מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 76

לפרק הקודם

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 75

—
התוכנית הזאת נוראית.
ידעתי שאני אסבול ממנה וזיק רק ירוויח ממנה.
אבל זאת התוכנית היחידה שיש, בנוסף – זיק מכיר את המקום ואני לא.
כאשר מידת החום במים הופכת לכמעט בלתי נסבלת מכסה הסיר נפתח סוף-סוף.
פני העוגית הפומיריאנית מתגלים מעליי, חיוך מרוצה על פניה "נהנית בפנים, בת-אנוש?".
"מאוד!" אני עונה. "פעם ראשונה שלי בסאונת ירקות".
זה לא שקר.
למה היא מתייחסת רק אליי ולא אל זיק?
רגע…
איפה הוא?
הוא נטש אותי!
לעזאזל!
אני מקווה שזה חלק מתוכנית נוספת שלו, כי על השלב הזה הוא לא דיבר איתי בכלל!
העוגית מרימה מעל הסיר תפוחי אדמה ענקיים וחותכת אותם מעליי, כך שהם נופלים עליי כמו גשם.
"יש דבר אחד שאני לא מבינה," אני אומרת, בעיקר כדי למשוך את הזמן. "אשמח אם תסבירי לי אותו לפני שתלעסי אותי".
העוגית מסיימת לחתוך, מריחה את המרק ואז מביאה כף עץ ומתחילה לבחוש.
אני מרגישה כמו בקרוסלה.
אם זה לא היה מלחיץ – זה היה דווקא כיף.
"מה לא הבנת, בת-אנוש?" היא שואלת בזמן שהיא בוחשת.
איפה זיק?
"אמרת שאני נאכלת מכיוון שהפרעתי לאיזון," אני מסבירה. "אבל לא טרחת אפילו לבדוק מי אני! איך את יודעת אם משהו בלתי מזוהה שאת לכדת, יפר את האיזון אם תכלי אותו?" ואז אני מסכמת "בקיצור – מה אם אגיד לך שלאכול אותי יגרום להפרה אפילו יותר משמעותית של האיזון?".
העוגית מפסיקה לבחוש ומוציאה את הכף "למה את מתכוונת, בת-אנוש?".
תודה לאלים!
בקושי החזקתי מעמד לא להיתקל בקצה הסיר הרותח והירקות כבר ממש חלקות למגע.
"אני בטוחה שהשמועות על המהפכות בכל רחבי טמריה הגיעו גם לכאן," אני מסבירה. "אם תאכלי אותי, לא יהיה אף אחד שיעצור את המלך קווין מלהשתלט על כל האזור הזה – ואז האיזון יופר לחלוטין".
נראה שהיא באמת שוקלת את העניין.
"איך אדע שלא תיכשלי?" היא שואלת.
"אינני יכולה להבטיח לך שאצליח," אני אומרת ושוקלת את דבריי לפני שאני ממשיכה "אבל אוכל לתת לך את מילתי, אם תסכים לקבל אותה, שאעשה את כל מאמציי כדי לעצור אותו," ואז אני מוסיפה "בנוסף, כשאהיה המלכה במקומו, אני מבטיחה לך שאדאג לשמור על האיזון".
העוגית מתפקעת מצחוק "שאת תורידי את המלך מכיסאו ותמלכי במקומו? בדיחה מוצלחת בת-אנוש".
היא צודקת.
אני מפגינה את כל מעט הביטחון העצמי שנותר בי "זאת לא בדיחה!".
"בתנאי אחד" אומרת העוגית.
זה לא מתחיל טוב "שהוא?".
העוגית הולכת למספר שניות ואז אני מבחינה בגרוט הקטן החבר שלי מוחזק בידה מעל הסיר.
הגרוט פוער את עיניו באימה ומצפצף "אני גרוט!" "אני גרוט!" "אני גרוט!" "אני גרוט!".
העוגית מחייכת "אשחרר אותך לדרכך, בת-אנוש מצחיקה, בתנאי שתתחלפי עם הגרוט המעצבן ששחרר את הגרוטים האחרים".
לעזאזל!
"מה זאת אומרת להתחלף איתו? עוגים לא אוכלים גרוטים!" אני דורשת לדעת. "איזו תועלת תצמח מזה?".
ואיפה זיק כשצריך אותו?
העוגית לא עונה, אלא רק מחייכת כשרואה את ייסורי הצפון שלי.
אני עוצמת את עיניי בעייפות.
"נמאס לי לגרום למוות!" אני מתוודה.
אם זה יהיה הווידוי האחרון בחיי, צריך לעשותו כראוי.
"נמאס לי שגורמים לי להרוג במו ידיי אנשים שאני מכירה ושאכפת לי מהם. נמאס לי מכאלה שמנצלים את עמדת הכוח שלהם כדי להכריח אותי לעשות דברים ונמאס לי מזה שהם תמיד מאמינים שהם יצליחו לחמוק מעונש," אני פוקחת את עיניי ומביטה בה בהתרסה. "כי הם אף פעם לא מצליחים לחמוק!".
