חולת נפש

לא זה לא קרה. חשבתי לעצמי בעודי בוהה בקירות הלבנים והחלקים כול כך, כאילו הם סכין מושחז שבא להרוג.
לא מראה, לא חלון, ולא דלת. ארבעה קירות ומיטה. לבנים וחלקים. התיישבתי על הריצפה. הרגשתי שהשחור שלשבתי הוא כול כך בולט פה, שכול העולם רואה אותי. החשיפות הזו הרגה אותי. הכול הרג.
דפקתי את הראש בריצפה הלבנה והחלקה, אפילו לא מרוצפת. פשוט עוד קיר לבן, מבטון שהוא ריצפה מדומה.
רציתי לצרוח. פשוט לצרוח. ככה סתם. כי כלאו אותי ללא רשותי בכלל. בתוך חדר לבן ומלחיץ. ללא הגיון. בו הלבן חולני ומפחיד. בו הלבן הוא הרוצח. הרגשתי איך הוא סוגר על נשימתי. איך הוא מוחץ אותי. והשחור שעליי. כולל שיערי החווירו מעט לטעמי. לרגע חשבתי אפילו שאם אני אמצע משהו ורוד זה לא יקרה. גיחכתי. לא יודע. סתם מחשבות. שמשתלטות על כול גופי.
"מה אני עושה בבית משוגעים!" אני צורחת, מרגישה כאילו כרגע שתיתי שלושה בקבוקי וודקה, והאלכוהול מחלחל לתוך מוחי ומרדים אותו. התנדנדתי אל המיטה, ואז נפלתי עלייה. על הדבר הלבן והחלק הזה.
חולת נפש. המילה הזו הדהדה במהלך חלומי השחור לא פעם.
חולת נפש. "אז זה מה שאני" חשבתי. תוך חלום.
לא זכיתי להתעורר.
נשארץתי קלועה בתך חלום אלכהולי, שחור ומלא מבוכים שלא יגמרו לעולם.
לא זכיתי יותר לראות את החדר להבן.