הפעימה השביעית – וובנובל – פרק ראשון

פרק ראשון – צעד קדימה
צליל תקיעה מהדהד נשמע ברחבי האצטדיון העגול ורחב הידיים.
שם הוא עמד, טירון עטוי שריון מתכת חדש ומבריק.
הוא זינק במהירות מן היציע הימני , תרועותיהם של 2,000 היושבים
בקהל דוחפות אותו קדימה.
הוא הניף את להבו לגובה.
שיערו הזהוב נשטף באור היום החמים. מטרתו – תועבה של ממש, פרי
יצירתו של מונרך המוות חיכתה לו בקצה הזירה.
האוויר נמלא במת ח. הקהל השתתק בעוד שהחל למלמל בקול רם את
צלילי המילים הקדושות – הכוח שהניע את כל מה שהתרחש סביבם .
חרבו של הטירון החלה לזרוח באור זהוב ופועם , כאחד כל עיני היושבים
ננעלו עליה.
"מאיכות הניצוץ של החרב שלו רואים שהוא גדל בבית טוב, זה נראה
שאפילו הוריו שילמו על מורה למילים הקדושות. אתה לא חושב?"
ארטון אמר ל גראנום בעודו בולס אגוזים . חברו המרותק הביט במתרחש
מבלי להחזיר לו תשובה.
פיו של ארטון התעקם כלפי מטה בעודו מחזיר את מבטו אל זירת הקר ב.
חרבו של הטירון ירדה בתנועה נקייה כלפי היצור המועב. עור כתפו
האפרפר נחרך ממגע הלהב אשר חדרה את גופו.
"וואההההההה!!!"
כאחד עם עוצמת התרועות, הטירון הניף את אגרופו באוויר בנחרצות.
"זה היה מהיר, כנראה שהוא קצת יותר מילד מפונק מבית טוב."
גראנום המרוצה החזיר את מבטו אל חברו ושלף פנקס עור קטן מכיס
חולצתו.
ידו נעצרה על ידי תנועה מהירה של ארטון – על פניו הבעה מאוכזבת.
"לא, אתה צדקת בתיאור של ך ידידי."
סביבם, תרועות הקהל החלו לדעוך.
"הלהב שלו תקוע." ארטון העביר את כף ידו על פניו במרמרו יחד עם
אנחה עמוקה.
מבטו של גראנום חזר בשנית אל זירת הקרב.
א ל המת התפתל כתולעת בעוד שהלהב הזהוב תקוע עמוק בכתפו. רגלו
של הטירון לחצה על ראשו בעוד שניסה לעקור אותה בכל כוחו.
אט אט קולו החל להישמע – הוא צעק. "למה בחיי המונרך האפל זה לא
יוצא?!"
אפילו מכיסאו המרוחק ארטון היה מסוגל לראות כיצד פניו החלו להאדים.
הוא המשיך למשוך בחרבו כאשר צליל קריעה רטוב ומגעיל החל
להישמע.
לפני שהספיק להגיב, הקרע שיצר בגוף אויבו התרחב בבת אחת. שפריץ
דם ניתז על פניו כאשר כתפו של אל המת יצאה מהמקום.
ניחוחה התוקפני של הגוויי ה החרוכה נישא על גבי הרוח ליציעי הקהל.
אחד מן הצופים החל להקיא את חייו. התגובות שהגיעו מהקהל היו
מגוונות, חלק גיחכו צחקוק נבוך בעוד שהשאר לא פלטו מילה מפיותיהם.
הטירון קפא כאבן. למשך כמה רגעים הוא פשוט נעמד מול גופו של היצור
עם הבעה כבויה על פניו.
גראנום נאנח ועמד להחזיר את מבטו אל פנקסו, ידו של ארטון נחה על
כתפו בעוד שהוא הביט בו עם חיוך זדוני על פניו.
" הקרב הזה גרוע, אבל – אם תסיט את עיינך אתה תפספס משהו
מצחיק."
הטירון צלח בשחרור חרבו מגוויי ת יריבו. החרב הונפה אל – על בתנועה
רשלנית.
