דניאלה
סיפור אישי שלי על ההתמודדות שלי בשנים האחרונות מול עישון קנאביס.

עולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות

דניאלה 29/08/2024 119 צפיות אין תגובות
סיפור אישי שלי על ההתמודדות שלי בשנים האחרונות מול עישון קנאביס.

מתגעגעת לעשן.
מתגעגעת לניתוק, לריחוף שבהיי, לניתוק מעצמי.
לא מתגעגעת לשיעול של השכטה הראשונה שמאיים לחנוק אותי למוות, לתחושת החרדה שגואה כשזה מתחיל להשפיע, הלב שפועם בעוצמה הזיעה הקרה בכל הגוף.
מתגעגעת לחברים הסטלנים, לצחוקים, לשפה שמעשנים מדברים, גם אם לא מדברים אותה במילים – מספיק להסתכל בעיניים ולראות שהן אדומות, ולדעת שגם האדם מולך מחביא צללים משלו שנקברים תחת מסך העשן.
לא מתגעגעת לעישון החברתי, לניתוק שמגיע מבלי לשאול, להתכנסות בתוך עצמי במעגל חברים כשאני לא עוקבת ויוצאת החוצה מבחינה מנטלית על אף שאני דבוקה באותו מקום בכיסא שבו ישבתי מתחילת הישיבה. פיזית דבוקה, נפשית- שנות אור משם.
מתגעגעת לעשן לבד בלילה כשאף אחד לא רואה, וזה רק אני עם עצמי, והמחשבות שלי והתובנות שלי וההארות שמאירות לגבי החיים כמו לילה חשוך זרוע כוכבים מנצנצים.
לא מתגעגעת להסתרה, לפחד להתגלות כל הזמן, להיתפס כנרקומנית של סם סטיגמתי ולהשלכה של זה על החיים, על חשבון הבנק ועל הצורה שבה הסביבה תופסת אותי. סטלנית. מגעילה. חסרת שליטה. פחדנית. ברחנית.
לפעמים מציף אותי החשש שאני מחליפה את הירוק באלכוהול. כשקשה לי (וצריך להודות, החיים קשים, לכולם) וצריכה בריחה לפעמים בא לי קצת יין עד שהערפל יאפוף אותי וכבר לא יהיה לי אכפת משום דבר. מזל שהסיבולת שלי נמוכה ובדרך הקשה למדתי את הקו האדום ומה קורה כשהוא נחצה. הריק שנוצר חייב להתמלא איכשהו. התחלתי לעשן קופסא ביום ואני לא גאה. מרגישה שמעשנת ומשהו חסר לי כל הזמן. ואז נזכרת- שכלום לא חסר לי, בטח לא החרדה, הכל כבר אצלי, מונח בכף ידי, ממתין לבחירה שלי.
לפעמים כשאני לבד ורוצה קצת לברוח רוח ההרפתקאה תופסת אותי ואני יוצאת למחוזות נפלאים בדמיוני על עישונים ועל תקופה יפה שהייתה לי עם זה, והדבר היחיד שעוצר אותי זה החרדה, מפני הכל. מפני הסביבה ודעותיה, מפני סכנת הההתדרדרות במדרון החלק, מפני החרדה המשתקת הזאת, כמו בפעם ההיא שביידן הודיע שמביא את הספינות שלו לישראל ואכלתי סיבוב שאם יעגון במפרץ חיפה יהיו לנו אלפי טילים על הראש. תרחיש חסר הגיון ככל שיהיה, ועדיין, תחושה כזאת שהכל אמיתי, וגדול וממש כאן ואין לי אפשרות להתגונן רק לפחד פחד משתק ולחכות שההשפעה תחלוף.
לפעמים למרות הגעגוע, אני ממש שמחה שהוצאתי את החרא הזה מהחיים שלי.
עכשיו אני יודעת בוודאות שאני עצלנית טיפשה וחרדתית גם בלי זה, גם אם לא באותם רמות כמובן.
אני סוף סוף יודעת מי אני, בלי מסך עשן שחוצץ בין הזהות שלי לחיים שלי. אין לי כבר את מה להאשים, רק את מי.
נקייה כבר כמה חודשים, בתהליך איטי ומתמשך, עם נפילות שמזכירות לי למה הורדתי רגל מהגז.
מ10 גרם בשבוע זה ירד ל10 גרם בשנה. לקח לי הרבה זמן, 3 שנים של חרדות, צעדים קטנים והבנה גדולה שכניראה זה כבר לא בשבילי. אולי אני כבר לא הילדה הצעירה חסרת הדאגות שמחכה לעשן את עצמה אחרי יום מגעיל שבא לה לקבור.
מסטלנות והישאבות זה הפך לסלידה ופחד מהחומר, מהריח, מהתחושה שנקשרה לי אוטומטית עם השניים.
לא סופרת את הימים אבל בקושי זוכרת את הפעם האחרונה.
גאה בעצמי על זה שאני לא בוחרת ליפול, גם אם יש מגוון סיבות- בעיקר של פחד וחשש מתוך מה יקרה אם אעשן. טראומה מחרדה, לוגיסטיקה חכמה ומעייפת של כל תהליך העישון על מנת לא להיחשף, הטיפות עיניים שטפטפתי בלי הכרה מתוך חשש שכל מי שיסתכל לי בעיניים יראה ויידע בוודאות שחטאתי לעישון של חומר ירוק, העייפות שמתלווה לכל העישון וחלומות סוריאליסטים כאלה שגורמים לי לא לרצות להתעורר לעולם לתוך החיים האמיתיים.
מה אני אגיד לכם, לפעמים אני ממש שמחה שהימים האלה מאחוריי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך