מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 75

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 74

—
עוברות מספר דקות עד שהגרוט הקטן ואני מגיעים לגבעה גבוהה.
מתחת לגבעה, במרכז קרחת יער, שני עוגים גדולים דומים לעוג שפגשתי ושדמו מרוח עליי, מכינים ארוחת דרגונים על-האש.
גרוטים קטנים הזהים לגרוט שאיתי נמצאים בכלוב עץ בצד ורועדים מפחד.
אחרי שאני בולעת את הקיא שנוצר מהמחזה אני פונה לגרוט "אתה רוצה שאני אשחרר את הגרוטים האלה?"
"אני גרוט" מהנהן הגרוט.
זאת לא נראית משימה כל-כך קשה, אך לא אצליח לבצע את זה לגמרי בעצמי. "מה דעתך שאני אייצר הסחת דעת, בזמן שאתה תשחרר אותם?".
"אני גרוט?" מתפלא הגרוט.
"אלא אם כן אתה מעדיף שאתה תסיח את דעתם, בזמן שאני משחררת את החברים שלך…" אני נותנת לו את האופציה השנייה.
"אני גרוט" שולל במהירות הגרוט את האפשרות בהנדת ראש.
"תתכונן" אני אומרת לו ומתחילה לעקוף את קרחת היער והולכת לצידה הרחוק במטרה למשוך את העוגים הרחק מהכלוב שבו כלואים הגרוטים.
למה אני תמיד מסבכת את עצמי?
—
העוגים אוכלים ברעבתנות את הדרגונים, מתעלמים מכל דבר שסביבם.
אני תופסת ענף סמוך, מתחילה לנענע אותו וגורמת לעלים לרשרש עד שהעוגים שמים לב ומסתובבים אליי.
"עוד מנה לקינוח" קורא אחד.
"תתקרבי, פרגית עסיסית" מסמן לי השני בידו.
"בואו תתפסו אותי!" אני מתגרה בהם, נסוגה לתוך היער ומוסיפה "אין לכם סיכוי!".
הגדול מביניהם רץ אחריי.
"קדימה, בלון דו-ראשי!" אני ממשיכה לרוץ "תעשה קצת ספורט!".
ברגע שאני מביטה לאחור כדי לבדוק את הרווח בינינו – אני נכשלת מאבן בולטת ונופלת קדימה.
אף פעם לא אלמד לא להביט לאחור?
"לאן את רצה? עוד לא הגיעה מנה שנייה אפילו" אומר העוג, מחבק אותי ונושא אותי באוויר כשגבי כלפיו.
כאן הטעות שלו!
אני מנסה להדחיק את הבחילה שעולה בי בגלל ריח המסריח העולה בגופו ודוקרת את בטנו בפגיון.
החלק הטוב – שנינו נופלים על האדמה בקול חבטה.
החלק הרע – הוא נופל עליי ואני נשטפת בעוד דם עוגי.
"הכול בסדר שם? תפסת אותה?" נשמע העוג השני.
הגיע השלב שני של התוכנית.
יחסית למצב בו אני עכשיו, לא קשה ממש להשתנות לעוג האחרון שהרגתי.
אני מרגישה את העצמות שלי נמתחות ונסדקות מתחת לעור, שריריי מתנפחים, עורי משתנה ואני צומחת לגובה בקצב מהיר.
דם העוגים המתים שנמרח עליי וירד כשהשתניתי אך ריחו עדיין עליי, עוזר להצלחת ההצגה.
רגע לפני שהעוג מגיע אני לוקחת את חרב העוג המת, מתקדמת אל העוג המתקרב ומנסה להסתיר מעיניו את גופת העוג שהרגתי.
כל נשימה הינה כבדה וכל צעד הוא קשה.
"היא ברחה" אני אומרת באכזבה בקול שאינו שלי.
"טוב נו…" הוא טופח על שכמי. "בוא, נשארו עוד דרגונים צלויים ויש לנו גם מספיק גרוטים גם לנשנוש-לילה".
