מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 71

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 70

—
ריזונטי גוססת ולוסי מרחפת מעליה.
הלטאה המכונפת שהייתה פעם מלכותית וגרמה לי לאימה, שוכבת חסר אונים על הקרקע. מתוך קשקשיה יוצאים טיפות דם סמיך בצבע אפור ונשימתה מאומצת.
"בבקשה, לא…" מתחננת ריזונטי. "אני יכולה לשרת אותך! אני יכולה לעזור לך!".
איך שגלגל מסתובב לו.
אבל הנסיכה לוסי כאילו אינה שומעת אלא רק מגחכת.
היא שיכורה מכוחה ומריגוש הניצחון.
כנפיה החדשות פרושות לרווחה מאחוריה, מבט עיניה דומה למבט של ציידת שהשיגה את הטרף שלה.
ברור לי שהיא לא תוותר.
אני יודע שאני חייבת לעצור אותה, אבל מה אם היא תפנה אליי את זעמה?
"הנסיכה לוסי!" אני קוראת לה בשמה הרשמי והמלכותי בניסיון להסיח את דעתה.
לוסי מסתובבת "הו, לאיפה נעלמת איילקס?" היא נושפת בגאווה ומצביעה על ריזונטי "רואה מה עשיתי? הצלחתי!".
אני מנסה להיראות הכי מזועזעת שאני מסוגלת.
לא שזה מסובך כל כך.
"לוסי, תפסיקי!" אני מתחננת ולוקחת נשימה עמוקה "תראי מה את עושה. הטבח הזה, האכזריות הזאת… זה לא מי שאת".
"הרגתי את הדמות הרעה כמו גיבורה – כמוך!" אומרת לוסי בבלבול. "ראיתי את הכלובים, היא מתאכזרת להמון אנשים!".
קשה לי מאוד להתווכח עם ההיגיון שלה "הכוח השתלט עלייך, נסיכה. יש לך תחושה שמותר לך לעשות כל דבר בלי לתת דין וחשבון לאף אחד – אבל זה לא נכון".
"מה הכוונה? מה עשיתי לא נכון?" היא לא מבינה.
אני צועדת צעד קדימה בידיים רועדות "כוח ללא חמלה הוא ריק," אני אומרת. "נכון, את חזקה, עוצמתית ביותר ואפילו הצלחת לשכנע דרקונית קרח לשרת אותך – שזה דבר שאין להרבה מלכים," ואז אני מוסיפה "אבל תסתכלי עליה, נסיכה, היא מתחננת על חייה. תהיי כמו נסיכה אמיתית ותראי רחמים".
לרגע לוסי מהססת וריזונטי חשה בשינוי ומסתכלת עליה בעיניים מלאות תקווה. אבל אז חיוך מזלזל עולה על פניה של לוסי, הילה אפלה אופפת אותה והיא מרימה את ידה לעבר הדרקונית.
אני חייבת לעשות משהו!
"הפכת להיות שופטת ותליינית בלי זכות!" אני קוראת ונזהרת בדבריי. "את שופטת את הדרקונית בלי להבין את כל המידע, גוזרת את דינה על בסיס מידע חלקי ודעתך האישית ללא קונטרה מצד גורמים אחרים. את מתכננת להוציא אותה להורג על בסיס החלטה אישית. וסליחה שאני מגדירה אותה כך, הוד מלכותך – זאת החלטה מפוקפקת".
לוסי מתקרבת אליי ונעמדת מולי עם הבעה כועסת ואני צועדת צעד לאחור.
"אינני רוצה לעמוד בדרכך, נסיכה," אני אומרת בשקט. "אבל הנתיב הזה… זה הורס אותך. זה הופך אותך למשהו שאתה לא. בבקשה, תיזכרי בלוסי הטובה שהיית פעם, לוסי שלמענה חציתי את טמריה לאורכה ולרוחבה".
לוסי צוחקת "לוסי 'הטובה'? לוסי ההיא הייתה חלשה ויבבנית! וזה," היא מסמנת על הדרקונית הגוססת, "זה כוח!".
"לא!" אני צועקת. "אל תעשי את זה!".
היא מביטה אליי בעיניים בוערות "גם את מתריסה נגדי? אולי צריך להזכיר לך את המקום שלך!".
