קבור באדמה

צעקה פילחה את אחר הצהריים השלווים באותו יום. אני יודעת שהיא מגיעה מהחצר, מפי אחותי הקטנה או מזו של הקטנה עוד יותר.
יצאתי מהבית לראות מה קורה.
קרני שמש ובריזה קלה קיבלו את פניי לפני הצעקה השנייה.
"הוא נבלע באדמה!" אחותי הקטנה ביותר פרצה בבכי, "הוא נעלם!"
"מי נעלם?" החתול שלנו אצל הוטרינר עם ההורים. באמת תהיתי אם אחיותיי ינצלו את ההזדמנות המושלמת למעשה קונדס.
הדס המשיכה למרר ולהשתנק דקה רצופה. "מעיין הכניסה את דובי לאדמה."
אין לי שמץ מיהו דובי, אולי בובה או גרוע מכך, לא דומם.

"אני לא מוציאה אותו משם, לקח לי נצח לחפור את הבור." קולה הנחרץ של מעיין ביקש לתת מענה להדס הדומעת, ללא הצלחה יתרה.
"את- את הרגת אותו!"
"לא, אני לא. הוא צריך להיות שם."
"את משקרת" הדס השתטחה על האדמה הלחה עם אגרופים קפוצים.

אוי לא, זה שוב מתחיל. "מעיין, תעשי טובה, הדס עומדת ללכלך את כולה בקצב הזה, ולא אני אהיה זאת שתשכנע אותה להתקלח."
"לא, לא ולא" היא עמדה על שלה, "קראתי בספר שדובי צריך להיות באדמה."
"איזה ספר קראת בדיוק? דובים לא חיים במחילות."
"אז איך הם יגדלו? זה הגיון פשוט."
האתגר אכן לא יהיה פשוט בכלל.

"הכל בגללך" יללות נשמעו מלמטה, "ב-ג-ל-ל-ך דובי לא יחיה."
"הוא לא היה חי מלכתחילה."
"בטח שכן!"
"איפה דובי מעיין?"
"לא, אני לא מסכימה שיקחו אותו אחרי העבודה הקשה שלי."
"ללא הסכמתי!"
"לא חשבתי שדבר כזה יהיה שייך למישהו, אפילו לך."
"את ממש ממש ממש…." הדס הפסיקה לטובת גל דמעות נשנה, "לא מתנהגת יפה."

"מעיין, בבקשה, בואי נסיים את הדרמה הזו בשלום. אם צריך, אני אחפור בור מחדש, בסדר?"
"לא בעד מיליוני גלידות!"
נשימה עמוקה, בבקשה אלוהים שלא אתחרט על זה. "שק קמח?"
"יש!" עיניה נצצו בבירור "אהה, אבל שכחתי איפה שמתי אותו."
הדס התייפחה בקול, למרבה הפלא. איך עדיין נותר לה כוח לבכות?

"תגידי לי איפה בערך."
"הוא ממש פיצי, את לא תוכלי למצוא אותו ככה."
"רק רגע מעיין, את יכולה להסביר לי מי או מה זה ה'דובי' ההוא?"
"זה הזרע שלי!" הדס קראה, "לקחתי אחד מתפוח שאכלתי. השארתי אותו בחדר ואחרי כמה דקות הוא נעלם… באדמה!"
נאנחתי עמוקות.
"אמרתי לך שהוא צריך להיות שם."