אני נוהמת "הדרגונים מגעילים והגרוטים האלה קשים, בוא נרדוף אחרי הפרגית הקטנה, אני רוצה להתפנק קצת היום!"
"אבל הם כבר לכודים ומוכנים לאכילה…" העוג חושב. "בטח ייקח זמן עד שנמצא אותה באזור הזה".
העוג הזה הגיוני באופן מפתיע למדיי.
אני מדשדשת במקומי "חבל, הפרגית נראית עסיסית כל-כך".
"בוא, אחי, תטעם קצת ממעשה ידיי ואז ננקה שיניים עם גרוטים," מעודד העוג. "אולי יתמזל מזלנו והפרגית תחזור".
לא עבר הרבה זמן מאז שעזבתי את הגרוט הקטן, אך אני מחליטה להצטרף לעוג ומתקדמת לכיוון קרחת היער, מחפשת במבטי את הכלוב שבו היו הגרוטים ומקווה שהם כבר לא שם.
—
"היי! מה יש לנו כאן?" קורא העוג כשרואה העוג את הגרוט הקטן מנסה לשבור את הכלוב.
הגרוט הקטן קופא מאימה בשעה שהעוג מתחיל להסתער לכיוונו.
אני מתקילה את העוג, שולפת את החרב והוא נופל קדימה על פניו "מה אתה עושה?".
ידי רועדת.
מגיע לו למות?
הוא אכל דרגונים שעל מותם אני לא לגמרי מצטערת.
בגרוטים הוא עוד לא פגע ולכן אין לי על בסיס מה לשפוט אותו.
מנגד, הוא יגלה במוקדם או במאוחר שהרגתי את שתי העוגים האחרים ובטח ירדוף אחריי בבקשה לנקמה – אינני יכולה להרשות לעצמי אויבים נוספים.
לעזאזל!
שוב אני מכריעה מי יחיה ומי ימות.
אם אבחר את האופציה הקלה אבל לא בהכרח את הנכונה- מה זה יעיד על השלטון שלי?
"אני מצטערת" אני לוחשת, עוצמת את עיני ותוקעת בליבו את החרב.
"אני גרוט!" אומר הגרוט ברעד.
בזמן שאני משתנה לגופי שלי אני שואלת "הצלחת לשחרר אותם?".
הוא נרגע, משלים את מלאכתו, ניגש אליי וקד קידה "אני גרוט".
"על לא דבר" אני עונה ומתכוונת לדבריי.
צל גדול מתנשא מאחוריי "בשם הגרוטים, תודה רבה לך עלמתי".
אני מזדקפת בהפתעה ומסתובבת לעבר הקול.
עץ-אנושי ענק מתקרב אליי, רגליו ניטעות באדמה ויוצאות ממנה בכל צעד.
הגזע שלו, המשמש כנראה כחזה, רחב ונראה חזק.
שתי ידיו הן ענפים רבים הקשורים יחדיו וראשו הוא צמרת עץ בעלת חורים, המשמשים כעיניים אוזניים ופה עם שיער עשוי עלים רבים.
"אל תפחדי, בת-אנוש", אומר העץ. "שמי 'בלייט', אני אנט, מהעתיקים באנטים כאן באזור".
אני פשוט שותקת כי אני עדיין בהלם מהעץ המדבר הענקי.
"היצורים האלה ואחיהם מסתובבים כאן כמו קרציות," אומר העץ המדבר. "עזרת לנו מאוד, איך נוכל לגמול לך? אין לנו אוצר או דבר שבני-אנוש מעריכים".
אני לא יכולה שלא לחייך לשמע תיאור העוגים "אין צורך לגמול לי, מעשיי לא ראויים לפרס".
"אפילו לא במקצת?!" מתפלא האנט. "זאת תהא לבושה בשבילנו! אינך מכירה את השיר 'העץ הנדיב'?".