"אז העסקה מבוטלת, המלכה" אומרת העוגית, את המילה האחרונה אומרת בזלזול ולוקחת משם את הגרוט הקטן.
לפחות הוא ניצל… לזמן קצוב.
העוגית חוזרת, מכניסה את הכף שוב ומשחקת עם הירקות.
"אז יחד עם איזה ירק את רוצה להיאכל, גיבורה?" צוחקת העוגית. "גזר? דלעת? תפוח אדמה? קישוא? יש כאן מבחר!".
אני מתעלמת ממנה ומביטה סביב בחיפוש אחרי זיק.
לא הגיוני שהוא הצליח להיעלם, הוא לא קוסם.
ישר נופל לי האסימון!
המנוול הזה רצה שהעוגית תתמקד בי ותשכח ממנו.
לעזאזל!
"אני ממליצה על בצל, גזר או דלעת. ירקות שורש נוספים יכולים גם מאוד לשפר את הטעם, פלפל וכמה עלי דפנה," אני עונה. "יצא מצוין אם תטגני גם את הירקות קודם".
העוגית צוחקת ואני רואה שמקרבת לפיד אש אל הסיר "מעניין מה הטעם שלך. אף פעם לא טעמתי בת-אנוש טיפשה".
"טיפשה?" אני כמעט נעלבת. "בשבועות האחרונים תהו על טעמי לפחות פעמיים. אני יכולה להבטיח לך שאף אחד מהם לא זכה לטעום אותי".
אני בוחנת שוב את הסיר ומנסה להבין אם אצליח בכל זאת לצאת ממנו בעצמי או שאצטרך לומר שלום לחיי.
האש מתחת לסיר נדלקת, למרות שייקח זמן עד שהסיר ירתח אני כבר נכנסת ללחץ.
גם אם אצליח לצאת מהסיר – הסיכוי שאברח ממנה קלוש.
שוב פעם אני תוהה מדוע אני מתערבת בעניינים לא לי…
אסור לי למות!
יש לי משימה!
אני נאנחת "אמרת שאם אתחלף עם הגרוט תשחררי אותי?".
העוגית מוציאה את הכף "זה מה שאמרתי," היא אומרת ומחייכת "התחרטת?".
"כן," אני נאנחת. "תביאי אותו".
"את מסתדרת מצוין, איילקס!" נשמע קולו הלוחש של זיק. "תמשיכי ככה!".
אינני יודעת היכן הוא, מה שמעלה סומק על לחיי ואני עוד יותר מצמידה את הירקות לגופי.
"זיק!" אני לוחשת. "זאת לא הייתה התוכנית! בוא לכאן!".
"לכל תוכנית יש תוכנית ב'," הוא אומר. "בהצלחה, הוד מלכותך".
אז הוא היה כאן כשסיפרתי לעוגית הפומיריאנית על המשימה שלי.
ממש נפלא.
מה עוד יכול להשתבש?
העוגית מביאה שוב את הגרוט הקטן ששוב מצפצף "אני גרוט!" "אני גרוט!" "אני גרוט!" "אני גרוט!".
איזו מן מלכה אהיה אם אתחלף איתו?
—
אני זוכרת את הלילה ההוא כאילו זה קרה רק אתמול.
הייתי בת ארבע עשרה, צעירה, טיפשה וחסרת פחד.
הרעיון של לפרוץ לבית של אציל בטמריה הבירה היה אתגר מבחינתי, משחק מרתק.
אבל לא סתם פריצה – אני זוכרת היטב למה עשיתי את זה!
היה לאותו אציל פגיון שהוא הילל שיכול להזהיר מכל מפלצת שנמצאת ממרחק עשרות קילומטרים.
לא היה אכפת לי אם זה נכון או לא – בגיל שלי, להשיג אותו זה כבוד!
בנוסף, הוא יהיה שווה הון.
האחוזה הייתה מוקפת גנים ומבנים נוספים והייתי בטוחה שאוכל להיכנס ולצאת לפני שמישהו ישים לב.
תכננתי את הכול בקפידה במשך שבועות; מסלולי השומרים, נקודות התורפה של החומות ואפילו הצלחתי לגנוב צרור מפתחות משומר שיכור בפונדק.
הפריצה עצמה הלכה חלק בהתחלה, בדיוק כפי שתכננתי.
הגעתי אל החלון הפתוח שבקומה השנייה, טיפסתי על קיר האבן והתגנבתי אל תוך האחוזה בצעדים חרישיים.
ידעתי בדיוק לאן ללכת – הסלון המרכזי של הבית, שם בתוך נדן עור מעוטר בפנינים מצוי הפגיון.
כשהגעתי לסלון וראיתי את הנדן פתאום שמעתי צעדים מתקרבים.
אני זוכרת איך הלב שלי עצר לרגע, ואז פצח בדהירה מהירה.
לא היו אמורים להיות שומרים בתוך האחוזה בשעה הזו.
במהירות הסתתרתי מאחורי וילון ישן והתפללתי שהצעדים יעברו מבלי להבחין בי.
