מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 74
לפרק הקודם:
—
מצאתי את מה שחיפשתי.
לשבת כאן, קשורה לעץ, כשחבורה שלמה מסביבי מגינה עליי, זה מקום בטוח.
חוץ מהעניין שהחבורה הזאת יתלו אותי מחר…
אבל זה פרט שולי, לא?
מכיוון שאסור עליי להירדם שמא איחנק ואמות לפני ה'מסיבה' שהחברים של סמי ארגנו, ובנוסף – מכיוון שאין לי שום דבר אחר לעשות, אני מתיישבת ומתחילה להיזכר על חיי בחודשים האחרונים.
כל כך הרבה דברים קרו.
הרגע בו נלכדתי כי הופללתי ונכלאתי בבית הסוהר בטמריה הבירה, נראה כאילו היה לפני שנים רבות.
אני גם זוכרת לי הדרך בה הציע לי המלך קוסטום, שמסתבר שהיה זה דוויל בכלל, לצאת למשימת התאבדות לאלריה ולשחרר את הנסיכה לוסי.
דוויל תכנן הכול!
הייתי כל כך תמימה!
טוב, תמימה עם תיק שתפרו עליי…
וכמובן הפרס לא היה נשמע רע כל-כך.
דוויל שלח מכתב חתום בטבעת המלך קוסטום למלך אלרייה – רייג', מכתב בו כתוב שלוסי תהא נציגת טמריה הבירה באלריה תחת חסות רייג', ולפני שהמכתב הגיע דאג לחטיפתה.
דוויל שלח אותי, בתור אביה של לוסי, כדי להחזיר אותה כדי שתבטח בו ושישלוט בה לבסוף, כי ידע את הסוד שלה – היא פיה!
במזל הצלחתי ללכוד אותו בעולם התחתון, אך באותו זמן – גם ללכוד את אביה שם, ולוסי הפיה נשארה ללא אבא בדיוק בזמן הכי לא טוב – קווין חצי-אלף השתלט על אלריה, קצת בעזרתי יש לציין, תקף את טמריה הבירה וסיפח אותה לאימפריה שהוא מקים.
בזכותי הוא ריחם על לוסי והצלחתי להבריח אותה – אך נתפסתי בזמן שהסחתי את דעתו של קווין.
כדי לברוח ולמצוא את לוסי הייתי חייבת לבגוד באחת החברות היחידות שיש לי – מאליה הגיצונה הקטנה, אותה נשבעתי לשחרר כשאחזור. אך בקצב הזה, כשכל רגע אני נתקלת באויב אימתני, אינני יודעת אם אזכה לקיים את ההבטחה הזאת.
כמובן שאסור לשכוח שנחלתי כישלון חרוץ בהצלת לוסי – אני היא זאת שהרגה אותה, בלי שאף אחד פקד עליי לעשות זאת.
מצד שני, יש לציין שאם לא הייתי יוצאת להרפתקה המטורללת הזאת, לא הייתי מגלה דברים על העבר שלי.
לא הייתי פוגשת את אטרמיס בבית הסוהר של העיר אסטיקה ובלעדיו לא הייתי מגיעה לשמאן של העיר, נכנסת לתוך הנשמה שלי ונפגשת עם קרולינה.
אני מקווה שהם בטוחים ושיהיו להם חיים טובים יחד.
כיוון שמכסה העיניים לא נותן לי לראות כלום, שהמדורה המחממת נעימה מאוד, שהכול יחסית שקט למשך זמן ממושך ושאני עייפה מאוד מהאירועים האחרים – סביר שאירדם בקרוב.
נחמה עבורי שניצחתי בכך שמתתי כשחנקתי את עצמי.
כשעיניי מתחילות להיעצם אני מתעוררת ממרגש של משהו רכרוכי זעיר וקר מטפס על הקרסול השמאלי שלי.
אני מדמיינת?
לא.
מה שזה לא יהיה זה זוחל מעלה באיטיות ומטפס על הרגל שלי.