מבטו לא ירד מאל המת שהמשיך להתפתל על משטח האבן ממנו הזירה
הייתה בנ ויה.
רעש מפגש מתכת חרבו ורצפת הזירה צרם ברחבי החלל. הטירון פספס
את ראשו של קורבנו משמעותית , מבטו החודר ננעל עליו.
לאחר הנפתו הראשונית , הוא סובב את חרבו אל צידה השטוח. צליל של
עצם מתרסקת נשמע ומהר מאוד גם הוביל חתיכות רבות מראשו של
היצור להישלח לכל כיווני הזירה.
החרב שבידיו נהייתה כמחבט – הוא הטיח אותה שוב ושוב בראשו של
אל המת.
"זה הכל באשמתך! אני הייתי מושלם! אני חייב להיות מושלם!!!"
הוא המשיך להטיח בו את חרבו אפילו כאשר לא היה כבר במה להכות.
להבו כעת כוסתה בשילוב מזעזע של רפש ודם, ניצוצה מתחילת הקרב
היה כזיכרון רחוק.
גראנום הסיט את מבטו מהברבריות שהתרחשה מלפניו.
חברו ארטון צפה במתרחש בדממה מרתיעה.
"ארטון? הכל בסדר חבר ?"
"כן, כן. סוף סוף ההצקות של טריאן מביאות עלי משהו טוב…" הוא השיב
בעודו דוחס עוד חופן של אגוזים לפיו – מבטו נעול על הטירון הרועש .
מיציע הזירה השמאלי יצא לו בריצה חייל עטוי בשריון הצבא האפור .
חריטת החרב הירוקה נצנצה על פלטת המתכת שעטה על בית החזה
שלו.
הוא דילג בזהירות מסביב לשאריות הגווייה המהלכת ונעמד לצד הטירון.
באיטיות מטרידה מבטו של הטירון נע אל החייל שלצידו. עיניו נפקחו
לרווחה כאשר הרגיש יד עטוית כפפת עור מונחת על כתפו.
שת יקה מביכה שררה בכל האצטדיון בעוד שהכרוז עטוי השריון ניסה
לנסח את משפטו הבא.
"… שארלוס קורפינגר עבר את מבחן הלחימה!"
בניסיון כושל להניע את התלהבות הקהל, הוא תפס את ידו של הטירון
והניף אותה כלפי מעלה.
שארלוס הביט בו בשתיקה. על פניו אותו המבט הכבוי שעטה לפני כן.
צחקוקים, מהכיסא שלימינו נשמעו צחקוקים. הדם ירד מפניו של גראנום
כאשר הביט ב פני חברו – עליהן היה מרוח חיוך ענק.
"כולם להריע לטירון החדש בצבא האפור, שארלוס קורפינגר! תשרת את
ממלכתנו בכבוד הראוי עד לנשימתך האחרונה!"
השתיקה נשארה מנצחת – מלבד האיש המגודל שצחקק ממושבו.
גראנום ניסה להסתיר את ראשו, הדבר האחרון שרצה הוא שיקבצו אותם
ביחד בזה הרגע.
גיחוכו של ארטון כבר נהפך לצחוק רועם ומתגלגל. מבטיהם של הצופים
נעו משארלוס ההמום ישירות אליו.
"ואאההה הא הא!"
גראנום כבר החל להתחרט על כל החלטות חייו שהביאו אותו לזה הרגע.
מבט הקהל נע אל חברו גדול הגוף.
"זה היה – המופע הכי עלוב שראיתי מזה הרבה זמן!"
צחוקו נקטע בבת אחת כאשר חש בזוג עיניים מוכרות בוהה בו. כתפיו
הזדקפו במיידיו ת כתגובה ל מבטה הכועס של הלדיין.
ידיה לפתו בעוצמה את מושב האבן שעליו ישבה – כוחה מבקע את
הסלע , דבר ששלח צמרמורת בגבו של ארטון.
איך בדיוק המפלצת הזו היא מפקדת של חבורת טירונים מטופשים כמו
גראנום?!
"… אני מתנצל על ההפרעה, את ם יכולים להמשיך. כל הכבוד לך
שארלוז!"
