תחזיקי חזק!
היינו באמצע רכבת הרים,
הראש והרגליים החליפו מקומות,
והלחיים שלי קיבלו צבע ורוד לא טבעי.
את צרחת אליי: "תחזיקי חזק!"
פחדתי, אבל עדיין הרגשתי
הכי מוגנת בעולם.
בתוך החגורה הגדולה והעבה,
היא עטפה אותי וארזה אותי
כמו מתנה אדומה וחגיגית.
היא סגרה אותי מכל מקום
ומנעה ממני לזוז בכיסא.
פחדתי, אבל ידעתי
שכשכל זה ייגמר
אני אהיה הכי מאושרת בעולם.
אני במיטה, שוכבת במאוזן
על שלוש כריות תפוחות.
אני עטופה בשמיכה חמה,
דלת החדר פתוחה.
הנעליים שלי נחות להן,
מתגעגעות ושותקות,
ממש ממש לצידי.
אני בעיניים חצי עצומות,
מרגישה כבולה,
סגורה וחסומה
בתוך אזיקים גדולים,
שחורים וסמיכים
של כריות ושמיכות.
אני משתוקקת לצרוח לעצמי:
"תחזיקי חזק!"
אבל לא מסוגלת לדבר.
הנעליים לצידי,
הבגדים בארון משמאלי,
והדלת… הדלת,
להגיע אליה מרגיש לי
הרבה יותר קשה
מלנצח את כוח הכבידה.
אני גם ככה כבדה,
כמו גוש בטון או מתכת.
פחדתי, אבל ידעתי
שכשכל זה ייגמר
אני אהיה הכי בודדה בעולם.
תגובות (0)