תורת המיתרים

פרק 1
פארק סימטי היה הפארק היחיד שנראה כמו פארק של ממש בעיירה השקטה טרולייק. היה בו גן שעשועים, דשא, עצים נטועים שמטילים צל מנוקד ולצידי שביליו היו ספסלי ישיבה מעץ. גם נחל טרו, שעל שמו שם העיירה, זרם דרכו, ככה שהיה נחמד גם סתם לבוא ולשבת בצל ליד המים הירקרקים בימי ראשון או שבת. אבל אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שעשיתי את זה. בוודאי לא בשנה האחרונה. פשוט לא היה לזה זמן.
כבר תקופה לא מבוטלת שאני לא מוצאת זמן. יותר מדי מה לעשות וביחס לא הוגן בעליל פחות ופחות זמן להשלים הכל.
חשבתי שזאת הרגשה שאמורה להיות למישהי מבוגרת יותר אבל הרגשתי שאני לא מספיקה כלום, בכלל.
גם עכשיו דיוושתי מהר עם האופניים דרך שבילי הפארק בדרך לבית הספר וידעתי, כי לרגע הראש לא הניח לי להפסיק לדעת, שיש לי 6 עבודות להגיש ואצלי כרגע, מוכנות, רק שתיים. וגם ידעתי שזמן ההגשה לארבע הנותרות אותותו תם. וגם, בנוסף לכל ידעתי שאני חייבת ללמוד היום עד חמש בבית הספר, ואז לעבוד עד 11.
והיום הזה לא היה שונה מקודמיו. ככה יצא שהייתי על מינוס שעות שינה וחייתי בלי לדעת מתי באמת אכלתי לאחרונה. אפילו היום המחשבה ללכת עד לקפיטריה הייתה בגדר חלום יותר מאשר מציאות. בטח שאפשר לשבת בכיתה וללמוד על חשבון ההפסקה. רק המחשבה על אוכל ממשי ולא חתיכת קרקר גרמה לבטן שלי לקרקר.
אתמול הלכתי לישון בשלוש, עם הראש על השולחן, נח על דפי העבודה למתמטיקה מתקדמים, וקצת אחר כך בחמש ו32 דקות אמא נכנסה לחדר ושאלה אותי למה אני לא מתארגנת ללימודים.
כל כך מעט שינה, ואם לא הייתי חייבת למהר ולהספיק לשיעור הראשון הייתי יורדת מהאופניים כי הסכנה של לדרוס מישהו מפאת חוסר שינה הייתה ממשית דייה. לפחות חשבתי, בשיעור השלישי של מר דויאר אני אוכל לנמנם טיפה, בסהכ ספרדית. גם היה לו קול עבה כזה כמו קריין שגרם לך לרצות לישון ולא להתעורר.
אני מדוושת במהירות ותשישות. אני כמעט חולמת תוך כדי הנסיעה ולכן מחישה כדי שאוכל לרדת מהאופניים האלה ולהיות בשטח המוגן של בית הספר. אני עוברת דרך הפארק ובגלל חשכת הבוקר המוקדם והעצים המאפילים הייתי צריכה להתרכז לראות משהו.
עוד דקה עוד שתיים וכבר יצאתי מבעד העצים דרך שערי הפארק הצפוניים, ואז עוד עיכול בכביש ואני ממשיכה לנסוע ולפדל, מעבר דרך הגשר היחיד שגם היה לכביש מצידו העליון והנה קצת עלייה – פנייה נוספת ו… בום.
אני בולמת בחוזקה. שניה ספורה לפני שאני מאבדת ככל הנראה את חיי.
רכב שחור חנה ממש אחרי העיכול במקום הכי לא הגיוני לחנות בו.
אני מתנשמת בכבדות. כוסעמק איתו. כמעט הלכתי לאלף עזעזלים עכשיו.
אני נושמת עוד קצת ואז מסתכלת סביבי. אני לא רואה אף אחד הולך ברחוב וגם שום מכונית לא עוברת ואני לגמריי לבד. אני מתקדמת קצת על האופניים ומסתכלת ישר לחלון המכונית. שחור משחור. הרגשה מצמררת עולה בי כאילו מישהו מביט בי מבפנים ואני פשוט לא יכולה לראות. ואז אני גם חושבת שבטח הוא היה יוצא למי שמביט בו ככה, וככה תוך כדי שהמחשבה מתפוגגת אני כבר ממשיכה לדווש.
הפעם קצת יותר לאט, לכל מקרה.

אני מגיעה לשערי בית הספר יורדת מהאופניים לכדי הליכה ומחנה אותם וגם מוודאת שאני נועלת אותם, כי לא חסרו גנבות, על יד מגרש החניה. מגרש החנייה עצמו היה מלא למחצה במכוניות, ובגלל שהיה מחסור רציני במורים, לפחות חצי מהמכוניות היו של התלמידים עצמם, שהיו רובם תלמידי כיתה יב, כמותי.
רציתי מכונית, חשבתי בעיקר על הזמן שזה היה חוסך לי. אבל המציאות הודיעה לי שמכונית תהיה לי רק כשאוכל לממן אותה בעצמי. ומשמעות הדבר הייתה עוד המון זמן.
אני עולה במדרגות בית הספר, חמש עשרה מדרגות נמוכות במספר, יחד עם כל המגיעים על הקשקש כמוני.
אני פונה שמאלה, מבלי לעלות עוד קומה ועוברת על יד השירותים, ממשיכה הלאה בידיעה שיש לי פיפי אבל עדיף להישאר איתו מאשר להיתקע עם איחור. כיוונתי גבוה, ממש לשגר חץ במטרה שיפגע בירח. וידעתי, שאפילו איחור אחד יכול להיות מה שישנה הכל. וכל עוד זה תלוי בי אני אהיה מושלמת.
אבל קל לדבר וקשה, מאוד, לעשות.
אני נכנסת לכיתה ומתיישבת בכיסא הפנוי, קרוב לדלת, קרוב לשירותים בהפסקה. מייד אחרי שהתחת שלי פוגש בכיסא והתיק פוגש בריצפה, מורה נכנס לכיתה ולחשושים מתחילים.
למורה החדש… המורה החדש הוא… הוא..
לא הייתי כזאת, ובכל זאת כשראיתי אותו הפכתי לאחת כזאת. הוא היה פשוט מהמם.
הוא הסתובב מבלי להביט באף אחד ושרבט על הלוח עם ידו השמאלית, מר אמונט. כשהסתובב אליינו יכולתי לקלוט עוד את תווי פניו. ניסיתי למצוא פגם, משהו, כלשהו אוליי בעיקר כי לא יכולתי להאמין ששלמות כזו אכן קיימת. אבל בלמצוא פגם לפחות חיצוני באמת נכשלתי. הוא כמעט קרן איכשהו.
כמובן שלא רק אני שמתי לב לזה, כל הבנות, בעיקר הבנות התלחששו באופן לא שקט כל כך. המורה החדש, מר אמונט כנראה, חיכה ככל הנראה קצת לשקט לפני שיתחיל לדבר. רציתי להגיד לו ששקט מוחלט זה אבוד וכדאי שיתחיל לדבר וזהו. אבל איכשהו הכיתה ממש השתתקה. השקט כמעט הבהיל אותי אפילו, במיוחד שהכרתי היטב את הכוחות הקיימים, כאילו השקט היה על טבעי ממש.
ואז הוא דיבר. היה לו קול עבה וגם קצת צרוד, וכל השיעור הלך חלק כל כך, מה שהיה נדיר כל כך, בבית ספר עם תלמידים מופרעים כל כך, שלא שמתי לב ולפתע פתאום באה ההפסקה.
וככה הכרנו את המורה החדש לפיסיקה למתקדמים.