מבטה היוקד של הלדיין חלף ממנו, שיערה הלבן והארוך זז עם ראשה
כמקשה אחת .
באנחה עמוקה הוא נתן לגופו לפול על כסאו בהקלה.
צליל מפגשן של המתכת והאבן נשמע בשנית . הטירון דחף את החייל
שלצידו והעיף את חרבו בלי לחשוב בשנית.
"השם שלי הוא שארלוס, אדיוט!"
בצעדים מהירים ומלאים בזעם , שארלוס נכנס בחזרה אל היציע הימני של
הזירה והשאיר את חרבו היקרה לבד .
כמו צב שיוצא משריונו, גראנום הרים את ראשו באיטיות והביט בארטון
במבט יבש.
"למה אתה תמיד עושה לי בושות?"
ארטון לקח חופן נוסף מחבילת האגוזים שברשותו והחל לאכול אותם זה
אחר זה בקולניות מייגעת .
"אתה זה שבחרת לשבת לידי." אמר בעוד שפיו מלא וחתיכות אגוזים
עפות לכל עבר.
"אי אפשר להשאיר חמום מוח כמוך לבד, אם לא היינו ביחד יש לי תחושה
שהיית מזמין את השארלוס הזה לפה להילחם איתך."
"אתה צודק כשאתה צודק, זה היה יכול להיות כיף לתת לפוץ הזה אגרוף
בפנים."
גראנום הביט בו בלי לומר מילה. הוא נאנח אנחה עמוקה והוציא את
פנקסו כפי שתכנן קודם לכן.
"גראנום, למה אתה מתעלם ממני?" הוא נגע שוב ושוב בכתפו אל ללא
משוב – חברו לא הוציא את מבטו מפנקסו.
"- אתה מעצבן, אני הולך לעצום עיניים לכמה רגעים."
מסביבם עבר לו הזמן. אחד לאחר אחר – שמותיהם של טירונים אקראיים
נשמעו בקול, כל אחד ואחד מהם חבר חדש לצבאו.
אין לי כוח לכל ההצגות הלקקניות האלו. טריאן – למה כל מחזור זמן את
קוראת לי לצפות בשטות הזו?!
רגלו קיפצה במקום בעודו משלב את ידיו, מבטו של גראנום לא זז אפילו
במעט.
"אראיינה ברלו, האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא האפור
והגנת המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?"
תהיו בשקט – יש פה אנשים שרוצים לנוח.
הוא נשען לאחור וניסה לחשוב על מה שיעשה לאחר אירועי יום נפילת
הרודן.
למה אני לא יכול להיות במשימה עכשיו? קווארצו העקשן הזה מקשיב
לכל השטויות שטריאן אומרת.
בשמיים ריצד לו מעגל הפלטינה, מעגל הקסם הענק והלבן הכאיב לו
בעינ יו מרוב עוצמתו.
"אראיינה?…"
נראה שהטירונית החדשה בעלת פחד קהל, למרות פניותיו של הכרוז היא
לא הוציאה מילה מפיה.
"מה את עושה?! הכל בסדר איתך?"
גראנום תפח על כתפו פעמיים, הוא הרים את ראשו לכיוון הזירה רק כדי
לראות מחזה שלא היה יכול לתאר בשום דרך חוץ מהזוי.
"אני חושב שזו אחת ששווה לך לראות."
הנבחנת החדשה – אראיינה, עמדה במקום שבו נחה לה חברו של
קודמה למבחן.
אך הלהב כבר עזבה את מקומה הקודם . בלבול וגועל נשמעו מרחבי כל
הזירה
החרב חובקה בין זרועותיה של אראיינה.
הרפש שעל הלהב שאחזה נמרח על כל גופה של הטירונית. שיערה
השחור הקצר ופניה השזופות הוכתמו באינספור כתמים אפרפרים שאף
אחד לא רצה לשער מאיזה חלק של אל המת הם הגיעו.
הכרוז התקרב אל אראיינה והניח את ידו על כתפה בעוד שהוא מנסה לא
לגעת בגועל .