"שמעתי פעם גרסה שלו," אני משיבה. "מלבד מעבר בטוח לטמריה הבירה, אני לא חושבת שיש הרבה איך לעזור לנפש כמוני".
"הדרך לשעם תיקח לפחות 10 שעות הליכה," אומר בלייט. "לא תרצי לנוח?".
רק כשהוא מציע לי לנוח אני מבינה עד כמה אני עייפה "אני לא חושבת שזה יהיה רעיון כל-כך גרוע לנוח קצת".
במצב רגיל, לא נראה לי שהייתי בוטחת באנט עד לרמה של שינה.
אבל המצב כרגע לא רגיל- אני זקוקה בדחיפות למנוחה והמצב לא דוחק כמו שהוא היה עד לפני כמה שעות.
אטרנל ולוסי מתים ואטרמיס וקרולינה מחוץ להישג ידו של קווין.
שום דבר לא דוחק ברמה של דקות ואפילו לא שעות.
אני יכולה לאפשר לעצמי לנוח קצת.
בלייט מכין ערסל נוח תחתיו עם עלים לשמיכה "שני, אעירך עם שחר. אם תרצי אראה לך אז מעיין קרוב עם שיחים של פירות ליידו".
המחשבה על התנדנדות בערסל מקובע לאנט מהלך לא משמחת אותי, אבל אני מודה לו ומטפסת לתוך הערסל.
אני רוצה להתרחק משדה הקטל שיצרתי.
אם זאת הדרך – אז בשמחה.
במפתיע, המקום נוח יותר מרוב המיטות שהייתי בהם בזמן האחרון והשינה נופלת עליי במהירות.
—
אני מרחפת בשמים.
כל טמריה מתחתיי.
"אתניקס, למה אתה לא נותן לי קצת לישון?" אני קוראת.
אתניקס הקוסם מתגלה אליי ומביט בי במבט חוקר "לא ציפיתי את זה ממך, איילקס".
"לא ציפית מה? שאהרוג את הנסיכה לוסי?" אני שואלת. "לפחות עכשיו אף-אחד, כולל אתה, לא יכול לנצל אותה".
אתניקס שותק.
"אינך אדם טוב או אפילו ניטראלי, קוסם זקן," אני נותנת לו מוסר. "לפעמים אני תוהה באיזה צד אתה".
הוא ממשיך לשתוק.
"מה קרה? החלטת להפוך לדג?" אני מתגרה בו. "באמת עדיף שתסתום את הפה".
רק עכשיו אני שמה לב שהטבעת של סרינה, זאת שמאזנת את הקסם, כבר אינה על אצבעו.
"היא אצל קווין חצי-אלף," אומר אתניקס שרואה להיכן אני מסתכלת. "לא הייתה לי יכולת להתנגד".
לעזאזל!
אם קווין צריך לאזן את כוח הקסם, זאת אומרת שיש לו כוח קסם חזק.
ממש נהדר…
"אז מה אתה רוצה מה'אפלה' שלך?" אני מקניטה את אתניקס בשילוב ידיים.
"הרגת את הנסיכה ולא לקחת את הכוח לעצמך, לא ייתכן שאת אפלה" הוא קובע.
תודה רבה לך, ממש לא ידעתי את זה.
"זה אומר שאתה מבקש ממני סליחה?" אני מבררת בהרמת גבה.
"זה אומר שאת לא אויבת שלי, מבחינתי" הוא מסביר.
גם זה משהו.
"יש לך אולי שמץ של מושג איך אני יכולה להתגבר על קווין?" אני שואלת.
"לצערי לא," אומר אתניקס. "אני בעצמי נמצא כרגע ביאלדורי יחד עם הנבדלים ומסייע להם במנוסה, כנראה זאת שיחתנו האחרונה".
זאת הפתעה "קווין מגיע לכפר הנבדלים? מה הוא רוצה מהם?".
"מה שהוא תמיד רוצה," מסביר אתניקס. "עוד ועוד כוח".
טוב, יש בזה משהו…
קוראי מחשבות לא יזיקו לקווין.
