סיפור על במבי אחד – פרק 20: דמות עגולה

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

סיום.
סיום סיומת.
זה צירוף מילים מוזר, קצת ילדותי, ובעיקר הוא מחליש את המסר של סוף.
סוף במובן של ההיפך מהתחלה.
אבל התחלה וסוף הם צמד בלתי נפרד כמו טוב ורע.
כמו שאין טוב בלי רע, כך אין התחלה בלי סוף.
זו השלמות.
זה היין והיאנג במקרה שלנו.
כמו חיים ומוות שמשלימים אחד את השני וחייבים להתקיים יחדיו.
כי החיים, נו טוב הם כל כך הרבה דברים, אבל אם לא היה מוות לא הייתה התחדשות ומחזוריות ופינוי מקום לכל החיים שיכולים לבוא אחר כך.
נכון שהאדם הבודד מסתכל מנקודת המבט שלו בלבד, ולכן היעדר החיים, כלומר המוות הם דבר איום ונורא מבחינתו. אבל, הזזת נקודת המבט מהאדם החוצה אל כלל החיים מלמדת שמוות הוא מחויב מציאות ומאפשר דווקא את מעגל החיים.
כשהתחלתי, לפני חודשים ספורים, לעבוד אצל פרופ' שמר, כל מה שרציתי זה סטגנציה, קיפאון של המצב, ובחיים קיפאון אינו דבר טוב, הוא מלמד על קיומה של בעיה.
אפשר לומר שבדרך מסוימת המוות של פרופ' שרגאי תרם להנעת החיים שלי. אולי לא בכיוונים שרציתי אבל התקדמות בהחלט הייתה.
הייתה הפשרה ופשרה.
בעוד ימים ספורים אנחת כבר במעבדה חדשה ושוב אתחיל מבראשית.
מי יודע מה יקרה הפעם, והאם ההתחלה הזו תהיה מוצלחת מקודמתה.
עמית ברעם לעומת זאת, עדיין טיפל בעצמו ובטראומה שחווה כתוצאה מהתאונה, פיזית ונפשית. הוא הודיע למנהל המחלקה שלו באוניברסיטה שהוא משהה לעת עתה את עיסוקו הקדחתני בפרסום המאמר החשוב שלו של פרופ' שרגאי. מנהל המחלקה הבין והבטיח שיתמוך בו במידה וירצה להמשיך בעתיד בהליך הפרסום.
ורק פרופ' שמר נראה שמח ומאושר מתמיד. שום דבר מכל מה שקרה לא הסיט אותו ממסלולו. הוא הטיל על מנאל את הפרויקט שהייתי אמורה לנהל: BAM-B1 הפך להיות הבייבי שלה, ומנאל כידוע אינה מפחדת מאתגרים או פרופ' שמר. היא מבינה אותו היטב וגם אם נראה לעיתים שהיא נלחמת בו, זה סתם הוצאת קיטור לא מזיקה. בסופו של דבר היא מיישרת אתו קו או קווים כי זה גם האינטרס שלה. דבר שאני לצערי לא הצלחתי לעשות. להפריד בין מה שהיה אישי לקולקטיבי.
הידיעה הזאת שיצאתי מהמעבדה של פרופ' שמר בדיוק כפי שנכנסתי, העציבה אותי. אולי זזתי חמישה אחוז ימינה או שמאלה והיו לי תובנות נקודתיות לגבי עצמי והסובבים, אבל לא באמת השתניתי.
לצערי דמויות עגולות יש בסיפורים ולא בחיים עצמם, אני הייתי שטוחה כמו פיתה, בייגלה או פיצה בלי תוספות. כל שיכולתי לקוות אליו היה שהזמן יעשה את שלו והדכדוך שליווה אותי מאז העזיבה שלי יחלוף ובבוא העת אתפח כבצק שמרים.
אבל אם יש משהו אחד שממש לא הטריד אותי יותר, עתה משעזבתי את מעבדתו של פרופ' שמר, היה מי רצח את פרופ' כרמית שרגאי וניסה לפגוע בסטודנט שלה עמית?
השאלה הזאת הייתה אמורה להטריד אותי יותר מכל דבר אחר, מכיוון שאולי גם אני הייתי חשופה בדרך זו או אחרת לפגיעה. ובכלל הרוצח הפושע, היה צריך לבוא על עונשו, כך נהוג בכל חברה בריאה.
מי שמבצע פשעים, צריך להיענש, בטח שמדובר ברף הגבוה ביותר.
הייתה לי מן הערכה לגבי זהותו של הרוצח אבל לא יכולתי לחלוק אותה עם אף אחד. לא הולכים ומפזרים טענות שכאלה בלי הוכחות חותכות.
באופן מפתיע או שלא, להערכות לגבי זהות הרוצח היו שותפים גם הגבוה והנמוך.
ההיכרות שלהם עם החוק, מנעה מהם לבצע פעולות מסוימות שהיו מוגדרות לא חוקיות בעליל על ידי בית המשפט והיו נפסלות כראיות במשפטו של הרוצח.
לעומת זאת, שיחת ידידים על קפה שחור עם עטרה (הפעם הייתי מצוידת) בביתי, הובילה אותנו למסקנה שיש דרך לחשוף את הקרימינל.
צריך רק הזדמנות.
וההזדמנות הזאת צצה כמה חודשים אחר כך, כאשר פרופ' שמר חגג בביתו את פרסומו של מאמר חדש על BAM-B1, בעזרתן האדיבה של מנאל ואנה.