פרק 2
ספורט. כל יום ראשון בשעה החמישית, מיד לפני ההפסקה הגדולה נאלצנו להתאחד הבנות במגרש הדשא ולפגוש בזיעה וכדורים ופציעות. ממש גאון היה מי שהחליט לשים ביום ראשון את הסבל הזה, כאילו רצה שנשנא כבר מעכשיו את כל שאר השבוע. אבל הרבה פעמים הרגשתי שאני חולקת את השנאה הזו לבד. השנאה כשלעצמה אם הייתי יושבת ומנתחת אותה הייתה יותר לכיוון שפשוט וקל: חשבתי שזה שאני מנסה לקלוע לסל או לברוח מכדור, ללא הצלחה, היה פשוט בזבוז זמן.
המורה בעצמה הייתה מישהי שקרובה לפנסיה או אוליי לימי מנוחות. מימי הזקנה שלא ראיתי אותה אי פעם זזה על אף שהייתה המורה שלי לספורט מכיתה ח. בעצם מהרגע שעזבנו את ניו יורק ועברנו לפה, כמעט אף אחד מהמורים לא השתנה. כמעט ששום דבר בכללי לא נהג להשתנות בעיירה הזו. הייתה בזה נחמה זרועה בשיעמום טוטלי. השיעמום היה מנת חלקם של אלו שלא למדו מהבוקר עד הערב ומהלילה עד הזריחה. אצלי שיעמום זה כל מה שרציתי.
"מילי" אני מסתובבת ורואה את קרוליין בריק וג'מה רובילי שתי החברות היחידות שסבלו אותי באמת. ושאני אהבתי אותן. "היא לא נראה לי נושמת" ציינה ג'מה ולכסנה מבט לעבר מימי, שנראתה כמו כדור מפונצ'ר ודהוי שננטש כל כיסא. "אני פשוט לא מבינה איך רוצים שנעשה ספורט אם זה.." קרוליין הדגישה את המילה האחרונה כאילו מימי היא ייצור ולא בת אדם "..מה שמלמד אותנו". "אני רק רוצה שזה יגמר" אמרתי וכמו קרוליין אספתי את השיער, שלה מתולתל וזהוב, ושלי יותר חום ועייף. אהבתי את קרוליין כי היא תמיד נראתה כמו שמש כזאת, מחוייבת לשמח בכל רמח איבריה. "לי כבר אין צורך בזה" גנה חייכה והתקרבה ועכשיו יכולתי להבין למה התכוונה: השיער השחור החלק שלה היה גזוז "זה יפהפה גנה, ממש יפה לך קרה" גנה חייה, משהו נדיר –"תודה". עמדנו עוד כמה דקות ככה ופטפטנו, ואני חשבתי בירכתי מוחי שזה באמת נחמד אבל גם באמת בזבוז של זמן. לפתע גנה התלהמה "אני לא יכולה יותר ככה" וביקשה מלוסי שתזרוק לה את אחד הכדורים. גנה תפסה במיומנות של שחקנית כדורסל וזרקה את הכדור כמחצית הסנטים מראשה של מימי, הכדור פגע בחבטה עזה וגרם לה להתעורר. היא הסתנוורה לרגע מהאור הלבן של השמש, קלטה מה קורה, ואז שרקה במשרוקית וככה התחלנו לרוץ, במעגלים והמשכנו לפטפט שלושתינו תחת השמש הנעימה.
בגלל בוחן בשיעור היסטוריה בשעה השלישית, פספסתי את התנומה שהייתי זקוקה לה, ובשעה 13:00, תחילתה של השעה השישית אני התחלתי להרגיש רע. לא רע באופן של בית חולים, אבל כן רע באופן של אם זה ימשיך ככה אני אצטרך ללכת לאחות. השיעור השישי ביום ראשון היה תמיד בכיתה האהובה עליי, מבנה עץ כזה עם שולחן עגול ארוך וריח עתיק. רוב הבניין של בית הספר עבר שיפוץ בשנות ה80 אבל הכיתה הזאתי איכשהו הייתה ונשארה שייכת למאה אחרת. גם השיעור של גברת סמר היה אוליי השיעור האהוב עליי, ככה שאוליי התחושה הרעה תיעלם. ככה יצא שישבתי בכיתה וחיכיתי שכבר יתחיל השיעור. אבל סמרס איחרה. ובנתיים נאלצתי לחיות את הכאב. ממש עוויתות בבטן. התחלתי קצת לדאוג אבל בנתיים הוצאתי את המחברת והספר שנתמחתי בו כדי לכתוב את העבודה במדעים. סמרס לימדה ספרות, ואוליי בגלל שאהבתי אותה כל כך, הייתי על A+ בכל העבודות והמבחנים שלה.
אבל ככל שהעמקתי לכתוב במחברת ככה כאב לי יותר ויותר הגוף. "את בסדר?" הרמתי את הראש, התנועה העבירה בי זרמים "מה?" לרגע לא זיהיתי בכלל מי מולי, היה לו קול מוכר. "את נראת לא טוב מל" מל? מי קורא לי מל… אני נושמת עמוק ועוצמת עיינים "אני בסדר" שקר "תוכל רגע אם המורה תכנס.. " "כן בטח" הכל נראה מטושטש אפילו הירידה מהכיסא הגבוה הייתה חישוב ממש, כמעט נפלתי על הרצפה. בכל הדרך לשירותים בעיקר פחדתי, לא כי רעדתי או הזעתי כמו חמורה, אלה כי היה לי אסור להיות חולה. כי אז מה יקרה ללין?
כשהגעתי לשירותים, שהיו ריקים בגלל שכולם היו בכיתות, שחררתי מהעמדת הפנים, נשענתי על השיש הדוחה והרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא תמיד אתה יודע שאתה עם חום, אבל כרגע ידעתי בוודאות, ושהטמפרטורה גם מטפסת. נשמתי עמוק ושטפתי פנים, ואז שוב ואז שוב וניסיתי להירגע. נזכרתי שיש לי בכיס של הגינס עוד כדור לכאבי מחזור, ולקחתי אותו כי גם בין היתר כאבה לי הבטן.
כשחזרתי לכיתה הרגשתי או דימיינתי שאני במצב יותר טוב ממקודם. התיישבתי ולקחתי את העט ליד כמו מתוך הרגל. מי שישב לידי רכן אליי ושאל "איך את?" ועכשיו גם זיהיתי אותו זה היה טום, שלא דיבר איתי בקושי מכיתה ט. "כן תודה" העלתי חיוך קלוש לעברו והסתובבתי עם הראש לצד השני, בין אם האמין או לא להצגה.
אבל סמרס לא הגיעה ואחרי רבע שעה, היה לנו רשמית שיעור חופשי. רוב הכיתה יצאה החוצה ואני הוצאתי מהתיק את הדפים של מתמטיקה, משהו שלא דרש הרבה ריכוז ממני. רק התחלתי לפתור את המשוואה שלפתע "לדעתי את צריכה ללכת לאחות" אפילו לא שמתי לב שטום נשאר לשבת, למרות שישב ממש לידי. לא הרמתי את הראש מהדפים "אני בסדר.. וקצת עסוקה" הקשתי עם העט על הדף כדי שיבין. לא רציתי לצאת חצופה אבל הוא לא וויתר "מיל את נראית כאילו לא ישנת שנתיים" הרמתי את הראש ועזבתי לרגע את דפי המשבצת, פניתי לעברו "טוב, תודה על הדאגה אבל אני בסדר" טום הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין. מה אתה לא מבין חשבתי. "בסדר" הוא אמר כמעט באנחה כעוסה, כאילו אני איזה טיפש שלא חובט טוב בכדור ברוקבי, והרי טום שלנו היה הכוכב "תעשי כרצונך, אני זזתי" הוא קם בקפיצה מהכיסא ולקח את הילקוט שלו, הוא חתם במשפט, שכמעט לא נשמע כשגופו כבר חצי מחוץ לדלת "תמיד היית עקשנית". אחיזתי בעט התקשחה מעט.
הרגשתי טוב יותר כשהגיעה השעה חמש, כאילו בד שחור הוסר מעייני ויכולתי שוב לראות. בחוץ השמש הייתה נמוכה ואור יפה של שעת אחר צהריים מוקדמת קישט את מגרש החניה. בשעה הזאתי בית הספר היה כמעט ריק, רק המורים והתלמידים שהיו בשיעורי מתקדמים היו בשעות האלה. ומלבד כמה מכוניות בודדות וכעשרה זוגות אופניים לא נותר בחנייה כלי תחבורה נוסף. ירדתי במדרגות ורוח קרה תילתלה אותי, הרגשתי כמו עלה שלא יכול להתנגד לרוח המשחקת בו. שוב חזר גל של צמרמורת דקה. שמתי יד קלה על הבטן ועמדתי דקה, חוששת שמה אפול אם אתקדם. "את בסדר?" הסתובבתי ומהבהלה איבדתי שיווי משקל ונפלתי. נחתתי על הישבן והמכה העבירה בי זרמים. צעדים חשו מטפפים לעברי על המדרגות ויד נשלחה לעברי. אחזתי בה ויד נוספת נשלחה לאחוז בכתפי, תמחה בי שמע אשוב ואפול. "תודה" איזו פאדיחה חשבתי שגיליתי מי עומד מולי. "מר.. אמונט" חירחרתי וניסיתי לחייך "אני ממש מצטערת אה.. תודה" הוא הביט בי ולא דיבר, כאילו סקר אותי לרגע והרגיש וידע כל שקר ושקר שסיפרתי לעצמי ולסובבים אותי לאורך כל היום. "גברת מלאני? נכון, אם אני לא טועה" הנהנתי "אני אצלך בפיסיקה מתקדמים" הוא הנהן ואמר "כן אני זוכר אותך, פתרת על הלוח היום את התרגיל שנתתי כאתגר" הוא נשמע כמעט גאה, החיוך שלו שהגיע עד לעיניו גרם גם לי לחייך "הוא לא היה קשה מר אמונט" צחקתי ואז חשבתי שזה יכול להישמע כאילו אני מתנשאת, אבל הוא הבין וחייך "לא, לא למי שמבין באמת" הוא הסתכל עליי אבל מבטו נדד מעט כאילו מאחורי יש גלקסיה שלמה מלאה חידות עלומות לפתור. הוא הוריד את ידו מכתפי, ופתאום התקשתי לעמוד, הוא שם לב ושב ותמך בי. "את בהחלט לא נראת טוב" כשהוא אמר את זה, בשילוב עם היופי שלו, הרגשתי כמעט נפגעת. הוא הסמיק טיפה במבוכה וכחכך בגרונו "התכוונתי שאת נראית חולה. אוליי תשבי ואני אלך למזכירות שיטלפנו להוריך והם יאספו אותך" זה יהיה רע רע מאוד "לא אני בסדר" אמרתי "את בטוחה-" מכונית שחורה נסעה במהירות ושסעה את דבריו בקול אגזוז רם, היא הייתה שחורה. מר אמונט מלמל משהו שנשמע כמו קללה. "מתנצל, אנשים נוסעים כמו משוגעים היום. בואי, איפה את גרה? אוכל להקפיץ אותך הביתה" זה היה מפתה טרמפ עד הבית שחסך לי יותר מחצי שעה של רכיבה. "זה נחמד מאוד מצידך אדוני, אבל יש לי אופניים וגם, אני לא יכולה להשאיר אותן כאן" מר אמונט שעדיין החזיק בי כאילו אני עלולה להישבר לא עמד לוותר "נכניס אותן מאחורה" הוא חייך כאילו מצא את הפתרון לבעיית חימום העטרה של השמש. היה לו חיוך חם וטוב שטיפה ריכך אותי "טוב" כמעט הופתעתי מעצמי שהסכמתי "תודה" הסתכלתי עליו כאילו יתחרט אבל הוא רק המשיך לאחוז בכתפי והחלנו יורדים במדרגות "רגע- " אמרתי "אני בכלל צריכה לנסוע לעבודה" נראיתי מבוהלת כאילו הוספתי דרישה אחת יותר מדי והוא יתחרט שבכלל הציע להסיע אותי אבל הוא רק אמר "אז לעבודה ניסע".
הוא עזר לי להביא את האופניים והכניס אותן כמעט בלי בעיה מאחורה, הרגשתי לא בנוח שעם הסוודר והמכנסיים המגוהצים הוא צריך לגעת באופניים הישנות שלי. אבל לו זה נראה כאילו זה בכלל לא מזיז. עמדתי והסתכלתי כמעט בפליאה איך הוא מנגב את ידיו במתלית ובעודי עומדת דמיינתי לפתע בראש שהוא איזה אציל בימי הביינים, כמו בסיפורים שלמדנו אצל גבר סמרס. קצת בהיתי והוא חייך וניגש לעברי, עבר אותי ופתח לי את הדלת. הוא חיכה שאתיישב באופן שהרגיש כאילו זאת מידת הנימוס שהוא נוהג בה תמיד. התיישבתי בכיסא שהיה רך ונעים באוטו שהיה נקי וחמים. והרגשתי זרה. זרה לכל החם והנעים והבטוח הזה. רציתי לצאת ולברוח לפני שאתרגל לתחושה וארצה להישאר. אבל לפני שהספקתי מר אמונט נכנס וסגר אחריו את הדלת. הרחתי ממנו ריח מוכר. מוכר שהעביר בי רצון לבכות. ריח של הבית. ה בית, הזה בניו יורק שבו היינו ארבעתנו והיינו משפחה.

