אלא החיים [= הקדמה + פרק 1

הקדמה :

לירן גוטפיש שמי. אני בת 15, מסיימת בקרוב כיתה ט'. יש לי שיער חום ועיניים ירוקות, אני גבוהה ורזה. יש לי שלושה חורים באוזן ימין ושניים באוזן שמאל. יש לי גם עגיל באף ובפופיק.
אמי, שמה גליה, בת 35, שיער חום ועיניים ירוקות. עובדת בתור רופאת שיניים ויש לה מרפאה משלה. וכן, היא ילדה אותי כשהייתה בת 20. מוזר, אה?
אבי, דן, בן 37, שיער שחור ועניים חומות. עובד במשרד הייטק של חברה מפורסמת.
יש לי אחות בת 10 ועוד אחיות תאומות בנות 6 ועוד אח בן שנתיים.
אנחנו משפחה ענקית. 5 ילדים, 7 נפשות.
לאחותי בת ה-10 קוראים מיה. היא דומה לי כל כך. עיניים ירוקות ושיער חום. היא מרדנית לא קטנה, ומנסה לחקות אותי בהכל. כשעשיתי את העגיל בפופיק היא ביקשה לעשות גם. ברור שאמא לא הסכימה לה.
אחיותיי התאומות בנות ה-6 שמן דניאל וקים. יש להן שיער שחור כמו לאבא, ועיניים ירוקות. הן ילדות מפונקות שחושבות שמגיע להן הכל. אמא, הייתה מלבישה אותן אותו הדבר (וכשאני אומרת אותו הדבר אני מתכוונת לאותו הדבר) מאז שנולדו, הן באותו החדר, תאומות זהות כמובן- לא רק ביופי אלא גם באופי.
צפוניות כאלה. לא יודעת מאיפה זה הגיע, כי אף אחד מאיתנו לא כזה. אחי בן השנתיים שמו תום. יש לו שיער שחור ועיניים חומות, בול כמו אבא. הוא כל כך חמוד, אני מתה עליו.
הוא הדבר הכי מושלם שיש. הוא שקט, לא מפריע הרבה, עצמאי, מתוק כזה. נו ברור, אחרי 4 אחיות, איך לא?!
אבל.. אמא בהריון עכשיו!
היא הודיעה לנו לא מזמן. נהיה 6 ילדים, אתם מבינים מה זה אומר?!
טוב.. לא שכל כך אכפת לי. היחס בינינו שווה, כלומר, אמא ואבא אוהבים את כולנו באותו מידה וגם אנחנו מקבלים לרוב, כל מה שאנחנו מבקשים.
יש לי המון ידידים וידידות אבל רק שלוש חברות קרובות-
דנה מוריאן (שיער ג'ינג'י מתולתל, עיניים ירוקות, נמשים, יפיפייה!)
שני לוי (שיער שחור כהה, עיניים כחולות, מהממת!)
עדי חן (שיער בלונדיני עם גוונים של שטני, עיניים חומות, מדהימה!).
בקיצור, אם עוד לא הבנתם, אנחנו המהממות של השכבה.
כלומר, מקובלות מהממות של השכבה. כל הבנים רוצים אותנו, כל הבנות רוצות להיות חברות שלנו.
כמעט כולם חושבים שאני הכי יפה מבין כל חברותיי. כלומר, אני נשמעת הכי רגילה- שיער חום ועיניים ירוקות.. אבל את האמת, שכך כולם אומרים. בעיניי דנה הכי מהממת שיש. אין, פשוט אין על היופי המיוחד שלה. שני ועדי יפות באופן טבעי אבל דנה? הורסת!
אז מתחילים :

פרק 1 :

"אתן לא מבינות! הוא שלח לי אס אם אס אתמול ואני פשוט התחרפנתי משמחה.. תשמעו מה הוא רשם..
'יפה שלי, אני אוהב אותך, ניפגש מחר' כאילו היום! הוא רוצה שניפגש היום! כאילו, יואו" דנה השתגעה מאושר כשסיפרה לנו בבית הספר על מי שהכירה לפני כמה שבועות בצ'אט והיום תפגוש אותו בפעם הראשונה.
"את לא מפחדת?" שאלה שני.
"ברור שלא, אני סומכת עליו!" חייכה.
"כן, זה לא מפחיד", התחלתי להגיד, " כמו שאני הכרתי את עמרי לפני כמה חודשים בצ'אט והפכנו לחברים אחרי כמה שבועות. ואת רואה? עכשיו אנחנו ביחד ואני שמחה שפגשתי אותו" חייכתי. עמרי, החבר המושלם שלי, ואני, חברים כבר חודשיים. הוא הכי מושלם שיש. יש לו שיער שטני שהוא כל הזמן מסדר בג'ל לקוצים כאלה, עיניים ירוקות מהממות והכי חשוב, יש לו ריבועים בבטן שזה הכי סקסי שיש P:
יש לו עגיל בגבה, באוזן ובלשון והוא הכי מהמם שיש.