במבט חולמני עיניה גלשו מן החרב שבידיה אל האיש שלצידה. הן נפקחו
לרווחה ברגע שהבינה את הסיטואציה שבה היא ניצבה.
הכרוז הסיט את פניו מהנערה המטונפת שמולו בעוד ו מוצא את מילותיו.
".א-אראיינה ברלו. האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא
האפור והגנת המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?!"
במבט חולמני ואחרון היא הסתכלה על החרב שבידיה, פניה החלו
להאדים .
"כן – כן!"
ארטון מצא את עצמו מגחך בשנית – מבטו נשלח בזהירות ליציע שבו
ישבה לה הלדיין.
"משהו בראש שלה לא בסדר ." הוא אמר בעודו חוזר לבלוס אגוזים בפיו –
מנסה שלא להיחנק מהגיחוך שבגרונו.
גראנום הניח את ידו על זקנו הקצרצר וליטף אותו בעודו חשב.
"אני חושב שאתה צודק במידה מסוימת , אבל אני רואה בה עוד משהו. זו
התרגשות של מעריצה עמוקה של הכלי, מי כמוני יכול להבין אותה."
ארטון פלט צחקוק קטן. עם טיפת זיע קרה על מצחו – מבטו נשלח שוב
לכיוונה של מפקדת הטירונים המפחידה.
היא לא שמה לב, לרגע אחד נבהלתי.
"טוב, אתה צודק. מבט אחד שלך כלפי נשק מוטמע ואני ישר רוצה לברוח
מהנפחייה בגלל החבר המרייר שלי ."
"היי!"
בחיוך מרוצה מבטו גלש בחזרה אל הטירונית ההזויה .
"את יכולה בבקשה לעזוב את הטינופת שאת מחבקת ולהתכונן לקרב
שעומד לקרות?" אמר הכרוז בעודו מתקדם לשער היציע השמאלי
ומתכונן לפתוח אותו.
"אני יכולה להשתמש בחרב הזו במקום האחת שהבאתי?"
הכרוז השתתק לכמה רגעים בעוד שהסתכל בגועל על הלהב שאחזה.
מבטה של אראיינה היה חדור ומלא ברצינות , זה היה נראה שגם אם היה
אומר לה לא הטירונית הייתה מוצאת דרך להניח את ידיה על הנשק.
"…"
הוא פתח את השער בבת אחת .
"תעשי מה שאת רוצה."
לפתע צליל של אבן נשברת ומתפוררת נשמע מכיוון היציע שבו ישבה
הלדיין. פניה המצולקות של המפקדת היו לבנות לחלוטין בעוד שעיניה
מלאו בשנאה יוקדת. ידיות מושב האבן שעליו ישבה היו מרוסקות . מבלי
לומר מילה נוספת היא קמה ממושבה ועזבה את האצטדיון.
אל המת שיצא מן השער היה גדול מקודמו. גופו היה רחב ושרירי ובשרו
עוד היה בהיר וללא סימני ריקבון רבים. על גופו הוא לבש בגדי עור
פשוטים וקרועים שהיו עשויים מחתיכות עור שונות שנרקמו זו בזו ביד
רשלנית , בגדיו הפשוטים והבלויים רמזו על כך שבחיו אל המת היה כפרי
עני .
"לא ראיתי את הלדיין כזו עצבנית מזה שנים, אתה חושב שהרגיז אותה
לראות מישהי מטופשת כמוה?" ארטון אמר בעודו מתאפק מלצחוק.
"אמרתי לך שאני לא הולך להתערב ביריבות המוזרה שלך עם הלדיין. לפי
דעתי היא בכלל לא מטופשת, אולי קצת לא צפויה."
תקיעת הקרן ואיתה ההבנה שהקרב מתחיל נשמעו בכל האצטדיון.
כמעט כאילו כישוף התרחש בעקבות צליל התקיעה, מבטה של הטירונית
שעד כה חיבקה וליטפה פיסת מתכת מצחינה נהפך לרציני לחלוטין.