"בהצלחה רבה לכם" אני מאחלת מכל ליבי.
"בהצלחה רבה גם לך, איילקס," אומר אתניקס, עוצר ומביט בי בבהלה. "תתעוררי! את בסכנה גדולה!".
—
קול ציפורים מצייצות מעיר אותי ואני פוקחת עיניים.
פירות ופרחים אסופים בערמה ליידי.
הריח שלהם נהדר אך סירחון האתמול עדיין באוויר.
"בוקר טוב, בת אנוש," מברך בלייט. "הבאנו לך אוכל ובשמים".
"בוקר טוב, אדוני ותודה רבה, אני בהחלט מעריכה זאת" אני עונה ומותחת את הגב שלי שהתעקם במהלך השינה על הערסל.
"יש כאן גם נחל לא רחוק," מודיע האנט. "שאדריכך?".
הפה שלי בהחלט יבש "אני אשמח".
האזהרות של אתניקס תמיד צדקו, אך שום דבר לא נראה מאיים הפעם.
מהי הסכנה?
כשאני מסיימת לאסוף איתי כמה פירות שאני יכולה, אומר האנט "אחריי".
אני עושה כדבריו והולכת בעקבותיו של בלייט, שוקעת במחשבותיי.
איזה איום יכול להיות כאן?
אין שום סימן לקווין או לחבורה של סמי ואינני מרגישה הפעם שעוקבים אחריי.
מה זה יכול להיות?
פתאום אני קולטת שבלייט נעלם.
הבנתי – בגידה.
טוב, זאת לא הפעם הראשונה שבוגדים בי.
אני שולפת את החרב ומוכנה לקצץ את כל הענפים של העץ הארור הזה.
פתאום אני שומעת מאחוריי רשרוש של ענף ואז אני מרגישה חבטה בראש ונופלת קדימה על האדמה.
בראייה מטושטשת, אני רואה שמישהו ענקי בעל עור ירוק מלוכלך בבוץ מרים אותי באוויר ושם אותי על כתפו כמו שק-קמח.
בלייט בגד בי עם עוג, אחרי שהצלתי את הגרוטים הקטנים שלו משני עוגים ונפטרתי מעוד עוג אחד?
חתיכת 'בול עץ' תרתי משמע!
"תודה לך" אומר קול חדש נשי, כנראה של הדמות שהרימה אותי.
"רק תעזבו אותנו בשקט!" נשמע קולו של בלייט ואז קול צעדיו המתרחקים.
ראייתי מסוחררת "מה… את… רוצה ממני?".
"הפרעת לי באמצע הבוקר, הרגת שלושה מילדיי, ויותר מכך – הפרת את האיזון של השליטה באזור," אומרת הדמות הענקית הסוחבת אותי. "את הולכת לשלם על כל זה ויש לי בדיוק רעיון מתאים איך".
מעניין שהיא הציבה שהפרת האיזון יותר חשוב מילדיה…
רגע אחד.
אמא של העוגים, יותר גדולה מהם, זאת אומרת…
אוי לא!
האמא שלהם היא עוגית פומוריאנית!
העוגים הפומיריאנים הם הענקיים ביותר והמכוערים ביותר בטמריה.
יצא לי לראות פעם פסל של ראש עוג פומיריאני בחצר ארמון המלך קוסטום, לשמש כקישוט.
למה אנשים חושבים שראש של עוג זה קישוט?
כנראה שבגלל שנפטרתי מילדיה של העוגית, היא לא ממש תרחם עליי…
אני שוקעת בערפול שהחבטה בראש מציעה לי, שותקת ומנסה להוציא משהו הגיוני מהמראות המתערבלים סביבי.
תוך דקות ספורות אנו נכנסות למקום מסתיר את אור השמש.
כנראה מאורת העוגית.
ישר אני מרגישה את רמת החום עולה ואדים מסתחררים סביבי.
ריח מוכר עולה באפי – גזר, סלרי, קישוא, שום, פלפל…
מה היא עושה?