אני מנסה לנער את הרגל שלי, אבל החבלים הקושרים אותי מונעים כל תנועה שבאמת תגרום לדבר הזה לרדת ממני.
מה זה יכול להיות?
ג'וק מלקק דם?
נחש ארסי?
בהלה תוקפת אותי כשאני חושבת על האפשרות שמדובר בעכביש!
בבקשה, רק לא עכביש!
ידוע לי שאם אקרא לעזרה – היא לא תגיע, החבורה יחשבו שזה טריק.
עכשיו היצור כבר קרוב לבטן שלי וליבי דופק במהירות כשהוא מגיע לחזה שלי.
דמיון של עכביש מטפס על פניי גורם לי להתנער בפאניקה כמו משוגעת, אבל הטווח אליו אני מסוגלת לזוז קטן ביותר.
היצור הזה מגיע לצווארי ולבסוף אני מרגישה את הרכיכה הקרה על פניי, אני מרגישה את זה על הלחי הימני שלי ולאחר מכן על השפתיים שלי.
אינני יכולה לנשום, אלא רק לחכות לרגע שבו היצור יבצע את זממו.
בדיוק כשהלחץ הופך לבלתי נסבל, נשמע פתאום רעש חד ואז אני מרגישה את היצור מועף מעליי.
אני נותרת קפואה לשנייה, לא בטוחה שזה נגמר או שעכשיו הגיע דבר גרוע יותר שיחליף את היצור.
הכיסוי נקרע מעיניי, ואני מסתנוורת לרגע מאור המדורה מולי.
גופתו המשוספת של היצור מונחת לצד גופי ואני סורקת אותה.
מדובר בזוחל זעיר בעל גוף רכיכי בצבע צהוב-חום, מפיו של הזוחל יוצאות כ-12 לשונות קטנות והן נחות על האדמה.
קאריון – מלקק הנבלות, יצור זחלילי לא מזיק במיוחד אם מדובר במישהו שעדיין בחיים.
הקאריון ניזון מחלקי גוף פנימיים – כבד, לב, ריאה… לרוב אם הגוף כבר מת.
ידוע על-פי מחקרים רבים שלשונותיו הרבות של הקאריון, כמו אצל בני אנוש – נותנות לו את חוש הטעם.
אך מה שמיוחד בקאריון – הלשונות גם מכוונות אותו למזונותיו ממרחקים ועוזרות לו להתקדם.
ראיתי כמה קאריוונים בבתי קברות, שם הם מטילים את הביצים שלהם בתוך הקברים המחממים – וכך מחללים את המתים.
לא שאני קוראת מחקרים, אבל חשוב לקרוא כתבות בעיתון על דברים מסכנים שניתן להיתקל בהם לעיתים קרובות על-מנת להיזהר.
כנראה הקאריון חשב שהפה שלי הוא מקום טוב וחמים להטלת הביצים שלו, אם הייתי בולעת אותו – הייתי נאכלת מבפנים.
עכשיו השאלה היא – האם המושיע שלי הציל אותי מהקאריון מתוך כוונות טובות, או שמא הוא עשה זאת כדי לגרום לי לסבל גדול יותר?
במבט ראשוני אני מזהה שמדובר בבחורה אנושית שמנקה בשמלתה את הפגיון שהיה שייך לי.
רגע… אני מזהה אותה!
זאת צ'יפה!
היא שרדה!
אין לי אוויר כדי לקרוא בשמחה, וגם אינני בטוחה שכדאי.
"שלום… אלק," היא קורצת וקוראת בקול. "הצלחתי לשכנע את השומר להתנקם בך נקמה אישית לפני התלייה מחר".
היא עוברת לאחורי ראשי ולוחשת "תגידי אם מישהו מתקרב".
אני רק פולטת 'אהמ' וצ'יפה מתחילה לחתוך את החבלים.
"לא! בבקשה!" אני זועקת כדי לסייע להצגה שתהא אמינה. "תני לי לפחות לעבור את הלילה האחרון של חיי בשלווה".