פרק 3
"קר לך?, להדליג חימום?" אמר בעודו יוצא מהחניה. שתקתי והייתי קצת המומה "קרה משהו?" הוא שאל ותוך כדי בלם בתמרור העצור שלפני הפנייה לכביש. "לא אני בסדר, לא קר לי.. תודה" הוא חייך ויצא אל הכביש. כביש 90 היה הכביש הראשי היחיד באזור, בית הספר שהיה מחוץ לעיירה היה צמוד אליו אבל בינו לבין העיירה הייתה נסיעה של 10 דקות ברכב, שזה חצי שעה בשפת אופניים. העיירה עצמה הייתה בכלל לא גדולה ורוב מי שלמד בבית הספר היה מאקטולרוד שהייתה עיר קטנה בכיוון השני של הכביש. ובגלל שהם היו יותר ולהם גם היה תקציב, להם הייתה הסעה מסודרת ללימודים, ולנו.. פחות. "איך ידעת שאני מטרולייק" שאלתי לפתע "אה" הוא כמעט הופתע מהשאלה "..בגלל האופניים" זה היה נכון, לא נולד אחד מאקטלרוד שנסע עם אופניים לבית ספר, אבל הופתעתי כי הוא היה חדש "אתה לומד מהר" וזה פתח צוהר לעוד שאלה, שכל מקומי שואל זר, מאיפה אתה, אבל הרגשתי שלא ממקומי לחטט, משום מה הוא נראה כאילו יש לו 'סיפור' ובחרתי שלא לשאול. במקום זה שאלתי "כמה זמן אתה כבר גר פה" הוא הביט לעברי הביט בי חטף והחזיר את עיניו לכביש "שבוע" הופתעתי, הוא הסתכל בי ככל הנראה לראות עלי את התגובה וקיבל את מה שציפה "אפילו פחות חמישה ימים, תקראי לזה שבוע לימודי" הוא גיחך. הוא היה באמת נחמד, שזה היה הפתעה טובה אחרי מר אפסום המורה הקודם לפיסיקה מתקדמים, שהיה משועמם אפילו מעצמו. "אז אתה זמני?" שאלתי והוא כיווץ גבות כמי של הבין את השאלה "התכוונתי לשאול אם אתה מורה מחליף" "לא, אני קבוע לפחות אם לא יפטרו אותי" הוא חייך אבל בחיוך היה קצת עצב. "לאן עכשיו?" שאל וגם לי לקח רגע להבין, אה בכביש "שמאלה" עניתי. הוא פנה ואז אמרתי "אבל זה קצת רחוק אתה יכול להוריד אותי פה, חבל שתתעכב" אבל הוא פטר אותי "שטויות אני צריך להכיר קצת את המקום גם ככה" היה בו אדיבות פשוטה שהרגשתי לא נעים להתעקש. "תודה" הוא המשיך עוד לנסוע, ושאר הדרך עברה בשתיקה נעימה מלווה בקלות נעימים ושקטים מהרדיו. בהמשך הדרך נגלה בניין נמוך ואפור, "זה ממש שם, איפה שהבניין האפור עם החנייה" הצבעתי והוא התקדם וחנה בסמוך, אפילו הסתובב כדי שלא אחצה את הכביש. "הנה אני" אמרתי אבל המשכתי לשבת, כאילו הגוף שלי הוא שק של בטון שאומר לא לעוד תזוזה. הוא בעצמו נשאר לשבת והסתכל מבעד לחלון כאילו שכח ממני. כבר שמתי לב לכך, זה קרה לו כבר ההתנתקות הזו. הרגיש לי ריק ככה אז דיברתי "שוב תודה עזרת לי מאוד" הוא חייך אבל נראה כאילו עדיין לא לגמריי היה איתי "אני אפתח לך את הדלת" מלמל ויצא מבלי שהספקתי להגיב, הוא פתח את הדלת ומשב קריר צמרר אותי, כאילו כמו במכה סוטרת חזר החום, החולי ועימם גם הדאגות. בזמן שיצאתי הוא הוציא את האופניים החוצה. הוא הושיט לי אותם וכעט אני זו שאחזתי בהן. "כאן אנחנו נפרדים מיס מלאני, היה תענוג לפגוש אותך" אבל נראה היה שהוא לא בטוח שנכון לשחרר אותי כאילו ברגע שיעזוב לא יהיה מה שישמש הגנה מהזאבים. והוא צדק, לא חסרו זאבים. היה לו פרצוף דואג "אני בסדר, באמת, וגם.." חייכתי "ברוך הבא לטרולייק" בירכתי אותו בחיוך גדול שהיה גם אמיתי ביותר, שמחתי שיש לי מורה כזה, באמת. הוא גם חייך חיוך גדול וקורן ואדיב והרגשתי לרגע משהו דומה לאושר. דקה עמדנו ככה ושנינו הרגשנו שהפעולה הבאה היא בלתי נמנעת, לשחרר. לי לא היה רצון להמשיך רק ידיעה וצורך לחיות הניעו אותי והרגשתי שלא רחוקות התחושות שלו גם. הוא עמד כפוף כאילו משקל פלנטה על כתיפיו ואני החזקתי באופניים, הוא נראה עייף, אוליי כמוני. אדי נשימותינו העייפות הסתחררו אל על, אל היום המחשיך ונמוג. "נתראה" אמרתי לבסוף, כאילו הרגשתי שלי יש כוח רב יותר לשסף את הרגע האפל והשקט הזה. "נתראה" השיב ואז התרחקתי והוא נכנס למכוניתו, ועם כל מטר שהתרחק עם המכונית בחשכה ככה התפוגגה גם התחושה של האושר הזה. נכנסתי לשערי הגיהנום ולמקום ששימש לי עבודה.

