סטריסט 38

"קוראים לי ג'יימס בונד" הושטתי יד בנימוס, "ולך?"
"אני חייבת לומר אחד?"
"כן."
"טרייסי וולף" היא פלטה אחר מעט מחשבה.
"בחיי שלא קיימת בלשית כזו."
"נכון, אלתרתי שם הרגע, אפשר להתמקד במשימה?"
"כן כן."

במרתף בית משפחת ליים, בכתובת סטריסט 38, בעיר מולדתי, חבוי אחד הסודות הכמוסים שטרם הכיר איש, כמעט.
"אז מה התוכנית?" טרייסי דחקה בי מרפק.
"מר וגברת ליים נמצאים מחוץ לבית לרגל החג. לפי החישובים שלי, הם צפויים לחזור תוך שעתיים. יש לנו שעה וחצי לבלוש את הסביבה, לקחת את הקופסה הצהובה מהמרתף ולהעלים ראיות."
"אתה מנסה לגרום לזה להישמע פשוט. בפועל, המרתף נעול והמטבח נראה כמו שדה קרב." היא נעצה בי מבט נוקב.
"נטפל בזה מאוחר יותר." הרגעתי את הרוחות, "מה שבמרתף בעדיפות ראשונה."

בקופסה הצהובה מונחת אחת התגליות המתקדמות ביותר שידעה האנושות. נשלחתי הנה כדי להחזירו למקום מבטחים, היכן שיהיה מוגן מידיי נבלים.
המפתחות המשוכפלים רשרשו מכיסי, אחד מהם יוביל אותנו להצלחת המשימה.

"אני מניחה שזה המפתח הכחול" הציעה וולף, "הוא בגודל שהולם את המנעול."
ניסיון ראשון. לא טוב. ניסיון שני. הדלת נפתחה בחריקה צורמת.
"טוב מאוד טרייס." מלמלתי בהשתאות.

המתנו מספר רגעים כדי לבחון שאין רעשים מתוכו ונכנסנו. המרתף היה מאובק וניכר שנזנח בשנים האחרונות. עטיפות, ספרים ומחברות פוזרו על הריצפה ללא סדר. ריח מחניק ריחף באוויר.
"תעמדי על המשמר למקרה ויהיו הפתעות לא צפויות. אני אפתח בחיפושים."

מאיפה מתחילים? שלל מקומות מסתור אופציונליים נרקמו רק משכבות החפצים שנערמו על הרקרע. סקרתי את החדר לאורכו ולרוחבו. ארון ספרים, שידה עם מדפים, שולחן קטן… וקופסה צהובה על גביו.
כל כך הרבה ציפיות ותקוות נועדו לרגע הזה.
מיהרתי לקפץ על ערימות הספרים עד שהגעתי אליה.
מי היה מאמין.
"טרייסי" קראתי בהתרגשות, "בואי לראות."
"כבר מצאת? חשבתי שיחביאו את הקופסה תחת סוגר ובריח."
"הם כנראה לא דמיינו שאיש ידע עליה מלבדם."

רשרוש מפתחות חד פיצח את האווירה הנינוחה ששררה, והוא לא הגיע ממני.
סגרתי את הדלת במהירות לפני ששמעתי צעדים כבדים ואנחה עמוקה.
"מה? הם כבר חזרו הביתה בונד?" טרייסי ואני נצמדנו לקיר, על יד הדלת.
"נשמע שכן."

לנה ליים, אישה שאננה בטבעה, החלה לאחרונה את העשור החמישי לחייה.
לאחר תצפיות רבות, זיהיתי את השגרה הקבועה שסיגלה בחזרתה לביתה. ראשית, היא חולצת נעליים ומניחה אותן במדף בשידה. שנית, לנה מניחה את הכובע שאותו נוהגת לחבוש על קולב. לאחר מכן, היא מגיעה למטבח ומכינה תה לבעלה ולה.
לפי הצפי שלי, השלב השלישי עומד לקרות בעוד שלוש, שתיים…

"אהההה! אמא'לה!" דייקתי בהפרש של שנייה, "מי היה במטבח?"
"מה קרה לנה?" מיהר מר ליים לקראתה.
"בוא תראה אורי, מישהו פתח את כל שקיות החטיפים והמקום פשוט הפוך."
הם המשיכו לדון עד שעקבות חרישות לפתע התקרבו לעברינו.

דלת המרתף נפתחה לרווחה.
"מה אתם עושים כאן?" מר ליים החווה בידיו, "ומה בדיוק תכננתם במטבח? קונפטי של שקיות?"
הידקתי את אחיזתי בקופסה.
"אחחח אני לא מאמין, אפילו הספקתם לגלות שאנחנו קונים לכם כלב צעצוע על שלט?"
"כן!" קראה אחותי, "בונד ואני מצאנו אותו."
"בונד?" אבי שאל בתמיהה.
"הוא התעקש שנקרא לעצמנו בשמות של בלשים. אני הייתי טרייסי וולף."
הוא הגיב בצחוק מצלצל, "רצינו לתת לכם את המתנה בכל מקרה. לא הייתם צריכים לצאת לכזה מסע לקבל אותו. אבל מה קרה למטבח?"
אחותי ליכסנה את עינייה לעברי, "הוא חיפש דרך יצירתית להסחת דעת לאם תגיעו לפני הזמן, וגם רצה לאכול."

"תפסיקו לצחוק" האדמתי במעט.