"אל תתני לכוח הזה לכלות אותך," אני אומרת בניסיון אחרון לשכנע אותה ומתעלמת מאזהרתה. "אחרי שרוצחים מישהו חסר הגנה – הנשמה נפגמת".
יש לי ניסיון בזה.
לרגע אני רואה את הילדה שהכרתי פעם, אבל אז לוסי מנידה בראשה "את טיפשה".
היא מסתובבת אל ריזונטי, מלחששת, ידה זוהרת וחץ בוער יוצא מאצבעותיה ופוגע בצוואר הדרקונית.
עיניה של ריזונטי מתרחבות באימה וכשהחץ נבלע בצווארה ראשה נשמט על הקרקע ועיניה נעצמות.
הנסיכה מסתובבת אליי בחזרה "זה הגורל שמצפה לכל מי שיעז להתנגד לי!" היא מצהירה.
אני נופלת על ברכיי ומשתחווה לה עמוקות בזמן שדמעות זולגות על פניי.
נכשלתי…
חייבת להיות דרך להגיע אל לוסי הטובה ולהחזיר אותה!
יצאתי למסע המטורף הזה מההתחלה כדי להציל את חייה וכך אעשה!
"זה לא בסדר," אני אומרת שוב בקול יציב ומביטה על האדמה "זה לא את, נסיכה. את לא אכזרית".
אני שומעת אותה מתקרבת "את צודקת," היא אומרת. "אני כבר לא 'נסיכה' – אלא 'מלכה'! אני הופכת להיות מי שתמיד נועדתי להיות!".
ליבי נצבט, אבל הפעם לא מקור – ההשפעה של ריזונטי כבר לא פועלת.
אולי זה חלק מקסם הפיה-האפלה?
קו מחשבתי מתנתק כשאני שומעת קול קריאת עורבים.
אני קמה וצופה לכיוון הקול – לא פחות מעשרה עורבים מתעופפים לתוך המערה, מסתובבים סביב גופתה של ריזונטי ואז עפים לעברנו ומתגבשים יחדיו לדמות מוכרת.
ראשו, רגליו וידיו של היצור הם של עורב, אך גופו אנושי והוא לבוש בגלימה אדומה בעלת שכמייה ובשריון עור.
נו באמת…
רק הוא היה חסר לי עכשיו.
"שלום" אומר השוטר-הטוב הלא חביב.
"וברכה" אני עונה.
"מי זה?" שואלת לוסי. "את מכירה אותו?".
רעיון עולה במוחי!
רק הלוואי שהרעיון הזה יעבוד…
"זה יצור שקורא לעצמו 'השוטר הטוב', פגשתי אותו במהלך המסע שלי לאלריה להציל אותך," אני מספרת ומתחילה לדקלם. "הוא שליח של קבוצת יצורים חכמים וחזקים מאוד בשם 'הנצחיים', שלושת נציגי האלים העילאיים האחראים על החלק העליון של טמריה," אני עוצרת כדי שתעכל לאט-לאט, מכיוון שלמרות שגופה כשל מתבגרת – היא עדיין ילדה. "הנצחיים אחראיים על הסדר בטמריה –הם שופטים האם העומד לדין שהם מזמנים הוא טוב או רע".
"נשלחתי כדי להביאך למשפט, נסיכה," אומר 'השוטר-הטוב'. "גרמת ללא מעט אי-סדר בטמריה".
"הרוב לא היה באשמתה!" אני מדגישה.
איש העורב מרים באגביות את מה שכנראה אמורים להיות כתפיו "את זה לא אני אחליט".
"ומדוע שארצה ללכת איתך, עורב טיפש?" שואלת לוסי בזלזול.
נקודה לרעתה.
אין לי ממש תשובה, אז אני ממציאה "זה לטובתך נסיכה, סליחה… 'גברתי המלכה'… לכל ממלכה יש חבר שופטים שנותנים למשפחת המלוכה ביקורת בונה כיצד לנהל את הממלכה".
לפחות, אני מקווה שזה לטובתה…
כשהגעתי למגדל הנצחיים בפעם שעברה, לא ידעו מה לעשות איתי כי אני ישרה. לא יהיה קל לשכנע את הנצחיים שהנסיכה לוסי טובה, במיוחד אחרי מה שביצעה.
אולי הרעיון בעצם גרוע…
נראה שלוסי מסכימה עם ההסבר שנתתי ומהנהנת "אם כך, אלך איתך".