פרק 4
פרק 4 – גיהנום
מִשָּׁם נָסַעְנוּ וְהִנֵּה שׁוּחָה עֲמֻקָּה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
לֹא יִשָׁמַע בָּהּ רַק קוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה
וּבְתוֹכָהּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
וְעַקְרַבִּים חֲבַרְבֻּרִים
וַיֹאמֶר אֵלַי הָאִישׁ זֹאת נִקְרֵאת אֶרֶץ נְשִׁיָּה
וּבְשֵׁם אַחֵר שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה
וְהִיא מְקוֹם הָאֲנָשִׁים הַמְּשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא
"מחברת התופת והעדן" היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי "מחברות עמנואל"
, שפורסם בשנת 1320 לערך. היא כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהנום.

גיהנום. ההגדרה שלו ומה נמצא בו משתנים מדת לדת ובתרבויות שונות. אבל באופן כללי גיהנום היה איפה שהיה רע וגן עדן זה איפה ששכן הטוב. כשעבדתי הרגשתי שאני עמוק בצל מוות, בתחתיתו העמוקה של הגיהנום וכשסיימתי והגעתי הבייתה הרגשתי שאני בתחנת ההמתנה שהיא בהשאלה, כור המצרף. רק בבית הספר יכולתי לנוח. אני נכנסת לתאי הההלבשה שבעבודה ופוגשת שם את דיאנה. דיאנה בת שלושים אבל נראתה צעירה בהרבה, ונמוכה אף ממני. "מיליייי" היא קראה וחיבקה אותי, היה לה מבטא כמעט צרפתי כשדיברה, כזה שגרם לה למשוך הברות וגם את השם שלי. "מה איתך" היא אחזה בכתפיי אבל לא שחררה היא הניחה יד על מצחי "מילייי, את קודחת" היא אמרה ואני ניסיתי להתנתק ממנה ללא הועיל "כן" הודתי "אני קצת חולה.. כנראה הצטננתי" היא הביטה בי כאילו היא באה לנזוף בי אבל וויתרה. "טוב.. כדאי שתתארגני יש לנו היום הרבה עבודה" נאנחתי וצמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה. הורדתי את השכבות ונשארתי רק בטייץ ובחזיה היה קר ורעדתי. "הירזת" היא העירה ממקום יושבה, היו חמש דקות לתחילת המשמרת והיא הדליקה סיגריה. אזרתי אומץ והורדתי את המכנס, והרגשתי איך אני עלולה בעוד רגע להפוך לקרחון. שמתי גרביון בצבע שחור חצי שקוף אבל עם עובי, כמו שלבשה דיאנה. מעל זה חצאית קצרה שחורה וחולצה מכופתרת לבנה שהכנסתי לתוך החצאית. היה עדיין קר. "קחי לפני שאשכח" הסתובבתי אליה והתקרבתי אליה אל ספסל העץ עם הנעליים בידיי. "תודה די" חייכתי. אלה היו כדורים טובים להורדת חום. "וגם" היא פישפשה בתיק בזמן ששרכתי נעליים "קחי תשימי קצת מסקרה את נראית כמו גופה" בהחלט הרגשתי כמו גופה. לקחתי ממנה את המסקרה והיבטתי סביבי אבל לא היו מראות -די הבינה: "תביאי אני אשים לך" וככה במיומנות של חתולה היא מרחה את המסקרה "חכי אני אעשה את זה מעושן" היא נראתה כמו מאפרת רצינית "די-" מחיתי "אין זמן ודבר לא יציל.." "שתקי את נראת נפלא" היא היסתה אותי. "עכשיו בואי" היא אמרה "לא בא לי לאחר למרקו". בלעתי רוק. ויחד יצאנו לדק האחורי.

בשעה 23:00 סיימתי להעביר סמרטוט. ב23:05 החתמתי בכרטיסיה. דקה אחר כך הייתי בחדר הלבשה וב23:10 נפרדתי מדיאנה וליאו שהיה שותף כלים נחמד. וככה שחררתי את האופניים מהמנעול עליתי והתחלתי לפדל.
היה חשוך בדרך. בשקט של הלילה רכבתי במהירות ובאינסטינקטיביות של שבילים ודרכים שנותרו זהים במשך תקופה ארוכה. עברתי על יד הבית של גנה שהיה בית קרקע עם חצר פרחונית. היה חשוך וגם מרוב הבתים כבר לא בקע אור. רק ברחובות הראשיים של העיירה הייתה תאורת רחוב ככה שברחובות צדדיים ולאורך כל הדרך שלי היה חשוך. כשאני פונה שמאלה והכביש יוצא קצת מאזור הבתים ורק כוכבים והירח מאירים לי את הדרך אני נזכרת, איך כשהייתי קטנה פחדתי מהחושך פחד מוות, כאילו היה הקריפטונייט שלי. אני נזכרת איך אבא שלי היה נשאר לידי עד שהייתי נרדמת ומלטף לי את הראש ואיך הוא היה אומר שהוא יגן עליי מהחושך ולכן אני יכולה לישון. אבל, אני מתנערת מהמחשבות וחוזרת למציאות, אבא מת ואיתו גם ההבטחה. אני חושבת גם על לין, שעכשיו בת 7 ומפחדת מכל דבר שזז, גם מהחושך ושאני צריכה לשמור עליה. לין. לין הייתה האושר שלי אבל סיבת כל הדאגות שלי, רציתי לראות אותה, ביחוד אחרי יום ארוך, אבל היא בטח כבר ישנה. המשכתי לנסוע עדיין חושבת על לין וכמה שהיא ילדה מיוחדת. מלין המשכתי למחשבות אחרות טורדניות, על אמא ועל האלכוהול ועל הלימודים. ועל המשכורת שחיכיתי לה בקוצר רוח. שוב נסעתי מהר, כמו בבוקר, על כביש המערכת שבקטע זה היה מרוחק מאוד משכונות המגורים. רק עצים מצד אחד ומצד שני שדות חקלאים שנראו כחולים כהים לאורו החלש של הירח. הכביש עליו נסעתי היה מבוקע ומשובץ בליטות ומדי פעם רעדתי עם הקידון כשעליתי על אבן חצץ. מדי פעם שמעתי יללה של תן צעיר ורעב אבל מלבדו לא נשמע כלום. שקט. רק אני והנשימות שלי. מקצה הכביש בדיוק איפה שהפנייה חזרה לשכונות, הבליחו אורות של מכונית. מכונית אומנם לא עברה בכביש המערכת כדרך קבע אבל בכללי גם לא הרגשתי שזה דבר נדיר, לכן גם התעלמתי לחלוטין. אבל כשהיא הייתה כבר קרובה ואני במרחק 5 פידולים ממנה היא האטה בחוזקה. קפאתי. ומהשוק עצרתי מעט אחריה, עם הגב אליה. לא ידעתי לרגע מה לעשות אבל הרגשתי צורך לברוח מכאן. אז חזרתי לנסיעה מהירה. הסתכלתי מעבר לכתף והמכונית המשיכה בעומדה. חזרתי להביט קדימה וכשהתרחקתי קצת נרגעתי. אבל רעש של אגזוז וחריקת גלגלים הקפיץ אותי בבהלה. שוב הסתכלתי לאחור, המכונית הסתובבה במקום והאיצה לכיווני. נבהלתי ופידלתי כמו שלא פידלתי בחיי. אבל המכונית התקרבה במהירות וידעתי על אף שפחדתי שבמרוץ הזה לא אנצח. אבל אז המכונית עברה לידי והמשיכה ממני והלאה. ואני הרגשתי כמו ילדה פחדנית.
ב23:26 הגעתי לבית וקשרתי את האופניים על הגדר בחזית הבניין. תיפסתי במדרגות ופתחתי עם המפתח את הדלת, חלצתי נעליים, מילאתי לי מלוא הכוס מי ברז ובשקט בשקט נכנסתי לחדר, הדלקתי אור קטן בשולחן הכתיבה, התיישבתי והמשכתי לפתור תרגילים במתמטיקה. חולמת שאי שם דמות במימד מגביל שלי תגיע הביתה ותישן.