בתנועה חלקה וזורמת אראיינה הניפה את חרבה בקשת רחבה. כל הזבל
עזב אותה בבת אחת, משאיר אחריו חרב נקייה ובוהקת שהזכירה לכולם
שבעליה הקודמים היה בעל ממון משמעותי .
היא החלה להתקדם צעד אחר צעד לכיוון הגויה המהלכת, מזיזה את
חרבה החדשה באיטיות אך בדיוק, לעמדה שתכין אותה להנפה נוספת.
עיניו הצהבהבות קלטו את האדם שמתקרב אליו בקצה ראייתן, אל המת
החל לצלוע במהירות לכיוונה כאשר צליל צורם דמוי צרחה נפלט מפיו.
"היא הולכת לחצות אותו לשניים . לצערי עוד הזויה הולכת להתווסף לצבא
האפור, לפחות להלדיין תהיה חברה חדשה."
"אמרתי לך, אני לא הולך להתערב בשטויות בינך לבין הלדיין. רגע, מה
אמרת?"
בתנועה מופתית ונקייה מחצית גופו העליון של אל המת עפה לאוויר,
רגליו קרסו בבת אחת אל האדמה.
פיו של גראנום נפער בשוק מוחלט, עיניו הירוקות התרחבו בהלם בעוד
ששמט את מחברתו מידו.
"אמרתי לך, היא הפוכה בראש שלה." הוא הושיט יד לשקית האגוזים שלו
והתאכזב לגלות שהיא ריקה. ידו השתחלה בשקט לשקית האגוזים
שהייתה ליד רגלו של גראנום.
"אראיינה ברלו עברה בהצלחה את מבחן הלחימה." גמגם הכרוז בשוק
מוחלט.
מבטה של הטירונית שכעת עברה בהצלחה את מבחן קבלתה לצבא
האפור חזר להתמקד בחרב המפוארת שאחזה בידה.
"אני יכולה לשמור את החרב?" אמרה בישירות מוחלטת וללא שמץ של
היסוס בקולה.
"מאיפה אני יודע?!" השיב לה הכרוז בשוק שגירש את חוסר הסבלנות
והגועל שנכחו בקולו רק מלפני דקות ספורות .
כמו חיה רדופה, היא חי בקה את חרבה החדשה ורצה במהירות ליציע
הימני ממנו הגיעה.
"היא הייתה מדהימה! רמה כזו בחרב זה לא משהו שרואים כל יום! היא
בטח למדה אצל אחד מההרפתקנים מהגילדה העצמאית ."
"האפסים מהגילדה העצמאית לא יכולים ללמד אותך כלום לא משנה
כמה כסף שבעולם תביא להם. תסתכל עליה, נראה לך שיש לה את
הכסף הנדרש? זו יכולת שרק אנשים משוגעים מסוגלים לפתח על ידי
אינסוף הנפות הולכות ונשנות." אמר ארטון בקול מחוספס ורוטן בעוד
שפלט על פניו של גראנום שאריות מזון.
"הייתי רוצה אותה בחולייה שלי , כל החיילים שלי אנשים מקסימים אבל
רובם עוד לא הבינו איך להרים חרב בצורה נכונה."
גראנום הושיט את ידו אל המקום שבו תרם לכן הייתה שקית האגוזים
שלו ופשפש באוויר לכמה רגעים. עיניו נחתו על שקית האגוזים הריקה
והמעוכה על הרצפה ליד רגלו של ארטון.
"שהמונרך האפל יקלל אותך! אחריי המבחנים אנחנו הולכים לקלשון
הזהוב ואתה קונה לי מנה של תפוחי אדמה מבושלים. "
"כבר התחלתי להתלהב מזה שלא שמת לב."
עברו עוד מספר דקות נוספות עד ששער היציע הימני נ פתח בשנית.
ארטון וגראנום החזירו את ריכוזם לזירת הקרב.
מתוך השער יצאה לה באיטיות נערה שנראתה בערך בגילה של אראיינה,
ראשה היה מורכן אל האדמה. היא הייתה לבושה בזוג של מכנסיים
וחולצה פשוטים וקצרים שנראה שנעשו באותה האיכות של בגדיו של
האל מת.