"אני מצטרפת" אני מציינת.
לא אעזוב אותה, גם לא לטובת הנצחיים!
מי יודע מה הם רוצים ממנה?
או, יותר מזה – מי יודע מה היא תעשה לנצחיים במקרה שהיא לא תסכים עם מה שהם רוצים ממנה?
"רק היא הוזמנה!" מדגיש השוטר-הטוב.
אני שולפת פגיון, מתייצבת ביניהם ומגינה על הנסיכה "היא לא הולכת לשום מקום בלעדיי!".
לא שהיא צריכה את הגנתי.
אם הנסיכה לוסי חיסלה צבא דרגונים ודרקונית קרח בעצמה – אותו היא תעשה לכרית נוצות במהירות הבזק.
אבל… בשביל הרושם.
איש העורב מחייך במבט מזלזל ואומר "מה שתגידי, אנושית" ואז מתפרק לעשרות העורבים והם מקיפים את הנסיכה בתעופה ומרימים אותה מהקרקע לכיוון היציאה.
"לאזאזל!" אני צועקת והקול מהדהד במערה.
איך אני אעוף אחרי העורב הזה?
לעוף!
אני מנסה להתרכז, עוצמת עיניים, מרגיעה את קצב נשימותיי ונזכרת בעורבים שנשאו אותי למגדל הנצחיים.
השינוי מתחיל בקצות אצבעותיי בתחושת עקצוץ שמתפשטת במהירות במעלה זרועותיי. יש לי הרגשה שהעצמות שלי נמסות, מתעצבות מחדש והופכות חלולות וקלות.
אצבעותיי מתמזגות זו לזו, נמתחות והופכות לכנפיים שמצמיחות נוצות שחורות.
עובר רגע קצר בו לא קורה כלום ואני נלחצת שמא הפכתי לאשת-עורב בעצמי, אבל אז רגליי מתקצרות, וכפות רגליי מגדלות טפרים חדים.
הדבר האחרון שמשתנה הוא פניי שמתארכות והפה שלי מתקשה ויוצר מקור.
אחרי הצצה על גופי שהשתנה ומבטיחה לעצמי שאחזור לצורתי המקורית בקרוב.
מבול של זיכרונות ותחושות פתאום שועט במוחי בבת אחת.
אני לא צריכה לחשוב כיצד לעוף – אני פשוט יודעת!
זה שונה מהפעם שעברה שהפכתי לציפור, אז לא עפתי בצורה מדויקת וראויה – מה שהקל בטח על שרילא האלדרינית לצוד אותי – עכשיו תעופה הינה ממש שפה אותה אני יודעת לקרוא!
האיזון, התזוזות העדינות באוויר, איך להטות את הכנפיים שלי כדי לתפוס עלייה, איך לצלול ולעלות בעזרה בחן ללא מאמץ… זה ממש פשוט!
מה גרם להבדל בין הפעם הראשונה בה עפתי?
טוב… אין זמן לבזבז!
כנפיי נמתחות לרווחה, הנוצות תופסות את הרוח הקפואה, וכשלבסוף אני מצליחה לעוף – אני יוצאת מהמערה, נוסקת לדמים בעקבותיהם.
למרות שהם נעלמו מעיניי – אני יודעת איפה אמצא אותם!
—
זכור לי שהמגדל של הנבדלים בצורת העיפרון נצא רחוק ממזרח.
אני חולפת על קצוות ההרים הקפואים של אלריה, עוצרת למנוחה בתוך היערות המושלגים, ואחרי השקיעה מגיעה אל המגדל.
בפעם הזאת, שום פתח אינו נפתח עבורי, אז האפשרות היחידה היא נחיתה בפתח.
אני נוחתת מול הפתח ומשתנה חזרה.
היה טוב מאוד – וטוב שהיה.
שער הכניסה למגדל עשוי מעץ כבד מחוזק ברצועות ברזל, גרם מדרגות אבן מובילות אל הפתח לאחר המעבר בשער ושני אלפים חמושים בכידונים עומדים ושומרים בכניסה אל הפתח.
האלפים לבושים בשריון כהה וארוג. כל אחד אוחז בכידון בעל ידית עץ מלוטשת ולהב ארוך וחד.