הכאב בראשי, הסירחון של העוגית, הערפול בעיניי, החום המתגבר, העשן המתפשט וקוצר הנשימה החלקי גורמים לי לאבד את ההכרה.
—
כאב יוקד בכל גופי מעיר אותי ואני זועקת.
המקום חשוך ומואר רק בעזרת אדים שמאירים עצמים קרובים.
אלה… ירקות מגודלים?
עכשיו אני קולטת שאני צפה במים מבעבעים, חלקים מעטים מגופי עם סימני כוויות.
אני בתוך סיר בישול ענקי!
טוב…
ניסו כבר לאכול אותי בעבר בשחיטה ובצלייה על-האש.
תמיד יש פעם ראשונה להכול.
רגע, איפה בגדיי?
קשה לי לנשום מרוב בהלה ואני מתנשפת.
אם לא אצא מכאן – אתעלף שוב בקרוב ואטבע!
אני לוחצת את ידיי שלי על דפנות הסיר הלוהטות כדי לחפש סדק או נקודה חלשה, מתעלמת בקושי מהחום שלהם.
הוא אטום בחוזקה!
אין לי סיכוי לצאת!
"לעזאזל!" אני צועקת בקול והולמת על דופן של הסיר.
ההד שלי שלי מחריש את אוזניי בתוך הסיר.
מדוע אני מתערבת בעניינים לא לי?
זה לטרלי 'לאכול את הדייסה שבישלתי'.
רק שהפעם – אני היא הדייסה.
פתאום אני שומעת משהו שוחה לכיווני.
אני לא לבד!
במהירות אני נצמדת לחתיכות של גזר וסלרי ומכסה את גופי בהם.
דווקא דיי נעים.
בהזדמנות אחרת, אם אשרוד, אולי שווה לנסות אמבטיית-ירקות.
אבל מי או מה נמצא כאן איתי?
האם זה יצור שאמור לחתוך אותי לחתיכות בינתיים, עד שהמרק יהיה מוכן?
הפאניקה נותנת לי השערות על יצורים לא מעטים שאני יודעת שמסוגלים לכך ואני מדמיינת את התרחישים.
אינני נמצאת במצב שאני מסוגלת להילחם, אז לאן אברח אם יגלו אותי?
אני מושכת איתי את הירקות בשקט ומתקרבת אל דופן הסיר, לא נוגעת בה כדי לא להיכוות ואז מתכווצת ומצלילה את גופי מתחת למים כמה שאני מסוגלת, בתקווה שהאדים יסתירו אותי.
האדים סמיכים מספיק כדי להסוות ולהסתיר אותי.
אינני יכולה לזוז או לראות בלי שיראו אותי.
פתאום אני שומעת צחקוק חלש לא רחוק ממני.
הקול שלו מוכר, וברגע שאני שומעת אותו – כטריגר אני מצמידה אליי יותר את הירקות.
מדובר במישהו יותר גרוע מיצור שיכול לחתוך אותי לחתיכות עד שהמרק יהיה מוכן!
"לא חשבתי שנתראה שוב בסיטואציה כזאת, איילקס," אומר הקול המוכר. "בעתיד, אם נצא מכאן בחיים, בטח נצחק על זה".
ממש לא נראה לי.
אינני רואה את זיק בבירור כי בקושי ניתן לראות משהו במעד לאדים – רק צלליות של ראש וידיים צפים, אז סביר שגם הוא לא רואה אותי בבירור.
טוב שכך.
זיק ניסה לשדוד אותי בטמריה הבירה בתחילת המסע וממש לא אהבתי את היחס שלו כלפיי.
כשנפגשתי איתו שוב במהלך הכיבוש של טמריה הבירה, שכרו אותו כדי להגן עליי במהלך הטראנס שעברתי והוא ביצע את עבודתו כראוי.
קיוויתי שהוא השתנה .
כנראה שלא…
יש כבוד בין גנבים – לא בין שודדים.