"את לא יודעת מה עברתי בגללך!" צועקת צ'יפה וממשיכה לחתוך.
בתחילה היא חותכת את החבל שחונק אותי ואני נושמת לרווחה, לאחר-מכן את גופי – מה שנותן לי לנשום עוד יותר טוב ולבסוף את ידיי.
"תודה, צ'יפה," אני לוחשת ונעמדת. "הצלת את חיי".
היא מצביעה לתוך היער וצועקת "את תמותי מחר, נכון. אבל את תתפללי שאהרוג אותך לפני שנסיים!".
שתינו רצות לתוך היער בתקווה שלא ראו אותנו.
כולי אושר שיש לי עוד בעלת ברית אחת.
—
צ'יפה מוצאת מערה קטנה במרחק רב משם ואנחנו נשענות על הסלעים, מתנשמות ומרגיעות את קצב הלב.
כשאני סורקת את צ'יפה במבטי, אני מבחינה בשינוי שחל בה מאז שפגשתי בה לראשונה באסטליה באחוזה של האוזן.
אז היא הייתה נראית דיי נואשת, כנועה, חלשה ואפילו גם קצת מאוהבת בהאוזן.
עכשיו היא נראית נועזת, חזקה, חדורת מטרה ונראה שהיא אפילו יודעת להשתמש בנשק בדייקנות.
יישר כוח לה!
אבל אז אני מבחינה בדבר שמרתיע אותי – יש בעיניה סוג של ריקנות.
לאחר סידור הנשימות שלנו אומרת צ'יפה "עכשיו אנחנו שוות, כאן ניפרד".
"יגלו ששחררת אותי" אני טוענת.
היא מחייכת "הם לא יוכלו לעשות כלום לגופה – תהרגי אותי".
מה?
"לא נשאר לי כלום," היא מביטה על האדמה ואומרת בקול רועד "אין לי לאן ללכת כי גם הנבדלים בסכנה, אחותי נהרגה והאוזן נעלם".
מייסרת אותי העובדה שאני הרגתי את האוזן ללא מודעות, ושאם היה חי היה יכול להגן עליה.
גם לא יעזור אם אגלה לה שאני גרמתי להיעלמות שלו.
אני מנענעת בראשי ומתרחקת ממנה בכמה צעדים "לא… לא, אני לא יכולה לעשות את זה. הצלת את חיי! את לא יכולה לבקש ממני לקחת את שלך. בטח עדיין יש… משהו לחיות בשבילו".
אינני יכולה להרוג עוד מישהו שיקר לליבי.
צ'יפה מתקרבת, אוחזת בזרועי, שמה בידי את הפגיון ומקרבת את ידי אליה כך שהפגיון נוגע בחזה שלה "תעצמי עיניים, תדקרי ותשלפי – ראיתי אותך עושה זאת מספר פעמים".
"אבל…" אני מתחילה.
"בבקשה מהרי כל עוד ניתן, לפני שימצאו אותנו," מתחננת צ'יפה ועיניה מתחלות לדמוע. "עשי זאת בשבילי, אני רוצה להיפגש שוב עם אחותי".
לא שייך לספר לה על מה שראיתי כשמתתי.
לעזאזל!
מדוע תמיד אני היא המחליטה מה יהיה גורלו של כל אחד?
"בסדר," אני עוצמת עיניים ובולעת רוק. "להתראות חברת אמת".
אני דוקרת את צ'יפה עם הפגיון דקירה שתספק מוות מהיר ומוציאה אותו.
קול אנחתה של צ'יפה נשמע מהדהד במערה ואני שומטת את הפגיון, נופלת על ברכיי ומתחילה לבכות שוב "אני כל כך מצטערת".
כשאני פוקחת את עיניי ורואה את גופתה של צ'יפה, הרגשת צביטת הלב הדומה לאחת שהרגתי את הנסיכה לוסי מכה בי שוב.
העובדה שצ'יפה ביקשה שאעשה זאת לא מנחמת אותי בכלל!
התמודדתי עם מפלצות, נלחמתי בשדים, אבל זה קרב שאני מפסידה בו.