"אהההה! הוא שלח עוד אס אם אס" צרחה דנה. היא פתחה את הפלאפון החדש שלה והסתכלה.
"אהההה! תראו מה הוא רשם… 'היום בגינה הציבורית ב-8 בערב'.. יואו אני מתה!" צרחה והכניסה את הפלאפון לכיס.
"בגינה הציבורית ב-8. מגניב לך" חייכה שני.
"יואו, עדי! את חייבת, פשוט חייבת להביא לי את החולצה החדשה שקנית, היא תהיה עליי פשוט מהממת ואני חייבת להיות הורסת!" חייכה והסתכלה על עדי עם עיניה הירוקות שמתחננות לחולצה.
"בסדר.." צחקה ודנה קפצה עליה בחיבוק מוחץ.
"אולי תבואו אליי כולן היום, נאכל צהריים אצלי?" אמרה עדי.
"כן, למה לא? " חייכתי.
בצהריים, התפלאנו לגלות שאמה ואביה של עדי, רונה וגדי, לא נמצאים בבית. הרי הם תמיד בבית כשעדי חוזרת מבית הספר. בירור קצר, וגילינו שהם מתעכבים בעבודה. עדי היא בת יחידה.
לפעמים, היא קצת מקנאה בי שיש לי עוד 4 אחים אבל לפעמים היא כל כך שמחה שהיא בת יחידה.
החלטנו לקפוץ ל"מרכז" שזהו מקום בעיר שלנו שבו יש הכל. זה מין קניון כזה אבל יותר מגניב. יש שם חנויות בגדים ואוכל, משחקייה לילדים קטנים, בתי קפה, מסעדות.. הכי כיף שם.
תקענו פלאפל בפיתה וחזרנו לביתה של עדי.
"טוב, בנות זה לא יפה עליי" הסתכלה דנה במראה והתבאסה ממראה החולצה של עדי עליה.
"זה באמת לא משהו.." אמרה שני.
"טוב, יש לך משהו אחר?" שאלה דנה.
"אה.. הנה קחי" עדי חיפשה בין בגדיה הרבים ולבסוף מצאה את החולצה המושלמת בשביל דנה.
"זה מוצא חן בעייני!" חייכה את החיך ההורס שלה, ששובה כל לב של בחור.
"טוב, אז את לוקחת את זה?" שאלה עדי כדי להיות בטוחה.
"כן! תודה רבה!" דנה חיבקה את עדי.
בשעה 6 ורבע, דנה חזרה לביתה, ואני ושני נשארנו בביתה של עדי.
"בנות.. כל הסיפור הזה עם רני לא ניראה לי…" אמרה שני.
"את האמת, שגם לי לא. אחד, הוא לא נראה לי הבחור הזה בכלל ושתיים, אולי זה לא מי שהיא ציפתה שיהיה והיא תתאכזב… ואתן יודעות מה קורה כשדנה מתאכזבת" הסכימה עמה עדי.
רני הוא הבחור איתו תיפגש דנה.
"בואו ניתן לה את האפשרות לנסות.. נקבע ככה, אם היא לא חוזרת עד 11, אנחנו הולכות לחפש אותה, טוב?" ניסיתי להגיע לפשרה.
הן הנהנו בראשן.
"מותק מתי את חוזרת הביתה?" שאלה אותי אמא בטלפון.
"אה.. ניראה לי שאני אישן אצל עדי או משהו…" עניתי. עדי חייכה והנהנה בראש.
"למה?" שאלה אמא.
"כי ככה.. גם שני ישנה פה" אמרתי.
"ומה עם דנה?" אמרה. היא לא עוזבת אותי! היא יכולה להיות תחקירנית, האימא הזאת.
"היא.. גם" ניסיתי להתחמק.
"טוב.. תדברי איתי בבוקר.. לילה טוב" אמרה אמא.
ישבנו חסרות מעש, מחכות לצלצול של דנה שתספר לנו איך היה.
השעה כבר הייתה 10 וחצי והיינו מותשות.
"טוב אני מחייגת אליה" התייאשה שני.
"נו, עונה?" שאלתי.
"משיבון..הפלאפון כבוי" אמרה.
"אבל.. הפלאפון שלה בחיים לא מכובה" אמרה עדי. הסתכלנו אחת על השנייה, ומיד תפסנו ריצה לסלון.