עכשיו זיק כאן איתי בסיטואציה המשפילה הזאת.
עדיף כבר להיאכל!
אני נושכת את השפתיים ומסרבת לדבר.
תודה לאלים שהאדים מסתירים אותי, אבל הרעיון שזיק ממש שם, כל כך קרוב, גורמת לי לבחילה.
"אני מניח שאפילו לגיבורים יש את הרגעים שלהם, הא?" אומר זיק בלגלוג.
אני מרגישה שאני מסמיקה, אבל לא אתן לו את הסיפוק של תגובה.
כל תגובה שאומר רק תעודד אותו.
"מעניין מי מאיתנו יהיה זה שיצפה בשני נאכל," הוא אומר. "זה יכול להיות מחזה מיוחד".
אני נתקפת בפאניקה.
לא רק שהעוגית תאכל אותי, אלא גם אצפה בזיק נאכל.
או גרוע מכך – אם העוגית תבחר לאכול אותי ראשונה, הוא יצפה בי נאכלת.
המחשבות האלה מסלקות את מעט הביטחון שנותר לי.
"אין לך מה להגיד, איילקס?" אני רואה שהצללית שלו מתקרבת. "בגלל ששנינו שקועים, תרתי משמע, בבעיה הזאת – אולי כדאי לך לפחות לא להיות לבד".
"עצור!" אני קוראת בניסיון לעצור את זיק.
זה עבד בפעם הקודמת.
ברור מהקול שלי שאני לחוצה, אבל זה היה ברור לו גם אם הייתי ממשיכה לשתוק.
זיק לא עוצר ובמהרה אני מבחינה בראשו המלוכלך ובפניו המלאות חבלות וכוויות.
גם אני נראית כך?
"אין לנו זמן לזה!" אני אומרת. "אנחנו צריכים למצוא דרך לצאת מהסיר הזה, או שנגמור בתור הארוחה הבאה של העוגית".
אין לי מושג מתי העוגית תפתח את הסיר.
השעון מתקתק.
זיק שותק לרגע ואז מתחיל לצחוק "מה? פתאום את רוצה לשתף איתי פעולה?" הטון שלו מזלזל כרגיל. "מי את ומה עשית לאיילקס שאני מחבב?".
אני שונאת כבר את המילים 'לשתף פעולה'!
בנוסף, החיבוב בכלל לא הדדי!
אבל אני קולטת בדבריו של זיק גם נימה אחרת– אולי הוא באמת חושב על עבודת צוות.
"כן" אני עונה על השאלה הראשונה ומתעלמת מהשנייה.
אבל הוא צודק, בהחלט השתניתי מאז הפגישה האחרונה שלי איתו.
"אם לא נבזבז זמן את הזמן על ה… שטויות שלך – זה נגמר בשביל שנינו תרתי משמע!" אני אומרת ואז אני מוסיפה משהו שברור לי שאתחרט עליו בעתיד "אז תתחיל לחשוב איך אנחנו פועלים יחד כדי לברוח".
זיק נשאר שקט שוב ולרגע אני חוששת שהוא יתעקש אבל הוא אומר "את צודקת, איילקס," ואז מוסיף בנימה עסקית "אבל מכיוון שאני מכיר את המקום הזה טוב ממך, אז תעשי כדבריי".
זה מעניין "איך אתה מכיר את המקום הזה?".
"יש למפלצת הזאת משהו שאני צריך, אז הכנתי מראש תכנית מילוט," ואז הוא מביט בי ישירות ומחייך שוב "כמובן שתוכנית המילוט לא טובה לסיטואציה ה…מיוחדת הזאת, אבל אם נעבוד יחד אולי התוכנית תצא אל הפועל".
אם יש לי סיכוי לצאת מכאן, מהמצב המביש הזה, אצטרך לסבול לעבוד יחד עם האדם שאולי הכי בלתי-נסבל בטמריה הבירה.
אני שואפת אוויר ושואלת בנימה מיואשת "מה התוכנית שלך?".

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 76