פלאמים שונים- פרק 1

"לא! זה שלי! תחזיר לי תחזיר לי תחזיר לי…" צווח בכעס הגמד הצעיר, והחל לרוץ ברחבי החדר אחרי אחיו התאום, שאחז בידו את פטיש האבן החביב עליו.
"סתום כבר, קולאן!" צעקה עליו ליסיאנה. היא ישבה אל השולחן, וניסתה להתרכז באכילת ארוחת הבוקר שלה ובקריאת מגילת דרושים, מבלי לאכול את המגילה או לקרוא את האוכל שלה.
"את לא יכולה להגיד לי מה לעשות. את אפילו לא הבוגרת." אמר לה קולאן, הקטן, התיישב, והוציא לה לשון. ליסיאנה גילגלה את עיניה. "אני אומנם לא הבוגרת, אבל אף אחד מהבוגרים יותר לא לוקח יוזמה לעצור אתכם." היא העבירה את מבטה על חמשת הנערים שישבו בעצלתיים על ספות והתתמסרו ביניהם בכדור בדולח. בכדור הבדולח שלה. "מה? אה, כן. תסתום כבר, קולאן. וגם את, ליס." אמר מורטאל, אוזני הגובלין שלו מתנודדות כשהוא מזיז את ראשו לעקוב אחר הכדור.
"אני מנסה לסתום. זה לא קל עם כל המהומה כאן." היא נאנחה, מוותרת על הכדור השבוי, והעבירה מבט על חמישה עשר הילדים והנערים שהתרוצצו ברחבי החדר ובזוג הנימדים הבוגרים שהתרוצצו לא פחות מבני חסותם המאומצים. מבטה חלף על פני נער אנושי וילד אמלסי עד לתאומים הגמדים.
בני הזוג שאימצו אותם היו נימדים, כמו שכבר נאמר- מה שהסביר את הבלאגן. הנימדים היו ידועים כאספנים, ולעתים קרובות היו זוג נימדים (נימדים היו עקרים לעתים קרובות בגלל מחלה גזעית, מה שהוביל לנדירותם) מאמצים, או יותר נכון אוספים, כמות גדולה של ילדים יתומים או נטושים, מכל גזע שהם רק הצליחו למצוא. כך קרה שתחת קורת גג אחת חיו יצורים כמעט מכל גזע, או פלאם, כמו שקראו לזה כולם, כמעט בלי חיכוכים ביניהם. או לפחות לא חיכוכים קטלניים. לפעמים מפגשים בין שני בני פלאמים שונים יכולים להיות לא נעימים במיוחד.
ליסיאנה חזרה למודעה שלה. היא שמה עליה עין איך שהגיעו החדשות היומיות עם השליח. זו הייתה הזדמנות.
דרושים לצבא לוחמים זכרים מיומנים בשימוש בחרב. לא יתקבלו קוסמים או ווילפים. לא יתקבלו בני פלאמים אחרים חוץ מבני אנוש.
ווילפים היו קוסמי טבע. היו כלל כל הווילפים היו אלפים, כמו ליסיאנה.
הולך להיות קשה להתגייס לצבא. ליסיאנה ענתה על כל ההגדרות לאנשים שלא מקבלים. היא לא הייתה אנושית, היא הייתה בחורה, והיא הייתה ווילפית.
אבל היא הולכת לנסות- למזלה, היא לא נראתה כמו אלפית. למעשה, ללא צורת האוזניים המיוחדת לאלפים, אי אפשר היה לזהות כי היא אחת כזו. כל אחד ידע שאלפים הם בדרך כלל גבוהים, בלונדיניים או חומי שיער, בעלי עור שחום ועיניים ירוקות כהות. ואף פעם לא היו להם נמשים.
ליסיאנה הייתה נמוכה ורזה, בעלת שיער בצבע אדום כלהבה, עיניים צהבהבות- כתומות, עור לבן ונמשים רבים. אף אחד לא יחשוד שהיא אלפית.
היו ימים בהם גם היא חשדה שהיא אינה אלפית. רק האוזניים הפריחו את חשדיה.
"מורט, אני יוצאת. אל תחכו לי." קראה ליסיאנה לעברו של הנער הגובלין. הוא שלח אליה מבט בעיניו השחורות הגדולות. "מה שתגידי. הכדור הזה שלך, נכון?" הוא שאל. "כן." חיוך גובליני ממזרי אופייני התפשט על פניו וחשף כמה שיניים מאוד עקומות וצהובות. "לא תקבלי אותו." ארבעת הנערים האחרים פרצו בצחוק. הם היו חצי אלף, קלוף- יצור קטן שנראה כמו אדם שעיר למדי בעל ארבע ידיים וקרן במצח, קנטאור, ודימון- יצור שבני האנוש אוהבים לקרוא לו שד, בגלל כנפי העטלף, הקרניים הקטנות, הזנב המחודד והמבט הערמומי.
"מה שתגיד." היא השיבה לו, גרמה לעציץ הפלפלים שנתלה מעל ראשו להשיר שני פירות גדולים על פניו, ויצאה מהבית. הנימדים אפילו לא שמו לב כשהיא יצאה- הם היו עסוקים בלטפל בתינוק גובלין שהיה עסוק בלירוק את ארוחתו על פניהם.
היא מיהרה הרחק במורד הגבעה עליה גרו הנימדים לפני שישימו לב שנעלמה. אפילו שלא היה יותר מדי סיכוי לזה- היו להם יותר מדי ילדים לטפל בהם. ועם כמה שנימדים היו יצורים נמרצים, ליסיאנה לא הכירה יותר מדי יצורים שהצליחו לטפל בששה עשר ילדים, ועוד מפלאמים שונים.
טוב, עכשיו חמישה עשר.