הפעימה השביעית – וובנובל – פרולוג

}ממלכת האנוש ווארוקל – הרי הגרניט הדרומיים. שנת 491 מנפילת
ביקסור מאגנוס .{
לילה כבד ירד על ההרים הדרומיים שב קצה ממלכת ווארוקל. שם עמד לו
מפקדו של ארטון, קווארצו. עיניו בוחנות את מקור האור היחידי בשמי
הלילה הקרים , ניצוצות מעגל הפלטינה המעומעם.
רוח הלילה הקרירה נשבה על מרבדי הדשא ועל סלעי הגרניט הגבוהים ,
מביאה איתה עננת עשן בודדה – תזכורת לכך שכוחה של הממלכה הגיע
אפילו לפינות הנידחות ביותר.
"מזנקים בספירה שלי." אמר קווארצו בקולו הצרוד והמחוספס . ידו נחה
בעדינות על הסלע החלק – חומה בין חמישתם לסכנה העורבת מעבר.
זוועות – זה היה התיאור המתאים ביותר שארטון הצליח למצוא ליצורים
שקרעו לגזרים את גווית הארנב. גופם הירקרק והשקוף למחצה חשף
בתוכו רשתות של נימים וגידים זרחניים. ראשיהם המעוותים דמו לראשי
כלבים עם עיניים ריקות ומושחרות.
כשפערו את פיותיהם על מנת לאכול את בשר קורבנם נחשפו שורות על
גבי שורות של ניבים צהובים וארוכים . הקשר בינם לבין זאבים היה מקרי
בהחלט.
"זאב רוח" – זה השם שהצבא האפור בחר לסווג לטורפים שפקדו את
דרום ווארוקל .
מביט בזוועות שמולם, ארטון לקח נשימה עמוקה ואיטית מאפו, אך ליבו
המשיך לפעום בפראות.
זיכרון דבריה של טריאן צף בראשו: "המשימה קשה מידי ליחידות
הרגילות… אין ברירה אלא לשלוח אתכם." אמרה בחוסר רצון.
כל סיב בגופו רטט מציפייה , מבטו ננעל על הזוועות במן תשוקה קדומה
לקרב.
"שלוש ." מפקדו אמר בשקט אל תוך הלילה.
מבטו של ארטון נדד אל חבריו לחולייה.
דרו גדול הגוף השחיז את גרזנו בשתיקה. האותיות שנחרטו על הידית
ריצדו באור סגול כאשר החליק עליהן את ידו.
"שתיים."
אגמרייה ליטפה קלות את קריסטל ההוספרה הכחלחל שבידה, מרגישה
את הדופק העדין של האנרגיה הכלואה בתוכו. שיערה הזהוב נושב הרוח
הלילה הקרה.
"אחת."
קיין ישב מאחוריהם , מביט בהשתקפות פניו המעוותת על להב הסכין עם
חיוך שובב.
ארטון הרגיש את המתח גובר , אצבעותיו ליטפו את ידית חרבו, דמייונו
חוגג על תמונות מהקרב שעוד לא קרה.
"יוצאים."
הם זינקו מעבר לסלע. חמישה אנשים שונים לחלוטין, מקושרים אך ורק
בכישרונם הקרבי , בסמל החרב הירוקה על שריונם ובתג שהעיד על
הצלחות עברם . אחת מארבע יחידות הקרב המיוחדות של הצבא האפור –
המגנים של ממלכת ווארוקל אפופת האויבים .
בעודו רץ קדימה, ארטון נגע בתג היחידה החום שעל פלטת החזה שלו.
ליבו נמלא בגאווה עזה, חיוכו גדל בעודו המרחק בינו לבין הזוועות הלך
והצטמצם .
לצידו, צעדיו הכבדים של דרו רמסו את הדשא תחת רגליהם – על פניו
חיוך מטורלל לא פחות משלו.
"אההההההה!" צליל צעקתו של דרו הדהד בשמיי הלילה, יחד איתה
זמזום הגרזן חתך את האוויר בדרכו אל הזוועה שלפניהם .