על כתפה נח לו תיק חום קטן שהיה נראה זול מאוד, הוא קיפץ בעדינות
ב כל פעם שעשתה צעד מהוסס לכיוון הכרוז.
שערה השחור והארוך שקיפץ גם הוא והפריע לקהל לראות את פניה,
דבר שנראה שהעדיפה.
לאחר שהגיעה לכרוז נדמה שניסת ה ללחוש לו משהו, אך ללא הצלחה.
הכרוז גרגר בגרונו והתחיל לדבר בקל רם.
"סירניקס גרלפור!" ראשה של הטירונית שמסתבר ששמה היה סירניקס
קפץ בתגובה לשמה.
"האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא האפור והגנת
המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?"
סירניקס הכניסה במהירות את ידה לתוך תיקה הקטן והנהנה בהסכמה
לשאלתו של הכרוז שמולה.
"מה אתה חושב על זו ארטון? האם היא הולכת לחתוך את אל המת
לקוביות קטנות גם כן?"
ארטון צמצם את עיניו והביט בה בעודו מנסה לגבש את דעתו.
"המ… היא נראית רגילה לחלוטין, אין שום דבר מיוחד בצורת ההליכה
שלה או בדרך שבה היא עומדת. להפך, זה נראה שאם הכרוז ירים את
קולו עוד פעם נוספת היא תתעלף."
"הבנתי. אז בבקשה תעדכן אותי כשהקרב נגמר, כבר התחלתי להתעייף."
גראנום פתח את מחברתו בעמוד אקראי, הניח אותה על עיניו ונשען
אחורנית. בצורה כמעט על אנושית לא עבר אף רגע וצלילי נחירות החלו
להישמע מהמושב שליד ארטון.
צליל תחילת המבחן נשמע . אל המת התחיל כמו קודמו, להתקדם
במהירות לכיוונה של הטירונית שמולו.
עיניו נחו על סירניקס שהחלה לרוץ לכיוון ההפוך מהיכן שאל המת היה.
אל המת המשיך לרוץ אחריה בעוד שהיא החלה לצרוח צרחות קורעות
אוזניים.
ארטון הסתכל על גראנום שהמשיך לישון ונדהם איך הוא עושה את זה.
סירניקס המשיכה לרוץ מבלי הפסקה, הוא כבר היה מסוגל להבחין כיצד
קצב ריצתה הולך ומאט.
לפתע רצועת התיק שעל כתפה נקרעה. הוא נפל על האבן הקשה בעוד
שתוכנו נשפך, ספר מרופט וקרוע שעל כריכתו חרב זהובה – סימן ההיכר
של אלבדו הקדושה.
היא הפסיקה בריצתה מיד, צרחותיה נהפכו ליללות בכי בעוד שהיא ירדה
לברכיה וחיבקה את הספר שנפל.
אוי לא. עוד פנאטית של הכנסייה, אני מקווה שהיא תיכשל ושלא אצטרך
לראות אותה.
לאחר כמה רגעים , בעודה מחבקת את הספר יבבותיה הלכו ודעכו.
ארטון הרים את גבותיו בעוד שהסתכל על הטירונית הבוכה שהחלה
לצרוח בשנית .
"אדלה – גלד! אדלה – גלד!"
גופה זהר באור קלוש בעוד שבכף ידה החלה להיווצר מערבולת אש
שהלכה והתכנסה בעצמה עד שנהפכה לכדור פועם וקטן.
הקהל החל לצרוח בהתלהבות לנוכח המאורע שהתרחש בזירת הקרב.
אגרופים הוטחו באוויר ומספר אנשים החלו לצעוק את שמה בקולי קולות.
הייתי קורא לזה מרשים, אם היא לא הייתה שוכחת את המילה ללדחוף…
כדור האש נשאר בידה של הטירונית ולא נורה, כל זאת בעוד שהקהל
מריע בקולי קולות ואל המת כבר היה במרחק צעדים ספורים ממנה.