אבל השומרים לא עברו אלא נכנסו אל הסלון.
מזלי הרע שיחק לי – הווילון העלה אבק שנכנס לאפי והתעטשתי בקול.
"יש כאן מישהו מאחורי הווילון" שמעתי את השומר הקרוב ביותר ואת קול שאר הצעדים המתקרבים במהירות.
אני זוכרת את התחושה כשהשומר הסיר את הווילון והם ראו אותי.
היו אלה שלושה שומרים חסונים חמורי סבר החמושים מרגל ועד ראש.
לא היה לי סיכוי להימלט.
הכול קרה מהר כל כך — רגע אחד אני מנסה לשלוף תירוץ וברגע הבא הם כבר תפסו אותי, קשרו את ידיי באזיקים וגררו אותי החוצה מבעד לדלתות הכבדות של האחוזה אל תוך הלילה.
אני זוכרת את תחושת הכישלון ואת הבושה שאכלה אותי מבפנים.
הייתי כל-כך בטוחה בעצמי, כל-כך בטוחה שאוכל לבצע את זה ולהשיג כבוד.
העונש לא היה גופני, לפחות לא מה שחשבתי שיהיה.
הם כלאו אותי בבית הסוהר של טמריה הבירה כמובן, אבל לא עינו אותי כעונש כמו שחשבתי שיעשו.
במקום זה, לאחר כמה ימים עמדתי במשפט ללא נוכחות המלך וללא סנגור.
לבקשת האציל "הרחמן" על ילדים, נקבע שלמשך שבוע שלם אעמוד קשורה לעמוד מידי יום על במה בכיכר טמריה הבירה, אודה על הכישלון שלי ואסביר שגנבה היא לא טובה, לא משתלמת ולא כדאית ובסוף כל יום אחזור לתא שלי.
כמובן שזה גם פתח לי תיק אישי.
כל זאת, למען יראו וייראו שאם זה עונש הניתן לילדה – עונשים הרבה יותר קשים יינתנו למבוגרים.
זה היה גרוע יותר מכל כאב פיזי שיכולתי לדמיין.
הבושה והפומביות של הכול גרמו לי להרגיש חסרת ערך.
כולם ראו אותי כמו הילדה שחשבה שהיא יותר חכמה מכולם.
את הפגיון לא הצלחתי לגנוב, אבל לקחתי מהחוויה הזאת משהו אחר – זה היה מה שהפך אותי למה שאני היום.
אני לא עוד ילדה פזיזה וטיפשה, אלא שורדת שמנסה לשמור על שיקול דעת – ואולי בסוף תהא למלכה.
אם אני אשרוד, כמובן.
—
אני עושה את כל העבודה וזיק רק לוחש.
רגע…
רעיון עולה במוחי!
אני מתחילה ללחשש.
לא שבאמת במצב הזה אני מספיק מרוכזת כדי להיות מסוגלת לבצע קסם כלשהו.
אבל העוגית לא יודעת את זה!
לפחות… אני מקווה שלא.
אני עוצמת את עיניי ומנסה להעמיד פנים שאני מתרכזת בקסם.
"מכשפה!" היא זועקת באימה.
אני פוקחת את עיניי, ממקדת בעיני העוגית את מבטי וצועקת "תוציאי אותי מכאן, או שהאיזון יהיה אחד מהדברים האחרונים שתצטרכי לדאוג בגללם!".
העוגית משליכה את הגרוט משם וחוזרת מהר עם מטלית מסריחה שגורמת לי לרצון להקיא "תסתמי את הפה!".
יופי!
"עכשיו, זיק!" אני קוראת בתקווה שבאמת ילך לפי התוכנית המקורית.
זיק משפריץ עליי מים רותחים ואני מנסה להתרכז בקסם ההדף שלמדתי באחוזה של האוזן.
אני מקווה שאני מספיק לחוצה בשביל להתרכז בקסם שיציל את חיי!
באופן מפתיע, הכאב של המים שזיק משפריץ עליי הופכים להיות מקור הכוח שלי – כוח שנובע מתוך כאב.
אני נושכת שפתיים ומתמקדת ברצון לשרוד.
"תרחיקי את הדבר הזה ממני!" אני משפריצה גל מים לפניה של העוגית שמגיע עד עינה השמאלית.
לרגע אחד העולם קופא.
עיניי העוגית מתרחבות, ההלם מתפשט על פניה ואז היא שואגת שאגת כאב מחרישת אוזניים.
אני מרוצה מהתוצאה של השפריץ הראשון, מעודדת את זיק ואנו מבצעים שוב את אותו תהליך ופוגעים בנחיר הימני של העוגית.
זה ישאיר גם אצלי כוויות, אבל אטפל בהן אחרי שאצא מהמצב הזה.
"תקוללי, מכשפה!" היא צורחת.
מעצבן שאת זיק היא לא מקללת, אבל אין לי זמן או רצון להתווכח איתה על זה…
העוגית מנערת את ראשה מצד לצד, כאילו תנועות פראיות יפסיקו את הצריבה, אבל זה רק מגביר את הכאב.