דם ירוק ניתז על פני הם של דרו וארטון, מלווה ביללת כאב מחרידה.
"תרגיש את זה תועבה!" נהם דרו. ראש הגרזן הנעוץ בבשר היצור החל
לזהור באור סגלגל . על הידית הייתה חרוטה המילה "קוואט ו" – מילה
שמשמעותה היא צליל בשפה שכבר נעלמה מן העולם .
צליל צורם התפרץ מראש הגרזן, זאב הרוח החל להתפתל ולרעוד
בפראות . שני הזאבים הנותרים נסוגו לאחור, עיניהם הריקות והפעורות
בהו בהם ממרחק.
"קלי – קלות!" קרא דרו בזלזול , שולף את גרזנו מגופו הרועד של הזאב.
יבבה אחרונה נפלטה מלוע היצור בעוד שאור החיים הקלוש בעיניו הלך
ונעלם.
"למה אתה אף פעם לא מזהיר אותי לפני שאתה עושה את זה אידיוט?"
ארטון צעק מבין צלצולי אוזניו.
"אם היית מסתכל לכיווני היית יודע שאני הול ך לעשות בדיוק את זה." דרו
הסב את ידו אל שלושת חבריהם שכיסו את אוזניהם בשלווה.
"אתה האדיוט כאן, אדיוט." צחקק קיין, משליך סכין אל תוך לועו של זאב
שעמד לפתוח את פיו. היצור שחרר יבבה וזינק מאחורי חברו.
"תהיה בשקט. ואל תתערב לי בצייד!" קרא ארטון, חרבו שרקה באוויר
בעודו שולף אותה מנדנה במהירות . הוא זינק קדימה לכיוון צמד הזאבים
החיים.
מכיסו, הוא שלף מכיסו כדור קריר למגע , קריסטל הוספרה שקוף כמעט
לחלוטין.
"אדלה – ארלפפו." המילים נלחשו משפתיו.
טיפת האנרגיה האחרונה שאחזה בקריסטל נסגה אל גופו של ארטון בעוד
שהוא מתפורר בידיו.
אש חמימה אפפה את חרבו בן רגע, אורה ריצד על פניו המחייכות .
"תיזהר!" קיין זעק מאחוריו, אך כבר היה מאוחר מידי.
פיו הפעור של הזאב התפצל לארבעה פלחים נוטפי ריר . צליל צרוד וצורם
נשמע מתוך תהום לועו בעוד שנימיו הירוקים החלו ל זרוח.
זה הולך לכאוב. ארטון התכווץ במקומו, עיניו נעצמו ברתיעה.
"שלן – ארלפפו!" צעקה אגמרייה.
גל האנרגיה ממילותיה חדר לגופו, מקשיח את גופו בתחושה שוטפת
וקפואה.
"תודה!" מבין צמרמורת הקסם הוא פרס את רגליו על הקרקע ביציבות.
לעולם לא אתרגל לתחושה החודרנית של קסם ההגנה, בררר…
"תתכונן!" צעק קווארצו.
ארטון הנהן בתגובה.
"תביא לי את הטוב ביותר שלך זוועה!"
היצור סיים לטעון את מתקפתו, יללה מחרידה נשמעה מפיו. מטח אוויר
דחוס פרץ מלועו הפתוחה, הגל הבלתי נראה העיף את ארטון לאחור ,
משליך אותו מתגלגל על המדשאה הירוקה של הגבעות .
הוא נעץ את חרבו באדמה בכל כוחו, נאבק ל החזיר את יציבותו.
כאב חד פילח את זרועו, ללא הקסם של אגמרייה כנראה שהיה מאבד את
ידו.
חתיכת חלודות מכוערות .
בתנועה מאומצת, הוא נעזר בחרבו והתייצב. דוחק הצידה את הכאב
הבוער שאחז בגופו הפצוע.
"המפקד, תביא לי עוד הוספרה – השתמשתי באחרונה שהיית ה לי ."
ארטון התעלם מהעובדה שהצלקת שעל מצחו התחילה לבעור בכאב,
הוא ניגב את הדם מאפו השבור.