לאלף ראשון יש שיער ארוך וכסוף גולש על גבו ולכן אין לי מושג מה מוצאו. אוזניו המחודדות מציצים מבעד לקווצות. האלף השני בעל שיער כהה שקשור לאחור בצמה הדוקה. גופו גמלוני ואחיזתו בכידון יציבה.
רק שניים שומרים על המקום הזה?
מצד שני, אולי זה הגיוני – כך יבחנו הנצחיים את טיב הנכנסים למגדל, הרי הם רואים הכול.
בנוסף, הנצחיים חזקים כשלעצמם ויכולים לסלק כל איום.
"לא נאמר לי שהוזמנה אנושית – מי את ומה את עושה כאן?" דורש אחד מהם בקול קר וסמכותי ומניף כלפיי את הכידון שלו.
"אני חייבת להיכנס," אני עונה. "זה עניין של חיים ומוות".
זה יכול להיות נכון.
"פרטי בבקשה" דורש השני.
"אין לי זמן לזה" אני ממלמלת ומנסה לעקוף אותם, אך האלף בעל השיער הכסוף חוסם את דרכי עם הכידון שלו ומוט המתכת לוחץ על החזה שלי. "לא תעברי ללא רשות!".
גל של תסכול דוחף אותי לפעולה מהירה – אני שולפת במהירות פגיון, נוטה מעט שמאלה ואז דוקרת את זרוע האלף והוא מפיל את הכידון.
הוא מחבק את זרועו הפצועה ואני מנצלת את ההצלחה ובועטת באשכיו כך שהוא מתקפל בכאב ונע לאחור.
ידי נשלחת אל הפגיון השני שלי, אבל לא אתקוף את האלף הנוסף אם לא יהיה צורך.
הוא בוחר לבסוף לבוא לעזרת חברו, ואני מתכופפת ודוקרת ברגלו כשמתקרב.
האלף מדשדש ואז אני מנחיתה בעיטה חזקה אל הברך הפגועה, מכריחה אותו לנטוש את הנשק ולהתקפל.
אני מתנשפת ואז במהירות אוספת אליי את הכידונים כדי שלא יוכלו להשליכם עליי, עוקפת אותם ורצה הלאה במסדרון אל דלת כבדה עשוית עץ עם ידית-דלת בצורת חישוק מוזהב.
ללא חשיבה נוספת אני מושכת את הידית – ומייד מתחרטת.
נקישה שקטה ומתכתית נשמעת מתחתיי והלב שלי מחסיר פעימה.
מאוחר מידיי – המלכודת כבר יצאה לדרך.
לעזאזל!
בתור פורצת מנוסה ומעולה, ובכלל פורצת שברחה מבית הסוהר של העיר פאנמס… כמעט, אני אמורה כבר לדעת לשים לב למלכודות-דלת ארורות!
פתאום הריצפה מתחתיי מתחילה להיפתח ואני מועדת קדימה, אבל עוד לפני שהספקתי לחשוב כיצד להגיב, שרשראות עבות וכבדות משוגרות אליי מתוך תאים נסתרים בקירות ועוטפות אותי, כיאה למלכודת משוכללת.
אני נאבקת נגד חוליות הברזל הקרות, אבל הן מתהדקות בכל תנועה והכידונים נשמטים מידיי.
לפני שאוכל לעבד את המתרחש, השרשראות מושכות אותי מהקרקע ואני מועלית במהירות לאוויר ללא עצירה לכיוון פיר צר ואנכי בתקרה, בזמן שאני פולטת מפי צרחות פאניקה.
כנראה הייתי צריכה לחכות בסבלנות עד שאקבל אישור כניסה למגדל…
לבסוף כשאני נבלעת בפיר, השרשראות נעצרות.
"זה הכול?" אני שואלת את עצמי בתמיהה.
גז מחניק יוצא מהקירות ואני משתעלת ללא הפסק.
אני והפה הגדול שלי!
הדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני שאני מאבדת את ההכרה, הוא האם הפריצה הלא מוצלחת שלי למגדל הנצחיים תשפיע על גורל הנסיכה לוסי.
—
כשאני מתעוררת אני רואה את עצמי בארמון טמריה הבירה, עומדת מול המדרגות המובילות לכניסה לחדר הכס.
אני נראית שונה במקצת – אני גבוהה יותר, שיערי אפור ויש לי קמטים.
חלום.