היא שולחת ידיים לעבר פניה, ממששת את האזורים הפגועים, בניסיון נואש להפסיק את הצריבה.
טיפשה.
כל נגיעה רק תחמיר את הייסורים.
אני כמעט מרחמת עליה כשהיא משמיעה קול של חיה פצועה.
אנו שולחים על העוגית עוד מים שפוגעים בתנוך האוזן השמאלית שלה, דבר הגורם לה להתנהג כאחוזת טירוף!
פתאום נשמעת חבטה חזקה ומצלצלת בצד הסיר, דבר הגורם לו לטות הצידה והמים הרותחים שופכים אותי, את זיק ואת כל הירקות החוצה.
בזמן שאני מתגלגלת על רצפת האבן הקשה, צמרמורת עוברת בגופי כשהאוויר הקר מכה בעורי החשוף.
אני קופצת מייד וידיי נשלחות אל גופי באינסטינקט כדי לכסות את עצמי.
למרות שהאדים מסתירים בינינו, אני עדיין רואה בערך את תווי גופו של זיק שקם יותר באיטיות כשגבו כלפיי.
סביר שהוא גם יראה בערך את תווי גופי כשיסתובב.
הלחץ והבושה שוטפים אותי כי האדים ייעלמו עוד מעט "אל תסתכל!".
זיק נאנח ואומר בלעג בשעה שמתרומם לאט-לאט "מה אכפת לך? אנחנו כבר היינו באותו סיר… ".
כמו חיה ניצודה, אני מחפשת בטירוף מקום מחבוא או דבר שיסתיר אותי לפני שהאדים ייעלמו.
כרגע אני יותר חוששת יותר מזיק מאשר מהעוגית הפומיריאנית שנעלמה.
לפחות הגרוט הקטן נמלט.
עיניי קולטות משהו; על הרצפה מונחת מגבת לניקוי זיעה, בדיוק בגודל שיכול לכסות אותי.
אולי היא נפלה מהעוגית כשהשתגעה?
לא ממש ריח טוב, אבל זמנים קשים דורשים אמצעים קשים.
בלי לחשוב פעמיים, אני מזנקת לעברה במהירות, תופסת אותה ומרגישה את הבד הגס בין אצבעותיי.
אני מגלגלת את המגבת סביב גופי כמו גלימה, מקפידה לוודא שהיא נמתחת היטב על כתפיי ואז אני קושרת את הקצוות סביב צווארי ברצועה קטנה בקצה המגבת על-מנת שהיא לא תחליק.
זרועותיי ורגליי נשארות חופשיות במטרה לרוץ בכל רגע או להילחם.
יצרתי לעצמי שמלת-מגבת מצחינה לתפארת.
המגבת אמנם דקה, אבל היא גדולה ומכסה אותי מספיק וזה מה שחשוב לי כרגע.
כשאני מסיימת להתלבש האדים כבר התפוגגו ואני רואה שזיק מצא את שק תפוחי האדמה הגדול.
ראשו וכתפיו של זיק יוצאים מבעד לקרעים רחבים מלמעלה, השק משוך מטה ומגיע כמעט עד הקרסוליים.
טוניקה ראויה לשודד כמו זיק.
"את עדיין נראית לא רע בכלל ככה" הוא אומר בחצי חיוך ואני מגלגלת עיניים.
"תודה על המחמאה," אני אומרת. "אבל אם לא תפסיק לבזבז זמן – שנינו נמות בקרוב וזאת תהיה בדיחה מאוד קצרה!".
"בסדר, בסדר, נטפל בזה אחר-כך" אומר זיק.
בדיוק כשאני פותחת את פי כדי להבהיר לו שהוא אף-פעם לא 'יטפל בזה', נשמעת שאגת העוגית "שרפת את פניי! את תשלמי על זה, בת-אנוש!".
אני מסתכלת לצדדים כדי לחפש מוצא מהבית של העוגית, מכיוון שזיק אמר שיש לו תוכנית מילוט.
כמובן שהוא לא שיתף אותי היכן המוצא נמצא…
פתאום אני רואה שזיק מסתכל לכיוון אחר ואני עוקבת אחרי מבטו – חוט ארוך ודק קשור לפינה הרחוקה של החדר.
"אתה צוחק עליי?" אני קוראת בזעם כשהוא מתחיל לרוץ לכיוון החוט. "אתה לא באמת משאיר אותי פה לבד איתה… שוב!".
"אני חייב את זה!" הוא צועק חזרה ומתרחק. "תסמכי עליי, יש לי תוכנית".
לסמוך עליו?
בטח…
אני פולטת אנחה ומנסה לשמור על קור רוח כשהעוגית מתקרבת.
העין שנפגעה חבושה מעט עכשיו וכמעט סגורה, לובן העין מעלה אדים ומבעבע כמו המרק בו הייתי.