פרק 5
הצלצול הגואל.
לחלקינו הצלצול הגואל ישמע בתום הלימודים אבל בשבילי הוא הושמע מיד עם תחילתם. היום התחיל אצלי עם מתמטיקה שעתיים ובתומם גם הגשתי את העבודה שסיימתי אתמול בלילה. ככה שנותרו לי שלוש, אחת לא גמורה ושתיים שלא התחלתי. אחרי מתמטיקה היו שעתיים של אנגלית. ואז שעה ספרדית שגם החזירו לנו את הבחנים וגם קצת נימנמתי. ההרגשה הכללית הייתה טובה בהרבה מאתמול וחשבתי גם שזה יכול לגמריי להישמר ככה לאורך כל היום. כמעט התגאיתי בעצמי ולמרות שעוד נותרה לי לא מעט עבודה הרגשתי שאם אני אמשיך ככה אספיק להגיש את העבודות אפילו לפני מועד ההגשה האחרון. ההרגשה הייתה כל כך מרוממת הרגשתי שאני יכולה לקחת משהו מהקפיטריה בהפסקה וללמוד עם האוכל בחוץ, בשמש.
כשיצאתי מהכיתה לכיוון הקפיטריה ראיתי את קרוליין וג'נה אחת ליד השנייה "אני לא מאמינה למה שרואות עייני!" צחקה קרוליין ונתנה לגנה דחיפה חברוית שתביט לכיווני. "בכבודה ובעצמה מילי עושה את דרכה לקפיטריה, אל פשוטי העם, פשוט לא יאומן פשוט לא-" "סתמי" היסתי אותה בצחוק. גם גנה נראתה המומה אבל חייכה ואמרה בכנות"שמחה לראות שאת חייה". חייכתי אליה ואז עלה בי רעיון שווה יותר מקודמו "מה אתן אומרות.." אמרתי ולא האמנתי שאני מציעה "שנשב בחוץ שלושתינו? אני אעבוד קצת על העבודה אבל לגמריי אפשר.. כאילו אם אתן רוצות-" עכשיו גנה השתיקה אותי "ברור" אמרה ואז קרוליין הוסיפה עם נגיעה ביד שלי "זה יהיה מושלם". אז נכנסנו לקפיטריה ובזריזות לקחנו פירות ומאפינס (אני אוכמניות, גנה שוקולד וקרוליין וניל, כי מי אוכל תות) ויצאנו לגינה. זה באמת היה מושלם.

שכבנו שלושתינו על הדשא הרך והשמש הנעימה חיממה אותנו. אני שכבתי על הבטן והייתי עם הפנים לעבודה במדעים שגיליתי שקרובה לסיום משחשבתי וגנה וקרוליין פטפטו מעליי. מידי פעם השבתי להן כששאלו אותי משהו וצחקנו יחד. זה היה יפיפה. כמעט שכחתי כמה אני אוהבת אותן וכמה חסרו לי בתקופה האחרונה. "אני חושבת שסיימתי" הנהנתי ביני לביני אבל הן שמעו אותי כי גנה אמרה "צריך להמציא ציונים חדשים בשבילך A++ או לחילופין להוסיף אותיות באלף בת" היא צחקה וגם קרוליין חייכה "גאון שלנו" היא אמרה והכניסה לי אצבעות בבטן, היא ידעה כמה אני רגישה לדגדוגים וכמוה גם גנה שהצטרפה "בנות בנות דיי אני לא יכולה" צחקתי ונחרתי והתגלגלתי על הגב ומהר מאוד התחלתי להשיב מלחמה ולדגדג את גנה וקרוליין עד ששלושתנו הפכנו לגוש של דגדוגים וצחוק טהור. "בנות בנות" צחקתי "אתן הורגות אותייי" קול שיעול נכנס לדבריי, חלש ואז טיפה יותר מתאמץ עד שתפס את תשומת ליבנו "בנות, בנות.. *שיעול* בנות" הפסקנו ומיהרתי להתיישב. עם השמש מאחוריו מר אמונט נראה כמו קדוש קטולי. הרגשתי לא נעים וקמתי "בנות נגמרה ההפסקה" הוא אמר מעט נבוך "כן סליחה לא שמנו לב- סליחה מר אמונט" אמרתי והרגשתי לא נעים להסתכל עליו אחרי שראה אותי ככה. קרוליין נחרה למשמע ההתנצלות שלי ונתתי לה מכה עם הרגל. "טוב.." הוא אמר ושם את ידיו בכיסים "אני מצפה שלא תאחרי לשיעור שלי, מיס מלאני" אמר ועם יד שמאל חפן קבוצה משער ראשו בתנועה אגבית וחיננית "בנות" אמר ונפרד מאיתנו בניד ראש. קרוליין חיכתה אוליי שהוא יתרחק שני צעדים ודחפה אותי "איזהה חתיךך" צעקה אליי ואני שהקול הצורם שלה היה חזק מידי לקחתי את היד וחסמתי לה את הפה ללא הועיל כי גם גנה מאחורי הרגישה אפס צורך לא לבייש אותי "מיליי נראה לי את מסמיקהה" היא חייכה וצחקה וכמעט ניתרה במקום שמההערה שלה הסמקתי רק עוד יותר, לא התאים לה לגנה להצטרף לקרוליין נגדי. באתי להגיב, להסביר אבל המילים נתקעו לי בגרון ואז קרוליין אמרה "שמיימי פשוט שמיימי הלוואי וגם אני הייתי תלמידה שלו" בקול פלרטטני ומחניק ולי זה ממש הספיק "טוב יש לי שיעור" הסמקתי," וגם לכן" הוספתי לפני שלקחתי את התיק והתחלתי לצעוד לכיתה, משאירה את גנה וקרוליין על הדשא לחבור יחדיו ולצחקק יחד נגדי. "בטח" קראה אחרי קרוליין "רוצי לשיעור עם המורה החתיך שלךך"

נכנסתי לכיתה אחרי שכבר כולם היו ישובים ומר אמונט שעמד במרכז הכיתה וסידר דפים. הייתי כל כך מובכת ולקחתי כיסא פנוי בחלק האחורי יותר של הכיתה. מר אמונט ניגש ללוח והחל להסביר תיאוריה של בעיה פיזקלית שהייתה בחזקת בעיה קשה. על הלוח נכתב בגדול "בעיית מטוטלת כפולה".

כששיעור פיזיקה נגמר הרגשתי שמתפוצץ לי הראש, לא כי היה קשה אם כי אכן הבעיה על כל פתרונותיה (שנשארו תיאורטיים במסגרת השיעור) הייתה מסובכת להבנה. לא, זה ששוב הרגשתי רע, נראה שחזר לי החום. רציתי לקלל כי זה פשוט לא התאים. היה לי יום טוב אז למה עכשיו. ארגנתי את הדפים והכנסתי אותם לתיק ולא שמתי לב לזה שרק אני והמורה נשארנו בכיתה. "מיס מלאני" אמר המורה ורק אז הרמתי את הראש וראיתי שהכיתה ריקה. מר אמונט נשען על שולחן העץ והחזיק ספר כבד ביד. הוא לבש את אותן מכנסיים מגוהצות, נעליים מצוחצחות סוודר שהפעם היה אפור כחלחל ומעליו קרדיגן מכופתר הלבוש שלו היה דומה יותר לשל סבא. "כן המורה?" אמרתי בזמן שהרמתי את התיק לשולחן ורכסתי אותו "תוכלי לגשת אליי" נשמתי עמוק רק שלא שמע את השיגעון של חברותיי מהצהרים כי אז אני לא יודעת מה אני אעשה "כן דקה" אמרתי ובאתי לקראתו.
עכשיו היינו אחד מול השנייה "שוב הפתעת אותי, זה לא היה חומר פשוט" אמר וכחכח בגרונו והביט בספר "תראי הספר הזה, הוא יצירת מופת " הוא חייך והביט בי "אני רוצה שתיקחי ותעייני בו, אולי יימצא חן בעיניך" הוא הגיש לי את הספר כאילו היה הדבר היקר ביותר עליי אדמות בשבילו, ואולי באמת כך היה. נבהלתי "המורה.. מר אמונט.. אני לא יכולה, זה יקר מידי, זה יקר מידי" אבל הוא נראה כמי שנחוש בדעתו "יהיה לי לעונג לשמוע מה חשבת עליו" הוא אמר וניגש לסדר את דבריו כך שנראה שנגמרה השיחה. אבל אני נשארתי לעמוד. והבטתי בו מסדר לאיטו את הציוד שלו. איך הוא מוחק את הלוח בידו השמאלית וחופן מדי פעם את שערו בתנועה אגבית. עמדתי וידעתי שאני צריכה ללכת אבל הרגשתי שפספסתי משהו. שאני מפספסת משהו. פתאום הוא הרים את הראש וראה אותי וראיתי על פניו שהופתע "מלאני?" אבל לא יכולתי לענות אז פשוט לקחתי את הספר ויצאתי מהכיתה.
הספר היה כבד בידיים אבל הרגשתי שאין סיכוי שאני מניחה אותו בתיק, בשיעורים הנוספים של היום התבוננתי בו כשישב על ברכיי או שנח על השולחן ולא יכולתי לחכות עוד דקה עד שאקרא בו. לא הייתי סגורה מתי אמצא לזה זמן אבל החלטתי עם הצלצול הגואל של סוף יום הלימודים שאני אקרא ואסיים אותו.