" תראה להם מה אתה שווה, טיפש ." קווארצו השיב לו בלעג, משליך
לעברו גביש כחול ומנצנץ .
"תודה!" אצבעותיו לפתו את הקריסטל בעוצמה, כמו תיבה שנפתחה
האנרגיה התמונה בו התפרצה לגופו.
עיניו נפתחו לרווחה מהשוק, עם כל כוחו הוא החל לנתב את האנרגיה
המשתוללת אל המילים שהחלו לצאת מפיו.
"אדלה –"
משהו מרוחק התחבר אל נשמתו, אש.
היה לו כל כך חם – האנרגיה שבגופו החלה לקרקש ולהתפרע כאילו
הייתה להבות.
התאמנתי על זה כבר מעגלים שלמים , בוא נראה אותך בוער ת חתיכת
זוועה!
"קרוש – סטרוג – "
הוא פתח את כף ידו, מעגלי אש לוהטת החלו להצטבר עליה, מתפשטים
בריקוד צורב על זרועו.
"טיפש! אתה זוכר כמה חלש היית אחריי זה בפעם הקודמת!" צרח
קווארצו, זעמו ניכר מעבר לקולות הקרב מחרישי האוזניים.
"הכל בסדר, אני שולט ב-" ארטון עמד להשיב כאשר כאב חד ופתאומי
קטע את דבריו.
הצלקת שבמצחו החלה לבעור, גופו התעוות מהכאב בעוד שהלהבות
שמידו החלו לפצפץ באובדן שליטה.
האנרגיה שבגופו החלה לזרום לידו ללא מעצור – משחררת פעימה לאחר
פעימה של כאב. הוא חרק בשיניו בעודו מנסה לעצור את פרץ האנרגיה
העצום מלקרוע את גופו.
תירגע – בדיוק כמו בפעם הקודמת, אתה מסוגל.
"שוט."
להבה מטורפת התפרצה מכף ידו – מתפרצת בלשונות של אש שצרבו
את זרועו. חום מעיק שטף את פניו, אך הוא התעלם מהכאב, ממקד את
כל כוחו בשליטה על הקסם הפראי.

סילון האש פגע בתועבה עוד לפני שהספיקה למצמץ, מכלה את גופה
ונשמתה ללא אבחנה או רחמים. כל מה שנשאר מזאב הרוח היה בור
חרוך באדמה.
ארטון הרגיש כיצד גופו נקרע מבפנים, במאמץ אחרון הוא הצליח לשחרר
את אחיזתו בקריסטל ההוספרה – זרם האנרגיה העוצמתי נקטע בפראות,
משאיר אותו ללא אוויר.
"הא – הא – הא – הא! קחי את זה, חולדה!" הוא צחק בתשישות .
לפני שנים אחדות , כל שיכל הוא להדליק נר בודד . המילים הקדושות
באמת מדהימות, תחושת העוצמה הייתה מסחררת – כמעט משכרת .
בעזרת ידיעת והבנת המילים הקדושות יחד עם סיפוק מקור האנרגיה
הנדרש – אפילו האיש הפשוט ביותר יהיה מסוגל לחולל פלאים . מאז
שהמלך ארגו אפשר לאנשי הממלכה את הגישה למילים הקדושות
התפתחותה של הממלכה הואצה פלאים.
לא היה לארטון מושג מה הן ומהיכן הם הגיעו – הוא רק שמח שהן כאן.
אוי לא, קווארצו הולך לצעוק עלי – הוא חשב. -השתמשתי ביותר מידי
אנרגיה.
יללה נוספת נשמעה במרחק, אך ארטון כבר לא הקשיב – הוא פשוט
נשאב שכוב על הדשא וחייך מהסיפוק של הרגע.
"קיין! אגמרייה! תחפו על ארטון!" הוא שמע את קולו הזועם של קווארצו
שבוודאי היה סמוק מכעס. אבל איכשהו, המחשבה רק ה רחיבה את
חיוכו.
