יומנה של חשפנית בודדה חלק ל״א

10.4.17

פיק ברכיים אחז בי. התיישבתי על מדרגות הבניין, משותקת. רוח קרירה של ערב החג ליטפה את רגליי החשופות, מזכירה לי את השמלה החדשה שלבשתי ואת הנעליים שקניתי במיוחד למעמד זה. הפחד השתלט עליי. התכרבלתי בג'קט השחור, מחכה לשווא שהחרדה תחלוף.

"הכל יהיה בסדר," שיננתי לעצמי, אך המילים נשמעו חלולות. שש שנים חלפו מאז ראיתי את הוריי. מה אומר להם? האם אמא תחבק אותי? האם אבא יבקש סליחה? ומה תגיד לי-אן?

ידיי רעדו ללא הרף. המחשבות הסתחררו בראשי, עד שלפתע הבחנתי בלואי היושב לצדי. מבטו ננעץ בי, ורק אז שמתי לב לדמעות הזולגות על לחיי.

"אני מניח שחגים זה לא דבר פשוט," אמר בשקט. לא הצלחתי להוציא מילה. "אני לא יודע למה את בוכה, אבל קחי." הוא הושיט לי בקבוק מים. מחווה קטנה, אך משמעותית כל כך.

"תודה," לחשתי, מביטה בו לראשונה. חליפתו המהודרת בלטה בניגוד חד למצבי הרגשי המעורער.

"גם אני לא אוהב חגים," המשיך. "ארוחות, משפחה, ביקורת… כל הבלגן הזה."

"יש לך משפחה גדולה?" שאלתי, מוחה את דמעותיי ולוגמת מהמים.

"כן, מאוד. בפסח כולם מתאחדים, משום מה. בדרך כלל אני עסוק, או ממציא לי תעסוקה כדי להתחמק. אני מניח שאנחנו דומים."

"אצלי זה מורכב יותר," אמרתי, מתיישרת, אך עדיין נמנעת ממבט ישיר.

"את יכולה לעשות את זה!" עודד אותי.

"אני פוחדת שלא אצליח!"

"וי, את יכולה הכול!" חיוכו היה כה כובש עד שנאלצתי להביט בו.

"לא ראיתי את המשפחה שלי כבר שש שנים," הודיתי. עיניו התרחבו בהפתעה. "זה סיפור ארוך, ועכשיו הם רוצים שאגיע. אני פשוט לא מסוגלת!" הדמעות שבו וזלגו.

"מוזר איך שעל פניו את נראית חזקה כל כך, אבל כשמדובר בקרובים אלינו, אנחנו הכי פגיעים," אמר בחכמה.

"אתה צודק," הסכמתי.

הטלפון שלו רטט. "אני חייב ללכת. שמחתי לדבר איתך," אמר, קם והתרחק תוך כדי שיחה.

שוב לבד. בעצם, תמיד הייתי לבדי.

המונית הגיעה. קמתי בקושי ונכנסתי פנימה. בדרך אל המשפחה שזנחה אותי לשש שנים, אל המקום שנשבעתי לעצמי שלא אשוב אליו לעולם.

ל'