עשן יוצא מנחיר האף הענקי שלה וכל נשימה שלה דרכו מלווה בקול שריקה, כנראה בגלל פגיעה בסינוסים והיא מנערת את ראשה שוב ושוב.
אני יכולה רק לדמיין את העקצוצים והכאב שנחירי האף שלה גורמים לה.
תנוך האוזן הענקי שלה הינו בצבע אדום לוהט והיא משפשפת את המקום.
אין לי ברירה אחרת – אני חייבת להעסיק אותה בזמן שזיק יביא את החוט הזה.
הוא 'המדריך' שלי, אסור לי להיפרד ממנו.
"אני לא מאמינה שאני עושה את זה," אני ממלמלת לעצמי בשקט ואז רצה לכיוון העוגית וקופצת על רגל אחת "היי, תסתכלי עליי!".
העוגית עוצרת ומביטה בי בעינה הבריאה בזעם "את תהיי האוכל הכי טוב שאוכל אי פעם!" ואז ידיה נשלחות אליי.
אני מתחמקת שוב ושוב, ממשיכה לנוע במעגלים, נזהרת שלא להיתקל בדברים שמפוזרים על הרצפה ולא להחליק מהמים, אבל אני יודעת שאיתפס בקרוב כי אני מרגישה שכוחותיי מתחילים לאזול.
איפה זיק לעזאזל?
אני ממשיכה לרוץ ורואה שהסיר הנפול חוסם את דרכי.
אין זמן לעקוף אותו.
"בבקשה, תזדרז…" אני לוחשת לעצמי, כמעט מתפללת שהוא יחזור עם החוט האידיוטי שהוא כל כך צריך.
העוגית מתקרבת אליי ונושפת עליי "זאת תהיה נקמה כל-כך מתוקה וטעימה!".
אני קופאת מאימה ולא זזה.
זיק ניצל אותי כדי לברוח מהסיר ולקחת את מה שבא בגללו.
הוא נטש אותי!
העוגית שועטת עליי, אך פתאום היא נופלת קדימה וצורחת בכאב "הרגל שלי!".
אני מביטה לכיוון הרגליים המיובלות של העוגית ורואה את החבל, שהפך לשוט ארוך, עווה, גדול ובוער באש כחולה, כרוך סביב רגלה השמאלית וזיק מחזיק בקצהו.
אז זה מה שזיק חיפש כאן?
שוט קדוש?
השוטים הקדושים הינם שוטים קסומים שאורכם והשפעתם משתנה על-פי המטרה שאליהם הם מכוונים.
הם מיועדים בעיקר לפלדינים, אבירי צדק ולא לפשוטי-עם כמוני וכמו זיק.
הגיוני שלעוגית יהיה את הפרס הזה בביתה, אולי הרוויחה אותו באיזה צייד מוצלח.
אבל אם זיק ייראה בציבור עם שוט כזה – הוא ייענש קשות.
למה שירצה בו?
טוב, זה לא הזמן.
עכשיו תורי.
אני עוצמת את עיניי ומרגישה אנרגיה מתנקזת בתוכי שמתחילה להתמקד בכפות הידיים שלי.
בדיוק כשאני שולחת את ידי קדימה אני חשה חמש ברקים כחולים משתחררים מאצבעותיי לעבר העוגית השוכבת.
כאשר אני פוקחת את עיניי אני מבחינה שגרמתי לעוגית להמון צריבות בעור והיא מתחילה להביע עוויתות פראיות עד שגופה דומם לגמרי.
אני מרגישה איך הכוח אוזל ממני ואני משחררת את ידיי, נושמת בכבדות בשעה שהשוט הקדוש משתחרר מעצמו מרגל העוגית, קטן וחוזר לידיו של זיק.
שקט משתרר סביבנו.
אני ממש כמו הפיה-האפלה לוסי!
האם אני ראויה למלוך לדעתם של הנצחיים?
או שעדיין כן, או שכרגע הם בשיפוצים עקב ההרפתקה עם לוסי ואין להם פנאי לטפל בי.
"למה את מחכה, הוד מעלתך?" קורא זיק ומדגיש את המילים האחרונות בזלזול. "עוד עוגים יבואו בקרוב ו… ירצו לרשת את מקומה. את רוצה להישאר?".
אני לא חושבת פעמיים ורצה אל זיק.
עד כמה שאני לא סובלת את זה – הוא עדיין 'מורה הדרך' שלי.
אסור לי לאבד אותו.
זיק קורץ לעברי כשאני מגיעה "ידעתי שזה יעבוד!".
"ידעת?" אני נוהמת. "אני עשיתי את כל העבודה בשביל שתשיג את ה'פרס' שלך".
"העיקר שיצאנו מזה" הוא פוסק בכתפיים מורמות.
שנינו יודעים שהסיפור הזה עוד רחוק מלהסתיים, אנחנו לא יכולים לשרוד במצב כמו שלנו לזמן רב.
"קדימה," הוא אומר ופונה לווילון של החלון. "בואי איתי".
אני נאנחת ובאה אחריו אל אחורי הווילון.
דלת סתרים ברצפה אליה צמוד סולם היורד מטה למקום אפל.
