מלכודות רבות או החיפוש הנאצל (חיי הבודהה) חלק א

פעם אחת, תלמידיו של הבודהה שלא שמעו זה מכבר הדרכות ישירות מפי המבורך, ביקשו מאננדה (Ānanda), עוזרו האישי של הבודהה, לארגן עבורם פגישה עם המורה. אננדה הציע לתלמידים להמתין למבורך בבקתת הסגפנים שתרם הברהמין רמקה (Rammaka). לאחר שהבודהה קיבץ נדבות וסעד, הוא תרגל מדיטציה עד הערב. בערב, המבורך ואננדה רחצו בנהר. בתום הרחצה, פנה אננדה אל הבודהה בבקשה: ”לא הרחק מכאן נמצאת בקתתו הנאה של רמקה. אנא ממך, הפגן חמלה כלפי אלה שהתאספו שם, ובקר בה“. הבודהה נעתר לבקשתו של אננדה בשתיקה.
כשניגש הבודהה אל הבקתה, הוא המתין עד שהקולות בתוכה נדמו, כחכח בגרונו ודפק בדלת. התלמידים הכניסו אותו, והבודהה התיישב על המושב שהוצע לו.
”איזו שיחה קטעתי?“ שאל הבודהה.
”שוחחנו על המבורך עצמו,“ ענו התלמידים.
”טוב מאוד, נזירים. הרי למען למידת הדהמה עזבתם את החיים העולמניים. כאשר אתם מתכנסים, ראוי לשוחח על הדהמה או לשמור על שתיקה נאצלת.“
לאחר מכן, נשא הבודהה דרשה בפני תלמידיו:
”קיימים שני סוגי חיפוש: נאצל ובלתי-נאצל. החיפוש הבלתי-נאצל הוא מצב שבו יצורים שנולדו, נתונים לסבל, לזיקנה, להדרדרות, למוות ולכליון, מחפשים אחר מה שגם הוא נולד, נתון לסבל, לזיקנה, להדרדרות, למוות ולכליון. עקב היקשרות לאושר חושי זמני, לכבוד, לתהילה ולרכוש, תודעתם של היצורים העסוקים בחיפוש בלתי-נאצל מתמלאת עצב, ומופיעים בה כתמים.
חיפוש נאצל הוא מצב שבו היצורים שחווים לידה ומוות מחפשים אחר מה שלא נולד ולא מת, לא מעציב ולא מכתים. זהו החיפוש אחר הניבאנה (nibbāna) – דעיכת הסבל.
דעו, נזירים, שבנעוריי גם אני הייתי עסוק בחיפוש בלתי-נאצל. אולם, כבר בעודי צעיר שחור-שיער, התעורר בי הרצון למצוא מגן ומחסה בניבאנה, דעיכת הסבל, וזנחתי את החיפוש הבלתי-נאצל. אף על פי שהוריי מיררו בבכי, גזרתי את שיער ראשי וזקני, לבשתי בגד פשוט, ועזבתי את ביתי.
כשהחלתי לתור אחר השלווה העליונה, פגשתי פרוש בשם אלארה קאלאמה (Āḷāra Kālāma) והצטרפתי לקהילתו, שבה קיבלתי ממנו הדרכות בנושא התבוננות וריסון עצמי. כעבור זמן מה, הפנמתי באופן מושלם את הדרכותיו המילוליות, אך חשבתי שאלארה קאלאמה השיג את המצב שהוא חווה לא רק בזכות מילים ואמונה. הרי הוא הכיר מצב זה באופן מעשי והיה מסוגל לשהות בו. שאלתי את מורי על אודות ידיעה ישירה זו. הוא סיפר לי על ספרת האַיִן, שבה אין שום תופעות. הפגנתי חריצות ונכנסתי לספרה זו ישירות. בהתפעלות ובשמחה רבה, אלארה קאלאמה הכיר בי כשווה לו וביקש ממני להנהיג יחד עמו את קהילתו.
אולם, לאחר שהתנסיתי בחווייתו של אלארה קאלאמה, הבנתי שמשנתו אינה מובילה אל היעד הסופי. אלה הבקיאים במשנה זו לא מפתחים אי-תשוקה מוחלטת וסבלם לא דועך לחלוטין. בתודעתם עדיין נותרים שיירים של צמא לאי-קיום, ולכן, לאחר מותם, הם נולדים בספרת האַיִן. לפיכך, נפרדתי מאלארה קאלאמה, שלימד אותי לסגוד לנשימה ולעצור את זרם המחשבות.
ובכן, המשכתי בחיפוש הנאצל. הגעתי לפרוש בשם אודקה ראמפוטה (Udaka Rāmaputta) והתקבלתי לקהילת הפרושים שהוא הנהיג. כעבור זמן מה יכולתי להסביר את משנתו באופן מושלם. אז החלטתי לנסות לחוות את חווייתו של ראמה, מורהו של אודקה. שאלתי את אודקה ראמפוטה בדבר הישג זה, והוא סיפר לי שראמה נכנס ישירות לספרה שאין בה תפיסה או היעדר תפיסה. הודות להתמדתי, חוויתי ספרה זו באופן מעשי, וסיפרתי לאודקה ראמפוטה על הישגי. הוא התפעל ונתן לי כבוד רב כשביקש ממני להנהיג את קהילתו והעמיד את עצמו בעמדת תלמידי. הוא אמר: "השתוות לראמה!"
אך לא הסתפקתי בהישג זה. ראיתי שבספרה שאין בה תפיסה או היעדר תפיסה נותרת היקשרות לקיום ללא צורה. כשהבנתי זאת, פרשתי מקהילתו של אודקה ראמפוטה, שבה למדתי שהייה יציבה בספרות המרחב, האור והריקות.
המשכתי בחיפוש הנאצל אחר הניבאנה, והתמסרתי לסיגופים בחברת חמישה סגפנים עמיתים. מרוב עינויי הגוף, היינו על סף מוות. כך קיווינו להשתחרר לגמרי מתלות בקיום חומרי. אך, בשלב מסוים, חשתי שכוחות גופי אוזלים, ואני עלול למות לפני שאגיע להתעוררות. לכן החלטתי לזנוח את העינוי העצמי.
גמרתי בליבי לשקם את גופי, והגעתי למקום נפלא שהייתה בו חורשה נאה, וזרם בו נהר נקי עם גישה נוחה. עצרתי שם כי מקום זה נראה בעיניי מתאים לתרגול שלי. שם התחלתי לרחוץ ולקבל מנחות מזון. שם הגעתי להתעוררות, פיתחתי השקפה מושלמת, והשתחררתי מכניעוּת. אז ראיתי שכתמי התודעה הוסרו, ולא תתרחש לידה נוספת.

סוף חלק א'
יהי טוב!

לצפייה בגרסה המאוירת:
https://youtu.be/munCuedT7cI