פרק 6
המנעול של האופניים היה ישן ועשה לי בעיות בפתיחה שלו, התעכבתי על זה יותר מידיי וכבר פחדתי לאחר לעבודה. הרמתי את הראש לחפש מישהו או עזרה כלשהי אבל פשוט לא היה אף אחד. התעצבנתי ובעטתי במנעול אבל גם במתכת שאליה היה מחובר ומיד כאבה לי הרגל. "לעזאזל" רטנתי ומאחורי שמעתי "מל שפה בבקשה" הסתובבתי. זה היה טום. "מה אתה רוצה" אמרתי לא כל כך בנחמדות "שמח שאת שמחה כמו שאני שמח לראות אותי" הוא צחק "אין בזה היגיון" סיננתי. אבל הייתי סתם עצבנית ולא הגיע לו הכעס שלי. "מצטערת" אמרתי "פשוט אני מאחרת והמנעול שלי לא נפתח" הוא הפסיק לחייך והרצין "אני בטוח שזה סתם תקוע" אמר ונתן לי להחזיק לו את התפוח "זה בהחלט מנעול עצבני" הוא סינן אחרי כמה ניסיונות פתיחה "כמעט כמו הבעלים שלו" הוסיף בשקט. לבסוף וויתר "אני יכול לחתוך אותו אבל צריך משהו שיחתוך ברזל, קאטר או משהו ונראה לי שהשרת הלך הבייתה, זה רק את ואני פה" הוא כנראה צדק אבל זה אומר שאני אאחר לעבודה וזה לא בא בחשבון. "טוב, אני אכנס בכל זאת אולי החדר שלו פתוח-" "את כל כך עקשנית לפעמים" הוא רטן ושפשף את לחיו "אני אגיד לך מה, אני ארכיב אותך על האופניים, את קלה, לא יהיה לי אכפת וככה לא תאחרי לאן שאת ממהרת כל כך להגיע" סיכם "לעבודה" אמרתי והוספתי "וזה נחמד מצידך אבל אז אני אאחר מחר בבוקר כי לא יהיו לי אופניים.." אמרתי וכבר הסתובבתי לכיוון בית הספר לראות אולי בכל זאת מרטין השרת החליט שדווקא היום הוא שוכח לנעול את המחסן שלו. "מל" טום קרא אחריי "מל אני מתעקש עוד מעט יחשיך" הוא טיפס במדרגות אחריי ואחז ביד שלי "ולא כדאי שתלכי לבד ברגל בכביש בלילה". נזכרתי לרגע במה שקרה לי אתמול עם המכונית, אומנם זה היה שום דבר אבל יש משהו בדבריו. "טוב, אבל אתה לא מסיע אותי" אמרתי והוא צחק צחוק חם שלא שמעתי מטום עד כה, צחוק מבוגר ולא של ילד. "את כל כך עקשנית כאילו שבמוח שלך יש רס"ר" הוא עזב ממני ולקח את האופניים שלו. התחלנו ללכת והסתכלתי על השעון, זה לא היה טוב, טום הסתכל בי ואמר "עכשיו את מבינה שאני צודק ותתני לי להרכיב אותך?" ואני שבאמת לא רציתי להודות שטום צודק פשוט הרמתי כתפיים ושמטתי אותם "אולי יש במה שאתה אומר משהו" וככה יצא שיומיים רצוף הוסעתי מבית הספר.
"כאן זה טוב" אמרתי לטום לתוך האוזן כי הרוח הייתה חזקה ממהירות הנסיעה שלו. הוא האט והורדתי את הידיים ששולבו חזק על בטנו. ירדתי מהאופניים בצומת אחת לפני הצומת של העבודה אבל היה לי זמן עכשיו ללכת קצת ברגל ולא רציתי לעכב את טום עוד. "תודה" אמרתי והשפלתי קצת את המבט היה בטום משהו שעורר בי בדרך ככל כעס והתנגדות אבל הוא באמת עזר לי הפעם "הצלת אותי" אמרתי ורציתי שיבין כמה באמת זה עזר לי אבל למילה הצלה היה טעם כמעט מתכתי בפה שלי. "העונג כולו שלי מל" "אבל," המשיך ונראה רציני יותר "אולי תוותרי על העבודה היום? כי את גרה רחוק מפה ו.." "חשוך ומסוכן, הבנתי" אמרתי בחצי חיוך "אני אהיה בסדר, מבטיחה" הרגשתי שהוא דואג יותר מדי, שהוא לא דומה כלל לטום שהכרתי או חשבתי שאני מכירה. "זה לא צחוק" הוא נראה רציני באמת ואני הורדתי את החיוך "בסדר." אמרתי ויישרתי מבט לעיניו "מבטיחה". אבל הוא פשוט נאנח כאילו לא סמך עליי כלל וכלל וחזר לחייך חיוך קל ולא כזה חמים "אהבתם ספרו לחבריכם לא התלהבתם ספרו לנו, שירותי ההסעות של טום, יום טוב לך גברתי" ואז הרים את הרגלית ודיווש ממני. כשהלך עברתי שוב על השיחה, וחשבתי שהיא דמתה באופן מוזר לשיחה שהייתה לי עם מר אמונט. מה באמת נראיתי כאילו אני לא יכולה לדאוג לעצמי? כי אחרת למה ששניהם ידאגו ככה. הרגשתי רע ככל שעיבדתי את השיחות יותר ויותר אז זנחתי את הנושא והתקדמתי ברחוב לכיוון העבודה.