אז מכאן הוא נכנס…
"אני ראשונה!" אני מדגישה ויורדת בסולם אל הלא נודע וזיק יורד אחריי.
—
תוך צעדה ממושכת בה הכאב מהכוויות מתחיל להשפיע ואני נושכת את שפתיי כדי לא לצעוק בכאב ולהודיע על מיקומנו למי שנמצא קרוב ונראה שזיק עושה כמוני.
כדי להקל על הכאבים אני מתמקדת בסריקת הסביבה.
מדובר במחילה קטנה מסריחה שמשמשת כביוב כנראה, אור השמש נראה מלפנים.
כשאנו מגיעים לקצה נראה היער מלפנים.
השטח הזה לא מוכר לי, העוגית לקחה אותי למרחק רב.
אנחנו מתיישבים לכמה דקות ושואפים את האוויר הצח כדי להירגע מהחוויה הנוראית שעברנו.
"הגיע הזמן להמשיך לכת, הוד מלכותך," אומר זיק בפעם הראשונה מאז נכנסנו למחילה, נעמד ונותן לי יד. "יש לנו כשבוע הליכה עד שנגיע למקום בטוח".
הרעיון לבלות שבוע עם האדם שאני הכי סולדת ממנו בטמריה הבירה נשמע לי נוראי, אבל מכיוון שראיתי שלא אסתדר לבד ללא מורה דרך ביער הזה אני שולחת אליו את ידי, נעזרת בו, קמה ומהנהנת "תוביל".
—
כל צעד שאני לוקחת על האדמה שנעשית מסולעת שבין עצי היער הצפוף, רק מזכיר לי את הסיטואציה האבסורדית שבה אנחנו נמצאים – אני, לבושה במגבת מיוזעת מסריחה וזיק בשק תפוחי אדמה מלוכלך.
זיק הולך ליידי בשקט ולא שולח הערות עוקצניות או גיחוך מעצבן, כנראה בגלל שהוא עייף ומותש מהמאבק במפלצת ועדיין מתאושש מהכוויות.
אני לא סומכת עליו.
בטח לא מאז אותו יום שבו ניסה לשדוד אותי והוא גם לא ביקש סליחה.
אני מנסה לשמור על שתיקה, לא לתת לו שום סיבה להתחיל לריב או להקניט אותי, אבל זה בלתי נמנע.
"לא היית צריכה להתעסק עם המפלצת הזאת מלכתחילה" הוא אומר בקול מתגרה אחרי כמה שעות של שקט.
אני עוצרת את צעדיי רק לרגע ומציינת בכעס "אני זו שהוציאה אותנו משם בחיים".
זיק מגחך "כן, אבל זה שהכין את התוכנית. בלעדיי, היית מתה כבר מזמן. אני לא ראוי לאות תודה על זה?"
אני מאגרפת את ידיי כי הם הנשק היחידי שלי כרגע "אתה רצית לראות אותי חסרת אונים לכן צפית מהצד, מה שעשית לא היה כדי להציל אותי – אלא את עצמך"
"מודה באשמה," הוא מהנהן. "שנמשיך, הוד מלכותך?".
זה מעצבן אותי עוד יותר ואני בקושי עוצרת בעצמי מלהסתער עליו.
אני מתנשפת, פותחת את אגרופיי ואנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה.
—
ככל שהשמש שוקעת המתח שלי גובר.
זיק לא נועץ בי עיניים אבל יש רגעים שאני מרגישה שהוא מודד אותי, כאילו עדיין חושב איך לנצל את הסיטואציה לטובתו.
כשאנו מוצאים פיסת קרקע שטוחה יחסית בין כמה סלעים גדולים ועצים עקומים שואל זיק "שנקים מחנה, הוד מלכותך?".
"רעיון טוב," אני אומרת ואז מוסיפה בהדגשה "אבל נישן רחוקים אחד משנייה, ברור?".
הוא מצדיע, הולך לעץ רחוק ועוטף כמה שאפשר את השק סביב גופו ואני נשכבת על האדמה ומצמידה אליי את המגבת, גם בגללו וגם כי התחיל להיות לי קר.
אני משאירה את עיניי פקוחות למחצה ומנסה להקשיב לכל מה שסביבי.
נשימותיו הכבדות של זיק נשמעות ונראה שהוא ישן, אבל אינני סומכת עליו, אפילו אם הוא נראה חסר ישע.
לאחר מספר דקות אומר זיק "את שומרת כל-כך קרוב על המגבת כאילו היא שריון קסום שיציל אותך מכל דבר שנמצא ביער הזה".
"תפסיק עם ההומור הזה!" אני אומרת בזעם, לא רוצה להקים אותו בפתאומיות. "זה לא הזמן לשטויות שלך, לך לישון כבר!".
"את עדיין מודאגת ממה שקרה אצל העוגית?" שואל זיק ומתיישב. "תירגעי, לא ראיתי כלום".
זה מרגיע אבל עדיין חשוב לי להדגיש דברים.
