לא ביקשתי להיות נכון – פרק 5: קוראים לזה werewolf

היום ההוא היה המשך ליום המתוח שקרטר חווה אתמול. השמש האירה את השטח באור חמים, וההפסקה הייתה זמן מצוין עבורו להתרחק מהעולם הסואן של התיכון. הוא ישב על ספסל ליד מגרש הכדורסל, ספר פנטזיה ישן בידו, בעוד משחק כדורסל סוער מתנהל לפניו. השחקנים התרוצצו, צעקותיהם התערבבו עם רעש הכדור המותח על המגרש.
לפתע, קרטר הרגיש תחושה מוזרה בתוכו. זה לא היה דחף לשחק בכדורסל כמו ששחקני המגרש עשו, אלא משהו הרבה יותר מוזר: הוא הרגיש רצון בלתי נשלט לנסות ולנשוך את הכדור, כמו כלב שמשתעשע עם חפץ חדש. זה היה כאילו הכדור לא היה רק כלי משחק, אלא משהו שדורש ממנו להתעסק בו עם הפה שלו, לטעום אותו.
קרטר קיווה שהתחושות המוזרות יחלפו, והחליט לנסות לנוע הלאה. הוא התרומם והלך לכיוון כיתת הספרדית, שם הייתה צפויה לו עוד שעה ארוכה של שיעור. כשהגיע ליד כיתת הספרדית, הוא מצא את ניק מחכה לו בסבלנות ליד הדלת.
"ניק, יש לי משהו מוזר לספר לך," אמר קרטר, נאנח. "הייתי על הספסל ליד מגרש הכדורסל, ופתאום הרגשתי דחף ממש חזק לנשוך את הכדור. זה הרגיש כאילו כל תנועה שלי הייתה מובלת על ידי צורך מוזר – לא לשחק, אלא פשוט לנסות לנשוך את הכדור. זה היה כאילו אני לא יכול להתאפק."
ניק הסתכל עליו בסקרנות. "מוזר," אמר ניק, מרים גבה. "ואיפה המשקפיים שלך? אתה שם עדשות?!"
קרטר התכווץ מעט. "אה, לא, אני כבר לא צריך משקפיים. לא יודע אם זה קשור לשינוי הזה, אבל זה חלק מזה, כנראה."
הדלת נפתחה, סילנה הבלונדינית של השכבה נכנסה לכיתה והתישבה ספסל לפני קרטר.
קרטר הרגיש את התסכול והלחץ שהתחזקו.
"אתה לא שם לב לשינויים פיזיים נוספים על הדרך? כי נראה שאתה משתנה לא רק בעיניים." ניק שאל.
קרטר הרים מעט את חולצתו וחשף את שריריו, "וואו" ניק בהה בקוביות הבטן של קרטר "אחי קרה לך ספיידרמן" קרטר נאנח בתסכול, מנסה להסביר, "תראה, אני באמת לא יודע מה קורה איתי. הגוף שלי משתנה בצורה שאני לא מצליח להבין."
באותו רגע, סילנה התמקדה בשרירים החשופים של קרטר. כאשר קרטר קלט שהיא מסתכלת עליו, עיניה היו כל כך חדות ומסוקרנות, הוא הרגיש את דופק הלב שלו עולה. מיד הוא הרגיש צורך להסתיר את השרירים ולסדר את חולצתו בחזרה, כדי להימנע מתשומת הלב הלא רצויה.
"אני לא יודע מה לחשוב על זה," אמר קרטר, מביט בניק כשהוא מנסה להסתיר את התסכול שהרגיש מהסיטואציה.
ניק, שלא הבין את כל הפרטים אבל הרגיש את הכוונה, הניח יד על כתפו של קרטר ואמר, "לא משנה מה קורה, אנחנו ננסה להבין את זה. זה לא צריך להיות מסובך מדי בסך הכול נהיית זאבמן." קרטר חייך "קוראים לזה werewolf"