מרקו מנהל העבודה היה אחד שעצבים, כסף ובחורות היו משולש הביערה שלו. עצבים אצלו התבטאו בהתפרצויות זעם וצעקות על כל דבר ואדם לפי מצב הרוח, ופיטורים לפי מזג אוויר. כסף היה החלום שלו כשנרדם ומה שגרם לו לקום ולעבוד וגם לפטר ולצעוק. ובחורות, היו אצלו התבלינים בארוחה שבלעדיהם לכסף לא היה טעם, והוא לא בחל לא בצבע, לא בגובה ולא בגיל. כל עוד היו לה זוג שדיים ופרצוף היא היתה מועמדת מתאימה. בגלל כל אלו וקצת דברים נוספים היה לא קל בלשון המעטה לעבוד ב- "בר של מרקו". אבל היה כסף טוב, שהגיע בסוף החודש במזומן, ולא פחות חשוב, היו טיפים. תתפלאו אבל רבים היו האנשים שמצאו את עצמם יושבים בפונדק דרכים באמצע נסיעת לילה ארוכה. ובגלל קירבתו לכביש הראשי, שאורות הבר נראו בזמן נסיעה עליו, תמיד היו לו לקוחות. הבעיה הייתה שעם ריבוי לקוחות הגיעו גם הרבה בעיות. דיאנה שעבדה עוד לפניי, והייתה בין היחדות שמרקו איכשהו חיבב (ולא פיטר) לימדה אותי הרבה על טיב העבודה כשרק הייתי חדשה. בעיקר על איך לא לעלות למרקו על העצבים ואיך להשיג טיפים מלקוחות. באופן כללי לשתי הבעיות היה פתרון קבוע אחד משותף, לפתוח כפתור נוסף בחולצה. דיאנה הייתה יפיפה אמיתית, ואני לא אבל הטריק בכל זאת עבד והטיפים זרמו. אבל עדיין לא חסרו בעיות. מרקו בכל זאת אהב להיטפל דווקא אליי ולזרוק לי הערות, ולטרטר אותי עד צאת הנשימה. והערות שלו היו לפעמים כאין וכאפס להערות הגסות שקיבלתי מלקוחות. היום לדוגמא קיבלתי מכה בישבן מאחד הלקוחות. אבל זה לא מנע ממני להביא לו בירה אחר בירה, כי הייתי צריכה את הכסף ובאמת אחרי שהלך חיכה לי טיפ שמן. אז באיזשהו מקום מהרגע שנכנסתי ועד הרגע שיצאתי לבשתי עם מדי העבודה גם מדים של דמות אחרת, אותה אחת מיקום מקביל שהולכת לישון בשעה 22:00 ואין לה דאגות ולא מרגישה או נפגעת שאומרים שאין לה תחת.
היום סגרנו מאוחר בגלל כמה מופרעים שלא רצו ללכת והסגירה נמשכה עד שתיים עשרה בלילה. דיאנה כבר הייתה בחדר הלבשה ואני ושוטף כלים שלא הכרתי נשארנו בחוץ. שוטף הכלים היה דיי מבוגר ועישן בצרורות מאז שסגר את המטבח 20 דקות קודם לכן. מרקו, ככל הנראה בחדר האחורי, ספר את רווחי היום. "מילי" צעקה נשמעה מהחדר האחורי נשמתי והנחתי את המטלית על השולחן. דפקתי על הדלת. "כנסי כנסי" מרקו רטן. "שבי" אמר בלי להרים את העיניים מהכסף. התיישבתי וחיכיתי. לא רציתי להפריע אז בזמן שספר הסתכלתי סביבי, על קירות העץ הכהה והפוסטרים השונים וערמות הניירת וכמות בדלי הסיגריה והמאפרות. זה היה המשרד של מרקו שנראה גם כמו המשרד שהתאים למישהו כמוהו. "זה שלך" הוא זרק לי מעטפה ובתוכה שטרות. משכורת. רציתי לספור אבל חיכיתי. "תודה" ובגלל שהתעכבתי יותר מדי אמר "למה את מחכה עופי מפה". ואני ששמחתי לעוף משם יצאתי. עשיתי פיניש נפרדתי בנימוס משוטף הכלים ונכנסתי להחליף בגדים בידיעה שדיאנה הלכה הביתה מוקדם. היה קר בתאי ההלבשה. קור מקפיא. אז החלטתי להישאר בבגדי העבודה וללבוש מעליהם שכבות בגדים חמים. בחוץ הקור היה כפול וממש רעדתי. בגלל שגם ככה הייתי חולה ניסיתי למהר כמה שאפשר אבל החלטתי שעדיף שאלך דרך העיר שהייתה דרך מוארת אבל ארוכה יותר. הרגשתי מחויבות לטום אחרי מה שאמר לי ואחרי ההבטחה שלי. בדרך חשבתי שאני יכולה מחר לקרוא את הספר לפני השיעור הראשון אם אגיע יותר מוקדם. גם חשבתי על מר אמונט ועל זה שנתן לי את הספר שלו, שנראה שרכש לו כבוד רב. גם חשבתי על טום קצת ואז על זה שבתוך הכיס של המעיל שלי נחו שטרות שיעזרו לנו לעבור את החודש ואולי, לקנות ללין את הנעליים שרצתה כל כך. מחר היה יום קצר בבית הספר ויכולתי לאסוף אותה, התגעגעתי אליה על אף שגרנו באותו בית. לין הייתה קרן האור שלי. ומחר אולי נוכל לעשות משהו כיף יחד, אני והיא, אם אסיים הלילה את העבודה בספרות.
המשכתי ללכת וכבר הייתי ממש במרכז העיירה, שהייתה שוממת בשעה הזו של הלילה. מרכז העיירה היה בעיקרון רחוב אחד עבה שנמתח ממזח למערב, עם חנויות מסעדה אחת או שתיים פאב ובית מרקחת. זה היה הרחוב הראשי שנקרא רחוב אופסום. את רחוב אופסום חתך במרכז רחוב צר יותר אבל שגם בו היו חנויות ובתי משרדים, והוא נקרא איפסם. ועם שמות דומים, היה שגור בפי המקומיים שאם אתה ממש במרכז של שני הרחובות, איפה שהייתה כיכר אבן ישנה, ואתה צריך לציין את המיקום שלך אז אתה אומר: "אני במרכז התאומים". עכשיו גם אני הייתי במרכז התאומים, וכדי להגיע הבייתה הייתי צריכה רק לפנות ימינה לאיפסם צפון לטפס ברחוב ככל שעלה לגובה, לפנות לרחוב צר שהשתפל מטה ואז לקחת עוד פנייה שמאלה לשיכונים. וכל הסיפור הזה מכאן, היה בערך עניין של עשר דקות. "סליחה!" מישהו קרא מאחורי. הסתובבתי "היי, את שם" קרא מישהו שנעמד חצי קילומטר תחתיי, בחשכה שבין שני פנסים. "כן?" צעקתי לקראתו "את יודעת אם יש בית מרקחת פתוח?" שאל ואז, עניתי לחוצה פחות לדבר עם אדם זר שרק רצה כדור לאיזה כאב ראש "לא אצלנו, אבל סע לעיר" אמרתי כי על אף החושך במקטע שעמד בו, ראיתי שיש לידו מכונית. "שם יהיה בית מרקחת פתוח, פה אין כלום" אמרתי בקול רם כדי שישמע. חיכיתי שיגיב אבל כמעט הייתי בטוחה כבר שנכנס לתוך המכונית כשבסוף אמר "בטוח?". מה בטוח חשבתי, הכל כאן סגור. "כן" אמרתי וכבר היה לי קשה לצעוק "הכל כאן סגור, שם פתוח" הצל של האיש נע בחשכה, אף שהתאמצתי לראות, חשבתי שראיתי שיש לו מזוודה. בטח תייר. "אל תדאג אני בטוחה" הרגעתי אותו, ושוב חשבתי שבזה נגמר העניין. "טוב" אמר ואז הוסיף, כשכבר התחלתי להתרחק "בטוח?" פתאום חשבתי, אולי יש לו בעיה, אם הוא לא מבין אותי. שתקתי וחשבתי מה להגיב ואם בכלל, אבל רציתי להיות נחמדה אז אמרתי "ממה שזכור לי בית מרקחת קטן נמצא ממש רחוב אחרי הכניסה לעיר, ואם הוא לא פתוח בטח יהיו עוד כמ-" "טוב" קטע אותי ואז שוב לא דיבר. אז עמדתי קצת וחיכיתי שישאל בטוח, או עמדתי קצת לפני שאתחיל להתרחק אבל אז הוא פשוט נכנס למכונית. "יופי" נאנחתי. והמשכתי להתקדם. אבל הוא בנתיים עשה סיבוב בכיכר והתחיל לנסוע במהירות נמוכה לכיווני. ידעתי זאת כי הסתכלתי לראות אם הוא יוצא ביציאה הנכונה. הוא האט עוד ועוד ככל שהתקרב אליי. "היי" אמרתי כי החלון היה מעט פתוח "היציאה משם" אמרתי והצבעתי לצד השני. "אה" אמר ואז הוסיף "בטוח?" ואני לא הבנתי אם זה סתם מישהו שמנסה לעבוד עליי, או באמת מישהו שלא שפר עליו גורלו וצריך עזרה. "בטוח" עניתי ולא ראיתי מקום להמשיך לעמוד שם "תראה אני ממהרת" אמרתי בניסיון לא להיות חצופה. "טוב" אמר. ואז האיץ בפתאומיות ועשה פרסה. הפתאומיות הבהילה אותי גם אחרי שכבר הסתובב והמשיך הלאה ליציאה דרך איפסום, חוצה בדרכו את מרכז התאומים. ואני בשאר הדרך הבייתה תהיתי אם הצליח להשיג לעצמו את מה שחיפש.