סירניקס החלה לנער את ידה בניסיון לשחרר את כדור האש, אך ללא
הצלחה. זעקות הקהל החלו להיחלש ובמקומן הופיעו מלמולים מלאים
בחשש.
הגויה המהלכת נ עמדה מעליה, צליל של גרגור רטוב נשמע מפיה ונראה
שעמדה לתקוף בכל רגע.
עיניה התמקדו ביצור שמולה והיא פלטה צרחה עמוקה. היא תספה
בספרה בידה הפנויה ובכל כוחה דחפה את כדור האש לתוך פיו של אל
המת המופתע.
כל גופו החל להתפתל בעוד שידיו החלו להיאחז בחוזקה בראשה של
הטירונית הצורחת, דבר שרק גרם לה לדחוף את כדור האש יותר ויותר
לתוך פיו החרוך.
ידיו של היצור נשמטו בבת אחת מראשה של סירניקס שהמשיכה לדחוף
את כדור האש לפיו בעוד שעצמה את עיניה בחוזקה.
ראשו החל להתרחב בצורה מדאיגה, ארטון הבין מה עומד להתרחש
והסתתר מתחת לכיסאו.
סירניקס המשיכה לצרוח ולדחוף את כדור האש יותר ויותר, ראשו המשיך
להתרחב עד שכבר עוד הפנים החל להיקרע.
צליל פיצוץ חזק נשמע, גשם העשוי מחתיכות ראשו של אל המת ירד על
כל הזירה ואפילו הגיע למושבים עצמם.
היא נפלה בשקט למשטח האבן, פניה היו מלוכלכות כל כך שלא היה ניתן
לקרוא את הבעת פניה, הכרוז התכדרר לכדור בקצה הזירה.
הצופים צרחו והחלו לברוח לכל עבר , כולם דחפו אחד את השני ומספר
אנשים נפלו לזירה עצמה.
הרעש היה חזק דיו כדי להעיר את גראנום שלא הבין מדוע כולם צורחים.
הוא החל לפקוח את עיניו באיטיות בעוד שארטון יצא בזהירות מהאזור
הבטוח תחת מושבו.
"מה כבר קרה בזמן שישנתי?"
ארטון חייך חיוך תמים וחביב והצביע על נקודה בראשו של גראנום.
"השיער שלי? מה יש בשיער שלי?" אמר בעודו מעביר את ידיו בשערו
החום ונעצר בבהלה כשאצבעות ידו עברו על בליטה רירית וחמימה על
ראשו. הבעתו השלווה נקטעה בן רגע.
הוא תפס בגוש ובעדינות יתרה הוא הוציא אותו מנבכי שערו. הוא הביט
במה שהוציא וכמעט בכה כשהבין שהוא אוחז בידו החשופה חתיכת
בשר אדם רקובה.
ארטון עמד להגיב לו תגובה שנונה כאשר לפתע הוא הרגיש כף יד על
כתפו. הוא סובב את ראשו במהירות, חיוכו הקודם נפל ומבטו נעשה
רציני.
חייל עטוי שריון מתכתי ופנים עטוי ת קסדה נעמד מאחוריו. על ידו הימנית
היה פס כתום ארוך, הוא נציג של טריאן.
"שלום לך, אתה ארטון מחולייה 2 של המפקד קווארצו, נכון?"
"בכבודו ובעצמו, מה המזכיר של טריאן עושה מאחורי?" הוא שאל למרות
שעמוק בפנים ידע את התשובה, הוא נשך את שפתו התחתונה במרירות
והביט באדם שמולו בתוקפניות.
גראנום הסתכל אל חברו ואמר משפט אחד.
"בשקיעה אתה קונה לי תפוחי אדמה מבושלים בקלשון הזהוב."
"אתה חבר גרוע." אמר ארטון בעוד שסובב את ראשו בחזרה לנציגה של
טריאן.
"בבקשה תגיע באופן מידי למשרדה של המפקדת האזורית טריאן."
ארטון התחיל ללכת כששמע קריאה אחרונה מאחוריו.
"תמסור למפקדת טריאן שלום ממני! ולא לשכוח לבוא בשקיעה לקלשון
הזהוב!"
"אני שונא אותך."