הפעם לא היה מדובר במישהי שאיימה על שלום טמריה, אלא להיפך – בחורה עם לב טוב.
קודם האוזן, אחר-כך הנסיכה לוסי, עכשיו צ'יפה – את מי עוד אצטרך להרוג?
מה עוד ידרוש ממני המסע הזה?
אבל כפי שאמרה צ'יפה – אין הרבה זמן.
צריך ללכת מכאן לפני שהקבוצה של סמי ימצאו אותי.
אני קמה, מסובבת את גבי כלפי צ'יפה כדי לא לראות את גופתה יותר וחוגרת את הפגיון.
אין לי שום ציוד למעט בגדיי והפגיון הזה ובקושי יש לי מושג איפה אני.
מה שברור – צריך ללכת נגד כיוון הרי אלריה אותם ניתן לראות בבירור.
בזמן אני נמלטת לתוך היער ותוהה לעצמי מה תהיה תגובתו של סמי כשיראה שנמלטתי.
בטח זאת לא תהיה תגובה ממש חיובית…
—
בשעת הצהריים של יום המחרת אני קורסת על האדמה המלאה בבוץ טרי ביותר.
אין לי ציוד למעט פגיון יחיד, אין לי אוכל, אין לי מים ואין לי מושג אם אני הולכת בכיוון הנכון.
אולי עדיף שקווין ימצא אותי כבר, כך אגיע לטמריה הבירה יותר מהר.
אינני קמה, אם אשן לפחות הרצון לרעב ולצמא לא יפריעו לי.
רגע…
בוץ טרי!
זאת אומרת שיש בסביבה מקור מים, או שהיה לפחות לא ממזמן…
אני קמה במהירות ומתחילה לרוץ, מסתובבת סביב השטח בו אני נמצאת ומוצאת לאחר מספר דקות פתח של מחילה, במרחק ממנו נראים עוד פתחים נוספים.
לעזאזל!
הגעתי לגבול מחילות גמדי הצפון.
זאת אומרת שחזרתי לאחור!
אבל אם זה אומר שאמצא במערה מים – שיהיה…
אני נכנסת פנימה בשקט ובזהירות ומגלה שהמערה חשוכה ביותר ושהדרך שלא מסותתת כלל יורדת מטה-מטה.
טוב, זה הגיוני, מים בטח יהיו במקום נמוך.
לא קל לרדת כשלא רואים כלום, לכן אני נצמדת אל הקיר הסלעי המכוסה בטחב ויורדת לאט-לאט.
—
הירידה נמשכת זמן רב אבל לבסוף בפתאומיות מתחלפת באור זוהר שגורם לי להיבהל.
לא.
לוסי מתה.
זאת בטח לא היא…
אני מתקדמת ונכנסת דרך מפתן דלת לא מסותת המוביל לחדר גדול ומעיפה מבט מסביב – מערת נטיפים בעלת תקרה גבוהה בה נשמע קול זרימת מים.
במהירות אני מתקדמת עמוק יותר לתוך החדר ולבסוף מגלה נחל צר ומפותל מלא במים נוצצים שמאירים את כל האזור.
אני נופלת על ברכיי ליד הנחל, חופנת את המים בידיי ושותה לרוויה – אלה מים טהורים, קרירים עקב הקור של הרי אלריה, שממש מחיים אותי ומחזירים לי קצת כוח.
הפעם אני מדגישה לעצמי להיזהר, ולכן אינני מתרחצת כדי להתענג מהמים אלא רק מתיזה מים על פניי, רוחצת את ידיי ושמה את רגליי במים לכמה דקות – לא אשקע בהפנוט שוב, יש לי משימה.
הנחל הזה הוא רק אמצעי.
כשאני מוציאה את רגליי מהמים אני מבחינה בגילופים דהויים חרוטים על הקיר הרחוק ממני.
ציור של עצים ענקיים אסופים יחד ומסביבם הרבה מילים בכתב לא מוכר לי חרוטים על הקיר.