פרק 7
הבוקר כשקמתי הרגשתי כמעט רעננה. סיימתי את ספרות תוך שלוש שעות, ונותרה לי בסהכ עוד עבודה אחת. בגלל זה אפילו חשבתי שאשר להתחיל את היום עם פנקייקים. אז הכנתי בזריזות בלילה, מרחתי אותה על המחבת, טיגנתי, הפכתי כשהשחים והכנתי ערמה יפה ללין. "ליייןן" לחשתי כורעת על יד מיטתה "לייןן" היא חייכה כשניערתי אותה בעדינות וככה ידעתי כבר שהתעוררה. "קומי קומי" אמרתי והיא המשיכה לחייך תוך שהתכרבלה לכדור "יש לי הפתעה" עכשיו כבר לא יכלה להמשיך לישון. "מה ההפתעה" לחשה בערמומיות חתלתולית. שילבתי ידיים "תצטרכי לבוא בעצמך ולראות" חייכתי. "ננה" ככה קראה לי "יכול להיות" עכשיו עיניה היו פקוחות וחיוך מתוק משובץ גומות נפרס לרווחה "שאני מריחה פנקייקים?" ואז היא קפצה על המיטה אחת שתיים ורצה בצחוק מתגלגל למטבח.
לין טרפה שלושה ארבעה פנקייקים מלאי סירופ מייפל עד ששאלה "ננה" "כן לין?" עניתי בזמן שהכנסתי מחצית מהבלילה למקרר. לין היססה "את יודעת איפה אמא?" נעצרתי וכמעט שהפלתי את המחבת שהייתה עדיין חמה. "מה?" שאלתי לוודא ששמעתי היטב "אמא, היא לא ישנה פה, וגם אתמול…" המשיכה לין בהיסוס "הלכתי לבד הבייתה מבית ספר" "את עשית מה?" כמעט רתחתי מזעם, האישה הזאת כל כך חסרת אחריות, כל כך לא –"ננהה כל טוב, אני מכירה את הדרך" אמרה לין כדי להרגיע אותי וראיתי שהיא נהיית עצובה "אויי לין, אל תדאגי" אמרתי כי לא רציתי שתתבאס על הבוקר "אני לא כועסת, ו.. " אמרתי ומשכתי את ההברה האחרונה "נראה שאנחנו נלך יחד היום לבית ספר" חייכתי על אף שידעתי שזה יגרום לכך שאאחר. כי ידעתי שלין קטנטונת ואין סיכוי שאתן שהיא תלך לבד. "אבל ננה את לא תאחרי?" היא נראתה כמו בובה קטנה שבא פשוט לחבק "אני לא אאחר וגם" חייכתי והתקרבתי אליה "את שווה מיליון איחורים" ואז חיבקתי אותה והיא נישקה אותי בלחי ושתינו צחקנו.
נפרדתי מלין לשלום מול שערי בית הספר וראיתי איך היא מתרחקת ממני בריצה ומתקבלת בברכה בין חבריה לכיתה. ואז הסתובבתי והתחלתי לצעוד לבית הספר. בלי אופניים, ואחרי העיכוב עם לין, ידעתי בוודאות כבר שאאחר. השאלה הייתה כמה אאחר. כשהגעתי והסתכלתי בשעון ראיתי שלפני כמה דקות התחילה השעה השלישית. ובדיעבד אוליי עדיף כבר היה להגיע בשעה הרביעית כי כשנכנסתי לכיתה הבנתי איזו טעות עשיתי כשנכנסתי לשעה השנייה ברציפות של פיסיקה. מר אמונט הביט בי ובעיניו שאלה אחרי שלא נכחתי בשיעור הראשון וחשבתי שמוטב שאקבור את עצמי בפתח הכיתה וזהו. נכנסתי בשקט על אף שהרגשתי זוגות עיינים ננעצות בגבי, כשזוג עיינים כחולות מסוימות מבמת הכיתה ננעצות בגבי גם. חשבתי שהכול חלק עד שמר אמונט אמר "מיס מלאני, אני צריך להחליף איתך מילה בסוף השיעור" וכל שאר השיעור, ניסיתי להתרכז, באמת שניסיתי, אבל כל מה שעבר לי בראש זה שאכזבתי את מר אמונט, על אף שהיה כל כך נחמד כלפיי.
סוף השיעור הגיע במהרה. ארגנתי את הדברים בלי רצון ממשי למהר אבל נראה שגם זה לא יעזור למנוע את הבלתי נמנע "מיס מלאני" קרא מר אמונט ממקום יושבו בשולחן. הנחתי את כל הדברים על השולחן והתקדמתי לעברו. מר אמונט היה רכון על השולחן, משקפי ראייה לעיניו והעביר דפים מצד אחד של השולחן לצידו האחר. עמדתי מולו ולפני שאמר דבר פתחתי בשטף התנצלויות "אני כל כך מצטערת שאיחרתי, באמת, ועוד, כשנכנסתי לא אמרתי סליחה, אבל באמת לא התכוונתי-" "הכל טוב מלאני" הוא קטע את הפרץ שטף שיצא ממני "פשוט" אמר והסיר את משקפיו "אני מסתכל ורואה שאת אף פעם," ואז כיווץ את עיניו להסתכל על הדפים מהם קרא "אבל אף פעם" הוא שב והביט בי "לא איחרת." עדיין לא הייתי בטוחה למה הוא חותר ומתי יגיע החלק בו הוא נוזף בי "מה כוונתך?" שאלתי. הוא קם והבריש את בגדיו על אף שהיו ללא רבב. "פשוט רציתי לראות שהכל בסדר" אה חשבתי והרגשתי דפוקה, ושוב הרגשתי צורך להגיד תודה לאלים שיש מורה כזה. "כן, אני בסדר, ואני באמת לא מתכוונת שזה יקרה שוב" הוא חייך חיוך צופן סוד ואז שב והתיישב אחרי הליכה קצרה מעגלית חזרה בכיסאו.. "אני בטוח" אמר וחייך "אז," הוסיף ושאל "יצא לך לקרוא מהספר?" ואף על פי שקראתי בו בלילה רק כמחצית השעה ועוד כמחצית השעה כשלין התארגנה בבוקר, התקדמתי דיי הרבה. ואכן היו לי לא מעט שאלות לגביו אז זה גם מה שאמרתי למר אמונט. וכך יצא שקבענו לדבר בהפסקת האוכל שבין החמישית לשישית.
שיעור חמישי ביום שלישי היה שיעור ספורט. השיעור היחיד במערכת שחלקתי עם גנה וקרוליין. הפעם התחלקנו לשתי קבוצות ועמדנו לשחק מחניים. על אף שהרגשתי קצת מוזר להתאמץ שלא להתאמץ, הרגשתי צורך מהותי לא לזוז על מנת לא להזיע. באיזשהו שלב התחלתי לקבל הערות מהחברות לקבוצה שאני פשוט דחליל, הערות שבאו בייחוד מגנה. בשלב מסוים הבנות של הקבוצה היריבה כבר התעלמו ממני לגמרי וגם לא השגיחו שקרוליין חוצה את הקו וניגשת אליי. "מה יש לך" צחקה "סתם" עניתי והרמתי את הכתף "אני לא רוצה להזיע" וקרוליין שתמיד ידעה איכשהו על מה אני באמת מדברת אמרה "ומי הבחור בר המזל?" ואני שלא הבנתי אם יכול להיות שלקרוליין החברה הכי טובה שלי יש חוש שישי אמרתי "איך.." אבל היא פשוט צחקה ואמרה "מילי אין לי שום חוש שישי כל אחד יכול לקרוא עלייך את זה מקילומטרים" ואז בצחקוק קליל חזרה לקבוצה היריבה. ואני עמדתי וחשבתי, אז אם אין לך חוש שישי איך זה שאמרת כרגע שאין לך אחד כזה.
אחרי שהשיעור נגמר יצאתי במהירות מהרחבה ועליתי בדרגות האחוריות לתוך הכניסה האחורית של בית הספר. נכנסתי למלתחות והעברתי מסרק בשיער ואז אספתי אותו שוב לקוקו והחלפתי בזריזות בגדים. בינתיים גנה התבכיינה על הספסל לידי לעבר קרוליין על איך ש"ניצחנו על אף שמילי הייתה סלע גדול שלא עשה כלום". קרוליין ניחמה את גנה כאילו היה זה באמת עניין רציני ואני נפרדתי מהן לשלום, על אף ששלום חזרה לא קיבלתי מגנה, והלכתי, כמעט רצתי לחצר, היכן שקבענו להיפגש. בידיים החזקתי את הספר ושמרתי עליו מכל משמר.
בנתיים, בזמן שחיכיתי, עמדתי עם הגב לקיר הלבנים של בית הספר עם הספר בידי והתבוננתי אל החצר. היה זה יום קריר אך שטוף שמש, ועננים בודדים נזרעו בשמיים. על אף שהיינו באמצע הסתיו הטמפרטורה ביום לא עברה את ה18 ובלילה כבר נשקה ל0. הבנתי שלא רחוק היום ששלג יכסה את השבילים. בזמן שחיכיתי קול מוכר בירך אותי לשלום "היי טום" עניתי. הוא הביט בי דרך עיניו הבוחנות "קר בחוץ" אמר כאילו זה עתה הבין שעוד מעט בא החורף "אולי כדאי שתכנסי לבפנים" הדאגה הלא ברורה הזו שעשעה אותי "יש שיחשבו שהוד רוממותו מסוגל להביע חמלה" הוא חייך "ששש" גיחך "שלא ישמעו אותך ותיהרס התדמית שלי" צחקתי. עכשיו שאל "טיפלת כבר במנעול?" "עוד לא" עניתי "אבל בהפסקה הקצרה שבין השביעית לשימינית אני אלך למרטין" אמרתי כי ידעתי שמרטין אב הבית נמצא היום גם ככה עד מאוחר. "טוב, ואם בכל זאת יש בעיה.." "תודה" אמרתי והתכוונתי לזה מכל הלב. טום נשאר לעמוד והוציא מכיס המעיל מאפינס תות. קלטתי שזה מאפינס תות רק שנגס ואדום זרחני נגלה לעיני "איכס" אמרתי אינסטינקטיבית ומיהרתי לשים את היד על הפה. אבל טום רק צחק "מה?" אמר והתחנחן "טובה מדי בשביל מאפינס תות" ואז ליקק את שפתיו ואמר "הם הכי טעימים" גיחכתי לעומתו על הבעתו הכנה "הכי לא אכילים" מלמלתי והוא צחק כך ששמע. "מל," אמר לפתע ברצינות "רציתי לשאול..-" אבל מר אמונט יצא מהמעבר ותשומת ליבי עברה אליו "לא משנה" מלמל טום וירד במדרגות לפני שהספקתי להגיד לו שיעצור או משהו.

המשך יבוא :)