"אמא, הלכנו" הודיעה עדי לאמה, ומיד יצאנו מהבית.
"טוב, איפה הבית של רני הזה?" שאלתי.
"את האמת.. אין לי שמץ של מושג" אמרה עדי.
"ניראה לי שאני יודעת.. היא אמרה שהוא גר שני רחובות מבית הספר שלנו" אמרה שני. התחלנו לרוץ לכיוון רחוב ליפשיץ'- הרחוב השני מבית הספר.
"משפחת אילבייב, משפחת אילבייב…" התחלנו מחפשות על השלטים של הוילות המפוארות.
"משפחת אילבייב!" צעקה שני ודפקנו בדלת.
"כן, בבקשה?" יצאה אלינו גברת שנראית זקנה כמו סבתא שלי!
"אה.. רני נמצא?" שאלתי.
"לא בבית, יצא עם חברה" אמרה אמו והיא ופרצופה הזועף נכנסו בחזרה לבית.
"טוב מה עושים?" שאלתי את הבנות המודאגות.
"חכו.." אמרה שני והוציאה את הפלאפון שלה. היא החלה מדפדפת בספר טלפונים שלה.
"רגב..רווית.. רונה.. רני!" צעקה בשמחה וחייגה לפלאפון שלו.
"מאיפה יש לך?" שאלה עדי.
שני חייכה ולא ענתה.
"מכובה!" צעקה.
"לא.. זה לא קורה.. איפה הם?!" התעצבנתי. התחלנו לחשוב דברים שלא מצאו חן בעינינו.
"טוב, בואו למרכז" אמרתי. רצנו כל הדרך אל המרכז.
נכנסנו לכל החנויות שם ושאלנו אם ראו את הילדה הג'ינג'ית המתולתלת עם העיניים הירוקות, והנמשים על כל הפרצוף, ואת הבחור עם העיניים החומות ושיער השחור (כך הוא תיאר עצמו לדנה). בכל חנות ענו בשלילה.
עד שהגענו אל השומר בכניסה לסופרמרקט.
"כן, כן. היא כזה גבוהה כזה, הייתה עם חולצה כתומה ובן עם שיער שחור. ילדים יפים כאלה.." אמר השומר הרוסי.
"נו, ואיפה הם?!" היינו כבר מותשות לגמרי. השעה הייתה 11 וחצי.
"נו, בפנים. הם הלכו לקומה 4, אני ראיתי" אמר.
"קומה 4?!" הסתכלתי על הבנות בתמיהה.
"שמה זה.. זה.. שירותי הבנים" אמרה עדי.
"אתה בטוח קומה 4?!" ביררתי כדי להיות בטוחה.
"כן, כן. הוא גם אמר הבחורצ'יק שהוא לוקח אותה קומה 4" אמר השומר שניראה בטוח מאוד בדבריו.
"טוב, בואו" אמרתי. עדי ושני נשארו קפואות במקומן.
"נו?!" התעצבנתי.
"אני.. אנחנו מפחדות" אמרה עדי.
"עדי! זו חברה שלכן! לכו תדעו מה קרה לה! נו!" התעצבנתי. משכתי אותן בידיהם ולחצתי על הכפתור עם המספר 4, במעלית.
"אני מפחדת…" אמרה שני.
"הכל בסדר" ניסיתי להרגיע את השתיים הלחוצות. הגענו לקומה 4 שהייתה מפחידה כל כך. חושך שרר בקומה, והדלת לשירותים של הבנים הייתה במרכז המסדרון הארוך שהוביל לאחד המשרדים.
"טוב יאללה.. נכנסים" אמרתי. החזקנו ידיים ואני, פתחתי באיטיות את הדלת. ארבעה תאים, שדלתם כחולה, היו בשירותים.
"טוב, כל אחת פותחת אחד" אמרתי.
"השתגעת?! ביחד!" אמרה עדי בלחש.
לאט, פתחנו את התא הראשון. למזלנו, אף אחד לא היה שם.
פתחנו את התא השני. למזלנו הטוב, אף אחד גם לא היה שם.
ובתא השלישי, התחלנו לפחד. 3 זה ה"מספר הרע" של שלושתנו.
"טוב בואו ניפתח קודם את הרביעי" אמרה שני.
"טוב.." אמרתי.
פתחנו את התא הרביעי וגם שם, אף אחד לא היה.
"טוב, פותחים את השלישי?!" הסתכלתי בפחד על השתיים.
"פותחים.." אמרה שני. תפסנו ביחד בידית ולחצנו עליה. הדלת נפתחה באיטיות והידיים שלנו עמדו להחליק מהידית מרוב שהזענו.
ואז..