אני מתיישבת גם ולוקחת נשימה עמוקה כדי לעצור את הכעס שלי מלפרוץ החוצה "תקשיב לי טוב – אני לא יודעת מה אתה חושב עליי, אבל אני כאן כי אין לי ברירה. ברגע שנגמור עם זה – כל אחד ילך לדרכו".
זיק מחייך ומתמתח באיטיות "זה מה שאת אומרת עכשיו. אבל את עדיין פה, נכון? ואת עדיין לא עוזבת," ואז הוא מפהק ומוסיף "את תמיד כל-כך רצינית, לא מבינה שצריך קצת הומור בעולם הנורא הזה".
אני מציינת "ההומור שלך עלוב ולא יציל אותנו מסכנות, כמו שאמרת – יש סיכוי לא קטן שבקרוב נהיה ארוחת ערב של מפלצת אחרת, אז לך לישון כדי לאגור כוח!".
"כוח למה? לריצה עד שנתעייף?" הוא שואל.
"זה עדיף על להתבדח בתקווה שהיא תוותר" אני עונה.
הוא מרים את כתפיו באגביות.
אני קמה, מתקרבת אל זיק בזהירות ומתיישבת במרחק בטוח ממנו "אתה יודע טוב מאוד שאתה צריך אותי כדי להביא את השוט הזה להיכן שאתה צריך, בדיוק כמו שאני צריכה אותך כדי להגיע לחצות את היער הזה,". ואז אני מנדנדת מולו באצבעי "אבל אני מבהירה – אני לא הולכת להיות חלק מהמשחקים שלך!".
זיק נאנח, כאילו מבין סוף-סוף שהשיחה הזאת לא תוביל לשום מקום "בסדר, בסדר. את באמת קשה, את יודעת?”.
"כי מישהו צריך לשמור על הדברים רציניים פה, במיוחד כשאנחנו במקום כמו זה ובמצב שלנו" אני מסבירה.
"בסדר," הוא מרים ידיים בכניעה לרגע. "אפסיק עם ההקנטות. אבל תגידי לי משהו – את לא חושבת שאני מועיל, אחרי כל מה שעברנו?".
השאלה שלו נוחתת בי כמו משקולת, כי האמת היא שאני יודעת שזיק היה מועיל… במובנים מסוימים.
"אני לא סומכת עליך," אני אומרת ברצינות, מביטה בו ישר בעיניים "זה לא ישתנה גם אם היית מציל אותי עשר פעמים!".
זיק מחייך את החיוך המעצבן שלו "אולי, אבל את עדיין כאן ליידי – זה אומר משהו".
אני באמת לא יודעת למה אני עדיין יושבת איתו וקמה "נשמור את זה מקצועי".
זיק מגחך שוב "מקצועי… בטח".
אני מפנה אליו את הגב כדי לחזור למקום שלי.
רק המחשבה על המקום הבטוח שמחכה לנו שם, היכן שזה לא יהיה, משאירה אותי שפויה.
"את באמת חושבת שתצליחי להוריד את המלך מכיסאו?" הוא שואל.
"כן" אני עונה בתמצות ומקווה שזה יסיים את הדיון, אבל במחשבה שנייה אני מסתובבת ומתבוננת בו. "כי למרות כל מה שאתה, אני יודעת שאתה לא טיפש מספיק כדי לנסות משהו עכשיו – שליטה שלי בטמריה תועיל לך".
הוא מגחך "או שאולי אני פשוט נהנה לראות אותך כל-כך פוחדת ממני".
אני לוקחת נשימה עמוקה "זה לא פחד, אידיוט. זה יותר… חוסר סבלנות אליך," ואז אני מוסיפה "אנחנו גם לא חייבים לדבר כל הזמן".
"אל תהיי כזו רצינית" הוא אומר. "המצב דפוק, אבל יש לנו סיכוי".
אין לי כוח לומר לו שזה נוגד את מה שאמר קודם "אני לא זקוקה להרצאה שלך על אופטימיות, תודה," אני מצהירה. "אני רק רוצה לעבור את המסע הזה בלי למות בדרך".
זיק שותק לרגע ואז נעמד ומביט בי במבט שאני לא מצליחה לאבחן "את לא תמותי אם יש לי מה להגיד בזה".
זה כאילו זיק שוב חזר להיות חייל של המלך קוסטום – יש לו מבט של חייל, אולי חייל שנשבע למלך שלו.
במקרה שלי – המלכה.
"רק שתדעי," זיק שובר שוב את השתיקה. "את לא צריכה לדאוג כל כך. אין לי שום כוונה לראות אותך בלי… המגבת הקסומה שלך".
אני מגלגלת עיניים "איזו נדיבות מצידך".
הוא צוחק "פשוט אמרתי שאם זה מה שמפריע לך -אז אל תדאגי. אני אתרכז בלשרוד".
"סוף-סוף," אני נאנחת. "זה כמו לסחוט לימון".
זיק משלב את ידיו "את תמיד ככה?".
"ככה איך?" אני שואלת ומפהקת.