"כן המפקד!" ענו זה עם זו, צליל צעדיהם הקלילים על הקרקע נשמע
באוזניו כפעימות לב חלשות.
איזה יופי, בקצב הזה כל מה שנשאר הוא שארשים את קווארצו עוד
מספר פעמים והוא בטוח ימליץ עלי לקידום. אני מרגיש כל כך רגוע,
כנראה שמשהו באמת לא בסדר איתי אם אני מסוגל להירגע ככה בזירת
הקרב, אני חייב לומר לאגמרייה וקיין להפסיק להתקדם – הם כמעט
מרדימים אותי . אני הולך לקבל את הקידום ובסוף אהיה גנרל! הכל הולך
בדיוק כמו שתכננתי – כל העלובים מבית היתומים יאכלו את המילים
שלהם!
צליל חזק, שנשמע כסימפוניה כאוטית של עשרות צעדים מקבילים בלע
את צליל הפעימות הנעים ששמע לפני כן. צמרמורת חלפה בגופו כאשר
הבין את משמעות המקצב.
"תיזהרו! אני שומע להקה שלמה מתקרבת אלינו!" צעק ארטון.
זה היה כל שהיה מסוגל לעשות באותו הרגע.
"אנחנו רואים את זה בלי שתאמר , טיפש!" אגמרייה צרחה בפאניקה
לכיוונו.
"מה זה הדבר הזה – בשם המונרך האפל?!" קיין צווח בהלם מוחלט. מה
שהופיע מולם לא הייתה להקה פשוטה, כשבעה זאבי רוח אימתניים בהו
בהם במבטם המחריד , אך הדבר הנורא מכל היה שמאחוריהם עמד
המקרה הגרוע ביותר – זאב הלהקה הראשי.
הוא היה גבוה ממקביליו פי שתיים לפחות, רגליו העבות נראו כעמודי עץ
על המדשאה שעליה ניצבו. צבע כתום עדין לקח חלק ברשת הנימים
שהיוותה את גופו.
"מה? מה קורה כאן?" ארטון שאל בחוסר אונים, לא מסוגל לראות את
הסכנה שארבה מעבר לטווח ראייתו.
"חיילים, תברחו מיד! אני אטפל בו!" פקד קווארצו, מתעלם משאלת חיילו
בעודו רץ אל הלהקה העצומה.
"בסדר המפקד…" אמר קיין בהיסוס , הוא ואגמרייה נסוגים במהירות
לכיוונו של ארטון.
" תשמור על עצמך." המשיכה אגמרייה את דברי חברה לחולייה.
"מה קורה?! שמישהו יגיד לי!" צעק ארטון לאוויר הלילה הקר.
"זאב להקה ראשי." השיב לו דרו בקול יבש.
ארטון נדהם. הוא שמע על זאבי להקה ראשיים רק בסיפורי האימה של
קווארצו. הוא חייב לקום , להגן על מפקדו ועל כבודו.
אך רגליו וידיו היו משותקות, כל שיכל לעשות הוא להזיז את קצות
אצבעותיו בחוסר סיפוק.
אם רק היה לי כוח, הייתי הולך לעזור למפקד! הוא היה רואה כמה אני
טוב ומקדם אותי ישר! אני חייב עוד כוח… אגמרייה!
" אגמרייה! תרפאי אותי!" הוא קרא אליה בכל כוחו שנשאר , חש כיצד
אפילו קולו חדל מלפעול .
"אני אעשה את זה רק אם אתה מתחייב לא לרוץ לקרב חמום מוח
שכמוך!" היא השיבה. " – אם לא היית מבזבז את כל האנרגיה שלך על
מתקפה אחת אולי היינו מצליחים לחסל את כולם לפני שהם היו קוראים
לתגבורת."
הוא רצה לצרוח עליה – מי היא שתגיד לו אם להילחם או לא. אבל במצב
חולשתו הוא הבין שאין בזה טעם, כל שעשה הוא להנהן בראשו
בשתיקה.
" שיו – ארלפפו. אני לא אסלח לך אם תעשה שטויות , ארטון." אמרה
אגמרייה תוך כדי שהטילה את הקסם המרפא.
