קָמֶּלָה הָרִיס

מִשְׁאֶלֶת לֵב לְיוֹם הַבּוֹחֵר,
שֶׁאוּלַי, סוֹף סוֹף, נִזְכֶּה לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר,
בִּמְקוֹם זָכָר אַלְפָא שָׂשׂ אֱלֵי קְרָב,
אִשָּׁה, צְעִירָה, מִזַּן מְעֹרָב.

הִיא לִמְּדָה אֶת דּוֹנַלְד אֶמֶשׁ,
בְּטֶרֶם אֶצְלֵנוּ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ,
מֵאֵיפֹה בֶּאֱמֶת מַשְׁתִּין הַדָּג,
וְנָתְנָה לוֹ סִבָּה לִהְיוֹת מֻדְאָג.

נְקַוֶּה שֶׁקָּמֶּלָה לֹא תִּקְמֹל,
שֶׁתְּמַנֵּף אֶת הַצְלָחַת הָעִמּוּת שֶׁל אֶתְמוֹל,
תַּעֲקֹף אֶת טְרַאמְפּ בְּאִגּוּף מִשְּׂמֹאל,
וְתַרְאֶה לוֹ לְמִי יֵשׁ יוֹתֵר גָּדוֹל.