כותונת לילה מלכותית בצבע כחול עמוק בעלת צווארון גבוה ושרוולים ארוכים נחה על גופי וסביב מותניי חגורה רחבה בצבע כסף שחוגרת את השמלה לגופי. אצבעות ידיי מעוטרות בטבעות, כל אחת מהן משובצת באבן חן אחרת ועל צווארי שרשרת פנינים עדינה עם תליון זהב בצורת כתר קטן.
מה קורה כאן בדיוק?
שני חיילים, שלשמחתי הינם טמריים ולא אלריים, שומרים על מפתן הדלת של חדר הכס ואני צועדת לעברם בכבדות.
כאשר החיילים מבחינים בי מתקרבת כדי לדבר איתם הם מתייצבים, מצדיעים ואומרים יחד "המלכה האם".
שוב פעם העניין עם המלכה.
רגע, המלכה… האם?
זה מסביר את השינוי בגופי ובשיער שלי.
"פתחו את הדלת בבקשה" אני רואה את עצמי מבקשת בנימוס.
"כמובן, הוד רוממותך!" אחד מהם אומר והם פותחים את הדלת.
כשאני נכנסת לחדר הכס, נראה שהאוויר עצמו משתנה.
גודלו העצום נשאר כשהיה, אך הפעם הקירות מעוטרים בשטיחי קיר מרהיבים שבכל אחד מהם מתאר סצנה שונה של קרב שאינני זוכרת, בו אני הייתי המצביאה.
בתקרת החדר תלויה נפרשת ענקית מקריסטל מנצנץ ועל שבעת הפמוטים שלה נרות שמן דולקים. בקצה המרוחק של החדר מעל בימת אבן מלוטשת יש חמישה כיסאות מלכות מפוארים שנוחים לישיבה ואח מחמם שדולק באש נמצא קרוב אליהם.
ברחבי החדר שמונה חיילים טמריים חמושים בנשקים שונים מרגל ועד ראש, אך מה שאני מתמקדת בו הינם היושבים על כיסאות המלכות משמאל לימין, כולם לבושים בבגדים מלכותיים:
בצד השמאלי ביותר יושב אטרמיס שנראה מבוגר וזקן, אך משום-מה גופו נראה מעוות.
מימין לו כיסא ריק – כנראה מיועד לי.
מימין לו, במרכז, יושב אחד מבני האנוש הצעירים שראיתי בחלומי בהיותי במחנה של חאן. בחלום ההוא חאן איים על קרולינה שיהרוג את הבחור הזה אם לא תספר לו דברים שהיא מסתירה, עכשיו כתר מלכותי נח על ראש הצעיר.
מימין לו, קרולינה הבוגרת מחלומי, אך עדיין אשת-זאב. כתר מלכותי נח על ראשה.
הכי מימין יושב דוויל שמחייך למראה שלי.
אף פעם לא איפטר מהשד הזה?
"ברוך בואך, אם המלכה!" אומר דוויל. "האם הצלחת במשימתך?".
אני רואה את עצמי קדה כלפי דוויל "כמובן, הוד רוממותך, היא בפתח".
איזו השפלה!
כמה שניות לאחר מכן נכנסת סרינה, זקנה יותר מתמיד אך גם חסונה יותר מתמיד.
גם ממנה לא איפטר לעולם?
סרינה משתחווה אפיים "הוד רוממותך, לכבוד יהיה לי להיות מקור כוחך לניצחון במלחמה המתקרבת".
מלחמה?
דוויל מחייך ופונה לקרולינה "כדי שננצח את השד הזה, זאבה-קטנה, את יודעת מה יש לעשות…".
איזה שד?
זואול?
מה קרולינה צריכה לעשות?
קרולינה מביטה בי ואטרמיס מטה את מבטו "אני מצטערת, אמא".
על מה?
היא יורדת מהכיסא ושולחת במהירות יד אל ליבי.
אני משתנקת כאשר הלב יוצא מגופי ודם מטפטף על הרצפה, צבע האור שלי משתנה וגופתי נופלת על הריצפה.
—
החלום נגמר ואני פוקחת את עיניי ומתנשפת.
קרולינה תהרוג אותי… מרצונה החופשי?!
איך דוויל יגיע למעמד שקרולינה היא מלכה-בובה שלו?
מי יחזיר את סרינה לחיים?
מה קרה לאטרמיס?
ומי זה בכלל הבחור הזה שמולך לצד קרולינה?
המון שאלות ושום תשובה.