הוא הרגיש כיצד האנרגיה מתחילה לטפטף לגופו, ממלאת אותו בעוצמה.
חיוך גדול טיפס על פניו בעודו קם מהקרקע.
מעולה! אני מרגיש מעולה! עוד מעט ואוכל לזוז כמו שצריך ."
אך לפתע זרם האנרגיה נעצר , מקפיא איתו את החיוך שעל פניו, אגמרייה
הפסיקה את הקסם לפני שהספיק לקבל את מלוא כוחו.
"אגמרייה! מה הבעיות שלך?!" הוא צרח לעברה, פניו סמוקות מכעס
והלם .
"ידעתי, אני ידעתי שאתה מתכנן לרוץ בחזרה לקרב." היא השיבה לו, על
פניה מבט מנוכר. "מה הבעיות שלי? מה הבעיות שלך! אתה גורם לי
לשאול אם אתה מתאים לשרת בצבא האפור ."
"תשתקי מכשפה. לפחות אודה לך על האנרגיה שנתת לי. אני מבין את
הרצון שלך." אמר בעודו מרים את ידיו.
"כל הכבוד לך ארטון, אם לא היית מבין, הייתי עוצר אותך בכוח." השיב
דרו בחיוך מתפשר על פניו הגדולות.
"כן. אתה צודק." השיב ארטון, חיוך זומם על פניו בעוד שהאנרגיה פרצה
לגופו בשנית.
"ארטון, לא!!!" זעקה אגמרייה, ידה נשלחה אל קריסטל ההוספרה
שבכיסה, דרו קפץ לעברו בניסיון לעצור בעדו.
"שיו – עצר." החולשה שבגופו חלפה והאנרגיה שבקריסטל נעשתה קלה
יותר לשליטה לאחר שמחציתה התרוקנה. "חרש – עצר." פעימות ליבו
החלו להתחזק, הוא הרגיש כיצד הדם זרם במהירות בעורקיו, נשימתו
החלה להאיץ .
בתנועה מהירה כברק, הוא זינק קדימה, משאיר את חבריו הזועמים
מאחור בעודו רץ אל הקרב שעתיד לשנות את חייו.
להב סכינו של קיין חלף מצד ראשו בשריקה חדה, פוער שריטה שטחית
על עורו. ארטון שלף את חרבו והחל למלמל קומבינציה של המילים
הקדושות בניסיון לשפר את חדות חרבו.
קווארצו היה מוקף מכל עבר , כשלושה זאבי רוח עדיין נותרו בחיים ,
בניהם מנהיגם האימתני.
מנהיג הלהקה פער את פיו שוב, מתכונן לשגר קליע רוח נוסף לעברו.
קווארצו הכין את חרבו וטען אותה בקסם הדחיקה החזק ביותר שהיה
ברשותו. הלהב בהק באור כתום עשיר . "תביא לי את הטוב ביותר שלך
שד!" הוא צרח, גופו החבול והשרוט פעם בכאב.
צמרמורת חלפה על גבו כאשר שמע מעוד שני כיוונים שונים את צליל
דחיקת הרוח שהזאבים הפיקו. הוא התנגד לתגובתו האינסטינקטיבי ת
לכסות את אוזניו למרות היללות המחרישות .
"המפקד! אני בא לעזור לך!" צרח ארטון מעבר ליללות.
"מ-מה אתה עושה טיפש?!" אמר קווארצו בהלם , פניו הלבינו עוד יותר
כשקלט שאחד מזאבי הרוח היה מוכן לשגר את קליע הרוח שלו על ארטון
בכל רגע.
מבלי להרהר פעמיים, הוא רץ לעבר זאב הרוח ותקע סכין קצרה בראשו.
קווארצו הדף את קליע הרוח של הזאב השני בעזרת חרבו. ההילה
הכתומה שאפפה את הלהב עטפה את הקליע ושיגרה אותו בחזרה אל
עבר היורה, פוערת חור בין עיניו ומפילה אותו אל האדמה.