זהו לא כתב אנושי ולא ראיתי אותיות כאלה בכתב אלפי.
האם מישהו או משהו היה כאן לפניי, והשאיר את הסימונים האלה כאזהרה?
כף הרגל השמאלית שלי נתקלת במשהו ואני מביטה מטה – גולגולת של יצור דו-ראשי.
אני בועטת בגולגולת ברגלי כדי שתזוז מדרכי ונוזל שחור-אפור מסריח יוצא מתוכה וניתז על רגלי.
לעזאזל!
אין זמן לרחוץ את הרגל שוב, ואני ממש לא רוצה להיתקע כאן אחרי שהשמש תשקע.
אם אני נמצאת בגבול מחילות גמדי הצפון וברצוני להגיע לטמריה הבירה, אז אצטרך ללכת לכיוון דרום-מזרח.
במזל אני מבחינה בשעות האחרונות של שקיעת השמש והולכת בכיוון ההפוך של השקיעה.
לפחות אהיה בכיוון הנכון…
—
עברו שלושה ימים מאז שעזבתי את המערה, שלושה ימים ארוכים של שיטוט ביער המקולל הזה.
השטח עולה ויורד ללא התראה מוקדמת – רגע אחד אני נאבקת לטפס בשיפוע תלול וברגע הבא אני מתקדמת בזהירות במדרון חלקלק.
ציפורים צועקות זו לזו בקולות צווחנים, בעלי חיים קטנים מתרוצצים בין השיחים, לפעמים נראים פרחי פרחי-בר שאני מזהה פה ושם, למצוא מזון זה לא קל, אבל אני נתקלת במעט גרגרי יער קטנים וחמוצים, ביום השני אני מוצאת בריכה קטנה עם מים לא הכי צלולים אך עדיין ראויים לשתייה.
כמובן שהלילות הם הכי קשים ואני ישנה עם יד אחת על הפגיון.
אך הרוגע הזה, שנמשך כבר זמן לא מועט דיי מרתיע אותי.
בטח יש מישהו שעוקב אחריי.
או שסתם הפכתי לפרנואידית…
ביום השלישי לקראת הערב, אני שמה לב ששקט, ממש אין שום קול חוץ מקול צעדיי ונשימתי.
למרות כל זאת – התחושה שאינני לבד גוברת, ואני כמעט אף-פעם לא טועה כשאני מרגישה כך.
לאחר כמה דקות אני נתקלת בסימן חיים – מדורה נטושה שנראה שרק כובתה לפני מספר שעות, חלק האפר עדיין חמים.
אינני מוצאת עקבות מסביב, אבל זאת בהחלט עדות שצדקתי – אינני היצור התבוני היחיד כאן.
פתאום נשמעים לא רחוק מאחוריי צעדים כבדים שמתקרבים לכיווני ואני מסתובבת ושולפת את הפגיון.
לא טעיתי.
יצור שגובהו כמעט כפול משלי ממני בגוף אנושי מעוות בצבע צהוב-קיא ושמנמן, בעל שני ראשים גדולים קירחים, אוזניים מחודדות ושיניים חדות כשל נמר מתקרב. שתי חתיכות פלדה המשמשות כחרבות משוננות לכל אורכן בידיו.
היצור לבוש בטלאי צמר המכסות את חלקיו הלא צנועים- וטוב שכך.
רק הריח היוצא ממנו, ריח של בשר נרקב, זיעה ולכלוך כמעט מספיק כדי לחנוק אותי.
עוג דו-ראשי.
אם גובלינים הינם מרושעים- עוגים כמובן שיותר.
הוא אולי איטי, אבל ברור שצעד אחד שגוי שלי – ואהפך לקבב.
נמאס לי מיצורים חזקים ממני.
"תראה מה השאירו הדרגונים!" אומר הראש השמאלי.
"האם את טעימה ואפויה היטב, בת אנוש?" שואל הראש הימני".
"אתם טועים," אני מחייכת באומץ. "הדרגונים לא השאירו אותי, הרגתי את כולם! לא כדאי לכם להתעסק איתי!".
