סופיה והמלך האביון

סוֹפִיָּה, החֲכָמָה, הצּוֹפִיָּה למרחקים,
בת המלך הסקרנית מכולן,
הצעירה אך הבוגרת לגילה – חסרת הגיל,
אשר נולדה בפְּלֶרוֹמַה, ארמונות המרום,
בטרם נבנו ארמונות כלשהם,
אף זמן רב לאחר מכן.

בחתונתה הנפלאה, היא לא נישאה לאף־אחד;
היא נישאה לכולם, לכל מי שאוהב אותה.
היא אוהבת את מי שאוהב אותה,
את שונאיה, אוהבי המוות, היא אוהבת, וגם שונאת.

בחתונה נכחו בניה, שילדה מאף־אחד, כשגורשה מהפְּלֶרוֹמַה.
היא נשלחה משם על־ידי אביה מרצונה, בכפייה ובהסכמה.

בנה, המלך האביון, לב האבן הישֵן של העולם, האשלייה, ההעלם,
השליט המתחזה של הקֶנוֹמַה הריקה לחלוטין, מסתיר הפְּנוּמַה,
הוא רע מנעוריו, ומסתתר, בראווה גלויה לעין, בקרב כל בני שת.

"אִכְלִי מהעץ, חווה, שם נמצא הגְּנוֹסִיס, כך תוכלי להימלט מתרמית העדן.
אני שליח הנחש של המלך העליון; אל תקשיבי לדֶמִיוּרְגּוּס זה."

לא, חווה, אין זה הגְּנוֹסיס. לא בפרי העץ, המתחזה לְדַעַת סודית מהעולם השלם.
לא האַשְמָן הנבזי ילמד אותך לראות את יפי העולם, אם בעצמו דומה לעיוור, ומסרב להישיר מבט אל היופי, ולהאיר את השתקפות המראה.

אין זה גְּנוֹסִיס, חווה, לקנא. אין זו חכמה גנוזה. האמת הכמוסה היא לוותר, גם על האמת הכמוסה, באמת, ולאהוב את הכל אהבה כמוסה.

עִזְבִי הַכֹּל וּלְכִי בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד,
אלה מילות המשורר הסוּפי, חווה בת סופיה,
לכי בעקבות האהבה בלבד.