מבטו של קווארצו נדד אל מנהיג הלהקה שבדיוק סיים לטעון את
מתקפתו. חיוך תשוש הופיע על פניו.
"המפקד!" ארטון רץ לעברו במהירותו המרבית , נעמד בינו לבין המפלצת
כשחרבו מוכנה.
"טיפש. זה לא זאב רוח רגיל, אין לך את האמצעים להגן על עצמך מפניו!"
קווארצו חרק את המילים מבין שיניו, הבעתו נעה בין זעם לדאגה.
"אני אראה לך מה אני מסוגל המפקד ." ארטון הביט לעברו, חיוך ילדותי
על פניו.
הוא אחז בכל כוחו בקריסטל ההוספרה, מתפלל שהאנרגיה שבתוכו
תספיק למה שניסה לעשות.
הצלקת שעל מצחו של ארטון עקצצה, היא בדרך כלל מעקצצת ברגעים
שכאלו.
"אדרה – ארלפפו – קווא" ראייתו החשיכה לפני שהספיק לסיים את
המשפט, כאב חד בצווארו ריתק אותו אל האדמה.
למה קווארצו?! זה היה הסיכוי שלי! באשמתך אני –
צלילו של קליע הרוח פילח את האוויר, מטשטש כל דבר בדרכו. קווארצו
עצם את עיניו והתכונן ל באות תוך ניסיון אחרון ל הטיל קסם הגנה.
הקליע, לא – פצצת הרוח שנורתה מפיו של מנהיג הלהקה, שלחה אותו
מתגלגל לאחור . גופו מנפץ כל סלע חסר מזל שעמד בדרכו.
"המפקד!" צעקו אגמרייה, קיין ודרו פה אחד . אגמרייה פרסה מגן קסום
סביב גופו הרופס והמדממם . היא נשכה את שפתה כשראתה שידו
הימנית של מפקדה הייתה חסרה.
"שיו ארלפפו!!!!" היא צרה אל עבר אוויר הלילה, מצמידה את ידה אל
קווארצו בעודה מנסה להעביר כמה שיותר אנרגיה מקריסטל ההוספרה
שבידה השנייה אל גופו.
"דרו, קיין." אמרה אגמרייה לאחר שהרימה את ידה מגופו המאוחה של
מפקדה. "קחו אותם למקום בטוח, מהר ככל האפשר." השימוש הרב
באנרגיה השאיר אותה חסרת אוויר ורועדת.
דרו הרים מיד את גופו של קווארצו והחל לרוץ למרחק. קיין הביט בגועל
בגופו המעולף של ארטון ותפס אותו בידיים רועדות מזעם . לאחר הנהון
קצר מאגמרייה, הוא סובב את ראשו ורץ לעבר האופק.
אגמרייה הסתכלה על מנהיג זאבי הרוח במבט שחור משחור. מה שעמד
מולה לא היה סתם מפלצת, אלא היה אסון טבע מהלך – אסון טבע
שעמד לשחרר עוד פצצת רוח, הפעם לעברה.
"שין – עצר." מלמלה. היא עטפה את עצמה בשכבת הגנה והחלה לרוץ ,
יור ה על התועבה כדור אש מסחרר.
כדור האש פגע בפיו הפעור של היצור, מלקח את האוויר הרב שנאגר בו
ומשחרר פיצוץ עצום ורועש. אגמרייה ניסתה להתחמק אך גופה היה
תשוש מידי, היא נבלעה בפיצוץ.
ארטון קם כלפי אש מדורה במקום שלא זיהה, צל ההרים המרוחקים שטף
את האדמה שובקת החיים שעליה מצא את עצמו יושב.
סביבו ישבו קווארצו ושניים מחבריו לחולייה, הדבר הראשון שתפס את
עיניו של ארטון היא החבישה הכבדה שעטפה את ידו הגדומה של
מפקדו. הוא הרגיש כיצד מבטם הנוקב של דרו וקיין כמעט פער בו חור .
