בלעדיך
כבר שבועיים אמא שלי מתייחסת אליי כמו לזבל.
אני אומרת שלום והיא מעמידה פנים שהיא לא שמעה.
היא לוקחת חלק בשיחות רק אם אני לא משתתפת בהן, ואומרת לאחותי בקול רם שאשמע שהיא יכולה לבחור אם להיות טובה כמו האחים שלי או להיות כמוני.
ואני מנסה להיות חזקה, ולא להתפרץ, ולהישאר מנומסת ולשמור על הטונים. ואמרתי לעצמי, לא נורא, רק עוד יומיים ואתה חוזר- מישהו שאוהב אותי ויתן לי חיבוק שיחזיק אותי שלמה. שיזכיר לי שיש מישהו שאוהב אותי ושיש לי מקום.
ואז אמרת שדחו לך את הטיסה, וכנראה שתחזור רק בשישי ולא נורא.
והלב שלי נשבר. וזו לא אשמתך. אתה בכלל לא יודע מה אני עוברת בגללה, כי אני שומרת לעצמי. כי מי בכלל יכול להבין. כי מי יאמין לי שהיא מתנהגת אליי ככה, בלי שעשיתי משהו, בלי שזה יגיע לי. אז אתה לא חוזר ולי אין חיבוק. רק דמעות.
ואני לא יכולה לעצור את עצמי, וחושבת על מישהו אחר שטס ולא חזר יותר. ונזכרת שפעם הייתי שלמה רק בחיבוק שלו. ושלא היו לי ספקות שהוא אהב. ושעזב אותי רק בגללה, כי הכאב שהיא גרמה לו היה גדול יותר מהאהבה שלו אליי.
ואתה אומר שאתה חוזר, באמת.
ואני מאמינה לך.
אבל אני יודעת שאותי קל מאוד לעזוב.
כי אם אבא שלי, שאהב אותי 18 שנים לפני שהוא ברח, שרצה אותי עוד לפני שנולדתי- אם הוא יכל לטוס ולא לחזור, אז איך אהיה בטוחה שבשישי אראה אותך בכלל?
ואתה בכלל לא יודע. אמרת שמה שאתה אוהב בי זה איך שאני לוקחת את החיים בקלילות, אז איך אוכל לגלות לך את כל הדברים שאני מרגישה מתחת?
תגובות (0)