אני יושבת על מושב נוח בתוך היכל גדול שמוכר לי – היכל המשפט של הנצחיים.
ממולי ניצבים שלושת שלושה כיסאות עליהם יושבים הנצחיים וליידי, בתוך תא סגור, עומדת לוסי וליידה השוטר-הטוב.
ההילה האפלה סביב לוסי קורנת כלפי חוץ, אך הפעם היא חלושה ביותר.
אינני קשורה כלל, אך ברור לי שאין טעם לנסות לברוח.
בכיסא המרכזי יושב בן האנוש השחום שמביט בעניין בלוסי, בכיסא הימני יושב הגמד שמביט בי בזעם ובכיסא השמאלי יושבת האלפית הצעירה והיפהפייה שמחייכת אליי.
"ברוך שובך למשכן הנצחיים, איילקס" מברכת האלפית ומחייכת.
אני קדה ומחייכת בחזרה "שלום גם לכם, נצחיים נכבדים," ואז מוסיפה "אני מתנצלת על ניסיון הפריצה למגדל, אך דאגתי לשלומה של לוסי. כידוע לכם, הייתי אחראית על שחרורה מאלריה. אביה, המלך קוסטום, מת ואילו לוסי עכשיו מלכה-גולה. למרות עוצמתה, על-פי צו אביה – עד שהיא תמלוך היא תחת חסותי ובאחריותי".
כולי תקווה שהם לא יודעים בדיוק מה בדיוק אמר המלך קוסטום לפני שהקריב את עצמו.
"אנחנו סולחים לך על הפריצה," אומר האנושי ומביט בי. "הדבקות במשימה שאת מפגינה ראויה לשבח".
"טוב שנעצרת במלכודת הראשונה, ילדה קטנה," אומר הגמד. "המלכודות הבאות היו מחסלות אותך".
זה לא הזמן להגיב על ההקנטה שלו ועל הטענה הזאת.
"אם כך, בואו נתחיל את המשפט של לוסי מטמריה הבירה" פוסק האנושי.
תודה לאלים שלוסי לא מגיבה בזעם.
"ברוך בואך למשכן הנצחיים, לוסי," אומרת האלפית. "לא כל יום מגיעה מישהי כמוך אלינו".
מעניין מה ההגדרה של 'כמוך'.
דבריה של האלפית גורמים ללוסי לחייך והיא שומרת על שתיקה.
התחלה טובה.
"אנחנו 'הנצחיים'," מסביר לה האנושי למרות שכבר שמעה זאת מהשוטר-הטוב. "שלושת נציגי האלים העילאיים האחראים על החלק העליון של טמריה".
"תפקידנו לשפוט בין הטובים לבין הרעים," אומר הגמד. "הוזמנת לכאן מכיוון שאיננו יכולים להחליט לאיזו קטגוריה את משתייכת".
הנה זה מתחיל…
מה יקרה אם ישפטו את לוסי לרעה?
"כידוע לך, לוסי, שחטת יצורי סקלטור רבים, שבטים שלמים של דרגונים ודרקונית קרח ענקית," אומר האנושי. "לדע…".
"מה ציפית שהיא תעשה?" אני מתפרצת.
"סליחה?" הוא מתכעס.
למה אני לא יכולה לסתום?
אבל את הנעשה אין להשיב "הדרגונים צדו את כל מי שנתקל בדרכם, כולל אותי, במטרה להפוך אותם לחצאי דרגונים או לשעבד אותם. אני קוללתי בקללת הדרקונית ריזונטי שאם אתנגד לה – אני אקפא והיא הכריחה אותי לקחת אליה את לוסי," אני מתנשפת, שואפת אוויר וממשיכה "הסקלטורים נשלחו כדי לצוד את לוסי ולהביא אותה לשליט האימפריה המרושע קווין חצי-אלף. לוסי רק הגנה על עצמה תוך כדי הגנה על הכפר השקט והשלו קליפלו ובנוסף – שיחררה את השבויים של הדרגונים מהכלובים שלהם ואותי מהקללה של הדרקונית," ואז אני נותנת פאנץ'-ליין "לא הייתם פועלים כך גם אתם, לו הייתם במקומה?".

המשך יבוא…

[אזהרה – פרק קשה רגשית] מסעות בטמריה, מסע שני/ספר ארבעה עשר: יום הדין – פרק 72