זה לא כזה מדויק…
לוסי הרגה את הדרגונים ואני, לצערי הרב, הרגתי אותה.
לכל דג יש דג גדול יותר ממנו.
אבל הם לא חייבים לדעת את כל האמת.
האיום שלי גורם להם לשיקול המצב ואני מנצלת את ההזדמנות, שולפת את שני הפגיונות, מסתערת, קופצת על העוג ומשספת אותו בחזה.
הוא נופל לאחור ואני, מכיוון שאני עדיין מחזיקה בפגיונות שבחזה שלו, נופלת עליו.
דם ירוק-קיא גולש החוצה ממקום השיסוף ומלכלך אותי, ראשי העוג מפרפרים, ואז הגוף נודם.
אני מתחרטת על ניסיון של התנשפות מכיוון שריח מסריח יוצא מגופת העוג, אז במהירות אני מנגבת את הפגיונות על בגדיו של העוג, לוקחת את אחת מהחרבות שלו ומסתלקת משם.
רק כשאני מתרחקת מספיק אני נעצרת, משאירה את העוג בטווח ראייתי כדי לוודא שהוא באמת מת ומסדירה את נשימתי.
הסירחון של דם העוג עדיין על בגדיי ועל גופי, עכשיו אני באמת חייבת להתרחץ.
משום-מה, עדיין יש לי הרגשה שאני לא לבד.
שוב אינני טועה.
עיניים מנצנצות תופסות את מבטי, אני מהדקת את האחיזה בחרב ומתקדמת לכיוון העיניים "תראה את עצמך!" אני פוקדת בביטחון שעומד בניגוד לליבי המשתולל.
בובת עץ בגודל נער, חסרת אף, אוזניים ושיער מתקרבת אליי באיטיות.
"מי ומה אתה?" אני קוראת.
"אני גרוט" עונה היצור.
"ומה אתה רוצה ממני?" אני שואלת.
"אני גרוט" מצביע על העוג ואז על עצמו.
יעיל מאוד…
אין לי מושג למה הוא מתכוון!
יכול להיות שהצלתי אותו מהעוג, אבל עם המזל שלי- רוב הסיכויים שהוא נוטר לי טינה על כך שהרגתי את החבר היחיד שלו או משהו בסגנון.
"אני אשאל אותך שאלות של כן ולא," אני אומרת בתקווה שלפחות דרך התקשורת הזאת תעבוד. "בסדר?".
"אני גרוט" מהנהן היצור.
"אתה כועס עלי שהרגתי אותו?" אני שואלת ומקווה לתשובה מספקת.
"אני גרוט" הוא מרים את מה שאני חושבת שאמורים להיות כתפיים.
לעזאזל!
"אתה מתכנן לפגוע בי?" זאת לפחות שאלת כן ולא.
"אני גרוט" הוא מניד ראשו לשלילה.
יופי, כבר התקדמות!
אני מנמיכה את החרב אך לא עוזבת אותה.
יכול להיות שהוא משקר.
"אפשר לעזור לך איכשהו?" אני שואלת בטיפשות.
שכחתי שתמיד אני מסתבכת כשאני מכניסה את עצמי לצרות של אחרים.
"אני גרוט" הוא מהנהן בהתלהבות.
אין לי מצב-רוח "אתה יכול לנסות להסביר לי איך, באופן שלא כולל את המילים 'אני גרוט' בלבד?".
"אני גרוט" מצביע לכיוון ממנו בא, הנוגד לכיוון אליו אני הולכת.
זאת ללא ספק יכולה להיות מלכודת, וגם אם לא – זה יעכב אותי.
יחד עם זאת, אחרי הריגת הנסיכה לוסי אני מרגישה שאני צריכה לכפר על כמה מהדברים שעשיתי.
"אחריך, גרוט קטן" אני משיבה בחיוך לבבי.
המשך יבוא…
מסעות בטמריה, מסע שני/ספר חמישה עשר: הסעודה האחרונה – פרק 75
תגובות (0)