"איפה אגמרייה..?" שאל ארטון באיטיות, מסתכל סביב וקולט בטווח
ראייתו גוף חרוך ופצוע. קבוצות שיער בלונדיניות היו הסימן היחידי שעזר
לו לזהות את חברתו הפצועה. הוא הרגיש את האוויר נמלט מבין ריאותיו,
הצלקת שעל מצחו בערה בכאב.
"א-אגמרייה?" קולו רעד כאשר הביט בה, דמעות רטובות החלו לנטוף על
פניו היבשות.
"היא חיה, לא בזכותך – היא הייתה ברמת מזל, הפיצוץ חרך רק את העור
שלה מבלי לפגוע במקומות החשובים. היא לא תוכל להילחם יותר, לא
בטוח שאפילו ללכת." השיב לו קיין בקול יבש ומלא שנאה.
"זה הכל באשמתך." הוסיף דרו, מבטו בוער לא פחות משל חברו.
"זה לא הזמן לריב בינכם חיילים." קווארצו לחש, מביט בשקט בידו
הגדומה.
" המפקד! אני לא יכול שלא לשתוק על זה! הכל באשמת הטיפש הזה –
אתה לא יכול לומר אחרת!!!" דרו קם, בועט במדורה ומעיף גחל בוער אל
אוויר הלילה.
"א-אני מצטער…" ארטון ייבב בעוד שהרכין את ראשו, הצלקת שעל מצחו
בערה מכאב.
"כמו תמיד, אתה לעולם לא לוקח אחריות על כל הצרות שאתה מביא! לא
עוד – זו הפעם אחרונה שאתה תעשה דברים כאלו!" צרח עליו קיין.
"אמרתי שאני מצטער!" זעק ארטון בתגובה. הכל סביבו הסתחרר, ראייתו
הייתה מעומעמת מדמעות בעיניו ונשימתו – כבדה וקרה.
"אם אתה כל כך מצטער , אז תן לי להכות אותך" אמר דרו, רוק ניתז מפיו.
" תוכיח שאתה מתכוון למילים שיוצאות לך מהפה." על פניו היה מבט של
תיעוב מוחלט, מבט שארטון מעולם לא ציפה לראות על פניו של חברו.
"חיילים, מספיק." המשיך קווארצו למלמל לעצמו, מבטו ריק כמו של זאבי
הרוח.
ארטון הביט סביב וציפה לתגובה להוראות המפקד , אך דרו וקיין לא זזו
ממילותיהם.
הם צודקים, הכל באמת באשמתי.
"תן לי את האגרוף הכי חזק שלך" אמר ארטון בקול חלש. "אני לא
אתגונן." הוא נשך את שפתו והרכין את ראשו.
"אני סומך על דבריך ." אמר דרו בזעם וכיוון את אגרופו. מכה אדירה פגעה
בבטנו של ארטון ודחקה את האוויר מריאותיו.
"זה אחד בשביל המפקד." אמר קיין בחיוך זדוני. "אתה חייב לקבל עוד
אחד על מה שעשית לאגמרייה." דרו הנהנן הסכמה.
נבלות , מי אתם שתדברו, אתם בקושי עשית ם משהו ב קרב הזה.
הוא עמד להתנגד, אך אז הביט על גופה של אגמרייה. ריח של בשר חרוך
ועשן מילא את ארובות אפו.
אנחנו תמיד נהיה איתך.
אני לא מאמין שפעם האמנתי בזה.
בחיוך ציני על פניו, ארטון הנהן בהסכמה.
"על מה אתה מחייך חייל חסר תועלת שכמוך?!" צרח קיין .
האגרוף הבא פגע ב פניו של ארטון והעיף אותו לאחור.
זה הכל באשמתך . אמר קול בראשו. נשמה אבודה שכמוך.
המכות המשיכו לרדת על ארטון, עם כל מהלומה הכאב הלך וגבר.
האגרופים החלו להרגיש כמו מקל הברזל המוכר כל כך.
דיי, בבקשה תפסיק. חשבתי שאנחנו חברים…
הוא ניסה לפקוח את עיניו אך אגרוף נוסף גרם להן להיעצם שוב.
