו והסתכל על כל טירוניו בחיוך רחב ומזויף.
סירניקס הסתתרה מיד לאחר שמבטו נח עליה. גריסל נשאר על האדמה
עם הבעה המומה על פניו. נובריס הרים את ידו לאוויר שוב ושוב
בתשואות ופיו של ורדיאן היה פתוח עד כדי כך שנראה שכמעט נפל אל
האדמה.
"אוקיי, אז עכשיו לאחר שסיימנו-"
"שלושים סיבובים סביב המגרש, נכון המפקד?" השלימה אותו אראיינה
בנלהבות.
הוא הנהן בחוסר סבלנות.
נראה שורדיאן עמד להגיב, ארטון החל לדבר לפני שטירונו הדרמטי יתחיל
להתלונן .
"קדימה! כולם להתחיל!"
אראיינה זינקה במהירות והחלה לרוץ, שאר חייליו נגררו אחריה
בתשישות.