מתי אוכל לישון בשקט?
"את תמיד מחפשת סיבות לסמוך על אנשים ואז דוחפת אותם הצידה?" הוא מסביר את השאלה. "תאמיני לי, אני מכיר את זה טוב מאוד. אבל את… את מגזימה!".
"אתה לא מבין כלום!" אני מסננת. "ניסית לשדוד אותי בטמריה הבירה, אתה פועל רק כדי להרוויח הון, אין לך כבוד לאף אחד – במיוחד לא לנשים וכל הזמן אתה מתגרה בי, כאילו כל מה שחשוב לך זה להוכיח לי משהו".
זיק מרים גבה "אני פשוט מנסה להבין אותך, איילקס".
"מה יש להבין? אני רוצה לסיים את המשימה שלי" אני ממצה. "תן לי לישון בשקט, אנחנו לא באותו צד. כמו שאמרתי – אתה פשוט אמצעי. בסוף כל אחד ילך לדרכו".
זיק מפהק "אם את אומרת..".
במחשבה שנייה, יש משהו בדבריו.
בזכותו נשארתי בחיים ולמרות שזה יהיה לטובתו – הוא נשבע להגן עליי והבטיח לא לעצבן אותי… יותר מידיי.
"אולי אתה לא רע כמו שאני חושבת, אבל אני פשוט לא מסוגלת לסמוך עליך, זיק" אני אומרת. "למרות זאת, אתה צודק – מגיעה לך אות תודה".
אני נושמת עמוק, מתקרבת לזיק במהירות, מעניקה לו נשיקה קטנה על השפתיים ומתנתקת לאחור במהירות, כל זאת תוך-כדי הצמדת המגבת כדי שלא יהיו לזיק רעיונות.
"מרוצה?" אני שואלת בשילוב ידיים. "אם לא היית מתנהג בטיפשות, אולי הנשיקה הייתה באה קודם".
זיק מתעשת "מה זה היה?".
אני מגלגלת את עיניי "הייתי צריכה לגרום לך לסתום את הפה. זה עבד, לא?".
משום-מה זה הרגיש טוב.
אבל לא אחזור על זה!
אני עדיין לא ממש סומכת עליו.
זיק מגחך "אם לא היינו במצב הזה, זה יכול היה להיות מאוד רומנטי".
אולי הנשיקה הייתה זו טעות ופשוט ניסיתי להפסיק את השטויות של זיק, אבל גם יש לי הרגשה שאני לא רוצה למות לבד.
פתאום אני שומעת קול של ענף שנשבר ואני קופאת במקומי.
"מה?" שואל זיק.
"אולי מישהו עומד להרוס את הרגע הרומנטי שלך" אני מודיעה.
אינני בטוחה מה גורם לי להרגיש יותר חשופה; הרעיון שיכול להיות שמישהו או משהו אורב לנו מעבר לעצים, המבטים של זיק כשהיינו בסיר וכשיצאנו ממנו או הנשיקה שנתתי לו כדי שיסתום את הפה.
קולות של נשיפות כבדות ומהירות וטפיפות רגליים הגדולות על הקרקע הסלעית שהולכות ומתקרבות נשמעים.
הצעדים מהירים ומקוטעים, רצים ונעצרים ומתקרבים בזהירות כמו טורפים שמנסים להקיף טרף.
אנחנו הטרף.
"אתה שומע את זה גם?" אני לוחשת לזיק.
"כן," הוא עונה בשקט, פניו חזרו להיות רציניות. "זה לא רעש של חיה רגילה".
אני מהנהנת וחשה איך ההקלה הקטנה שחשתי קודם מתפוגגת במהירות "בוא נזוז. אנחנו חייבים למצוא מקום בטוח".
"אחריי" אומר זיק ומושיט לי יד.
הפעם ללא היסוס אני תופסת בידו ואנו פוצחים בריצה בכיוון הנגדי לקולות ושוב אני מתרכזת בהישרדות ולא בכאבים או ברגשות מעורפלים ולא רצויים.
הנשיפות הכבדות נשמעות מכל עבר, ואני מזהה שיש בהם משהו עקבי – כמו שפה.
כעבור פחות מעשר דקות אנחנו מגיעים לנהר קטן ונעצרים.
"הבאת אותנו למבוי סתום, אידיוט!" אני צורחת על זיק.
"קשה לי להתרכז אחרי נשיקה פתאומית" הוא מוחה.
ההערכה שלי כלפיו מתמעטת.
צרחה קרובה נשמעת מימין ואחריה סדרה של קולות נקישה מהירה משמאל – הם מקיפים אותנו לאט-לאט ומצמצמים את המעגל.
אין לי מושג מי הם אלה שצדים אותנו וכמה הם ואני לא יודעת אם הם לטובתנו או לרעתנו.
לפחות אני לא לבד.
אבל במקרה שלי עם זיק – צרת רבים היא נחמת טיפשים.

המשך יבוא בספר שישה עשר(!!!) – האמת לאמיתה

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שישה עשר: האמת לאמיתה – פרק 77