"ל -למה?" גמגם. "הסכמנו רק על שני אגרופים ." פניו של ארטון כבר היו
נפוחות לחלוטין, דם חמים ממלא את תוכן פיו ונזל מאפו.
"אתה באמת חושב שאחריי כל מה שעשית, אסתפק רק בשניים?"
השיב דרו בחיוך זדוני. "גם אגמרייה הייתה מסכימה איתי."
ארטון הביט בו בעיניים מעורפלות. לפתע, פניו של דרו השתנו לפנים
אחרות, מוכרות להחריד. הוא הרגיש צמרמורת חולפת בגופו. האיש בלבן,
הביט ארטון בחלחלה. הוא שמע כיצד האגרוף חותך את האוויר, אך
הפעם הוא תפס את ידו של דרו ודחף אות ה לאחור בכוח.
"לעולם לא תתנהג אלי ככה שוב, אתה שומע?!" ארטון צרח. כל העולם
הפך שחור בן רגע , הדבר היחידי שנותר הוא הדמות הלבנה שרדפה את
זיכרונותיו. הוא עמד להנחית את אגרופו על הדמות המעורפלת אך נעצר
על ידי שתי ידיים חזקות מצדדיו.
"ידעתי שאתה לא באמת מצטער!" צעק קול זועם . ארטון חבט באנשים
שעצרו אותו, אך גופם של תוקפיו התנגד ו.
בעל הקול שחרר את ידו, הוא הניף את שני אגרופיו והחל להכות באיש
הלבן.
אלימות זה הכלי היחידי שברשותך? הא – חיה עלובה שכמוך? לעג
האיש בזיכרונותיו.
"אני לא חיה!!!" זעק ארטון אל שמי הלילה והמשיך להכות עד שהאיש
צנח אל הקרקע.
"אמרתי לך שאני לא חיה." הוא נהם והניף את אגרופיו המוגעלים מדם .
הוא מצמץ בעיניו, האיש הלבן נעלם – במקומו שכב גופו החבול של דרו.
מסביב, עצי המדורה היו פזורים לכל כיוון לצד גופם חסר ההכרה של קיין
וקווארצו.
}משרדה של טריאן – מפקדת הצפון בעיר הבירה קהיון. יומיים לאחר
המקרה .{
"סיכון של חברי הצוות, פזיזות שהובילה לפציעות קשות והתקפה על
חברי הצוות שלך ." סיכמה טריאן בקור. הטון השלו בקולה רק הגביר
את חששותיו ואת תחושת האשמה.
הוא הסתכל סביב במשרדה הקטן ומלא הבובות, רגלו קפצה בפראות
בעודו נאבק להישאר על הכיסא.
"ברוב המקרים היית מודח לאלתר מהצבא." המשיכה. "אבל בהתחשב
ביכולותיך הקרביות, אתן לך הזדמנות נוספת. לבינתיים עלייך לעזוב את
כל משימותיך ולחכות להודעות חדשות – אעדכן אותך בהמשך
הפעימה."
"א-אז מה בשם המורך האפל את רוצה שאעשה במשך הפעימה הארורה
הזו?" רטן ארטון, משתדל לשמור על חזותו העוקצנית השגרתית.
"אני בטוחה שתמצא משהו נחמד לעשות." חייכה טריאן. "דרך אגב,
בקרוב מתקיימות בחינות הקבלה לצבא. קבעתי מקום בשורה מצוינת עם
נוריאל אבל לצערי בסוף יש לי תוכניות אחרות, אולי אתה וגראנום תוכלו
ללכת במקומנו? מדובר במושבים הכי טובים שיש. שמעתי שיש
מועמדים מבטיחים השנה, חלקם אפילו יודעים להשתמש במילים
הקדושות." היא החליקה על השולחן שני אישורי כניסה מהודרים.
איזה יופי, הדבר שהכי יעזור לי למתח – לראות טירונים מטומטמים.
ארטון חשב לעצמו בעודו מזייף חיול ומושך אל עצמו את הכרטיסים.
"תודה – זה בדיוק מה שהייתי צריך ." ארטון שיקר מבין שיניו.