מיס דרקולה – פרק 18
לפרק הקודם:
התחנה הבאה הייתה ברורה, לבקר בטירה. אי אפשר לעבור לבית מבלי לבדוק אותו קודם, ויש הבדל ענק בין לבקר בבית בתור אורח לבין לשקול אותו למגורים. הפעם האחרונה שביקרתי בטירה הייתה בחתונה, והלילה השחור הזה עדיין הדהד בראשי.
הצעתי לדייגו להצטרף אליי לטיול ארוך יותר מבדרך כלל והוא שתק. הביטוי ששתיקה שווה הסכמה עבר בראשי, אבל כדי לוודא, שלפתי את הגזר הקפוא מכיס המעיל שלי, שכבר היה בטמפרטורה נורמלית ונתתי לדייגו לרחרח. הוא מיד היה בעניין. נתתי לדייגו ללכת בעקבותיו, זה היה ברור לשנינו שהוא יאכל אותו ברגע שנגיע לטירה. אבל רגע לפני שהגענו, פתאום הרחתי ריח חם ומתוק. זה היה ריח שהזכיר רגעים שקטים על הספה עם שוקו חם וערמת מרשמלו קטנים מעל. עקבתי אחר הריח עד שהבחנתי בדוכן תותים ותפוחי אדמה, הקשר ביניהם נותר מסתורי. בדוכן, המוכר בדיוק סיים להכין סיר שלם של תה פירותי, ״זה מפירות שייבשתי בעצמי,״ הוא אמר. ביקשתי כוס תה אחת וגם חבילת תותים לדרך. המשכנו במעלה הרחוב כדי להגיע לטירה, ובזמן שלגמתי מהתה הרותח, דייגו השתמש בלשונו כדי לתפוס פתיתי שלג שהצטברו על אפו. גל של חמימות אפף אותי ברגע. לא מהתה, ובטח שלא מהקור בחוץ, אלא ההבנה שאם אתה לא נהנה מהדברים הקטנים, אולי אתה לא באמת חי.
שמש חורפית שלחה קרניים אל צריחי הטירה האדומים. נעזרתי בכף היד שלי כדי לכסות את המצח ולהצליח להביט אל עבר הצריחים הגבוהים. שם, ראיתי מספר חדרים, ותהיתי אם אחד מהם עתיד להיות שלי. דמיינתי את עצמי בתור הנסיכה שכלואה בטירה, וחששתי שמא אני זו שאכלא את עצמי שם.
דייגו ואני התקדמנו ברחבת הטירה ואמרתי לו שאני מחפשת מקום נחמד להתיישב בו ולאכול את הגזר והתותים. בעודנו מחפשים אחר מקום, שומר הגיע ועצר אותנו. חוויה מוכרת. הוא היה גבוה מאד, וכמו צריחי הטירה, גם כדי להביט בו הייתי צריכה לכסות את מצחי. מתוך הסנוור הצלחתי לזהות זוג עיניים קטנות וירוקות. ואז נזכרתי שבכלל לא רכשתי כרטיס כניסה. באותו הרגע רק חיכיתי שיהיו לי מפתחות משלי לטירה; המפתחות הגדולים האלה, שלא נכנסים בתיק רגיל. התחלתי לגמגם אל מול השומר, האם להתחיל בזה שניסיתי להיכנס מבלי לשלם או בזה שרציתי להכניס חמור לטירה? כל התשובות לא היו נכונות.
״אנחנו רק רוצים להסתובב פה ברחבה,״ אמרתי. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. השומר לא השתכנע כלל. ״אם אני אקנה כרטיס, אני אוכל לקחת את החמור איתי פנימה?״ המשכתי. אני יכולה להישבע ששמעתי את גלגלי המוח של השומר זזים, מנסים להבין איך עונים על שאלה כזאת, ומה הדרך הכי טובה להעיף את שרק והחמור שלה. אבל כמו בסרט, הדרקון הרע גם יכול להיות טוב, והנסיך, כלומר אנדרס, לפתע עמד מולנו.
״ידעתי שאמצא אותך כאן,״ הוא אמר, ואני נזכרתי שקבענו להיפגש בלובי כשאסיים לארוז. ״תרצי סיבוב?״ הוא הציע, ואני הבטתי בדייגו, במטרה להבהיר לאנדרס שדייגו בא איתי. ״יש גרמי מדרגות צרים, אני לא יודע אם הוא יצליח לעלות,״ אנדרס השיב, ואני בתגובה נעמדתי במקום, כלא מתכוונת להתקדם בסיור. אנדרס עמד גם הוא, ובחן את דייגו. לבסוף, הוא הנהן בחיוב אך במבט מבועת, משהו בין מבוכה להתהלך עם חמור בתוך הטירה, לבין הסירחון שמא דייגו יסמן טריטוריה במסדרון. אבל אני פשוט הבטתי בדייגו, מרוצה מתמיד.
אנדרס אחז בידי והציג אותי בפני השומר: ״סטפן, זו דייזי, היא הולכת לגור פה מהיום.״
״הלו, דייזי,״ סטפן אמר והוריד את ראשו, כמתנצל על מקודם. לאחר מכן, הוא ניגש לאנדרס ושאל אותו משהו בשקט. לא הצלחתי לשמוע.
״החמור גם,״ אנדרס השיב לסטפן. כשידו של אנדרס עדיין אוחזת בי, ואני מחזיקה את הרצועה של דייגו, נכנסנו שלושתנו לרחבת הטירה לתחילת הסיור. במקום להתחיל את הסיור מהמקום בו כל המבקרים מתחילים, נכנסנו דרך שער ברזל בצבע זהב ורדרד, שאפשר להיכנס דרכו רק עם מפתח. ״לא ציפית שתיכנסי לבית שלך יחד עם התיירים, נכון?״ אנדרס שאל, ואני יכולתי למחוק את השאלה הזו מרשימת השאלות האינסופית שהייתה בראשי. המשכנו ללכת עוד מספר צעדים עד שראיתי גרם מדרגות מצד ימין, אחד שהזכיר מאד את גרם המדרגות מהחתונה.
״מי עוד גר פה?״ שאלתי, ואנדרס ענה שיש חדר שמיועד למנקות, אבל שהן לא תמיד משתמשות בו. כשהגענו למדרגות, דייגו סירב לעלות. ואני הבנתי אותו, זה כמו להשתמש במעלית בפעם הראשונה. אבל לפעמים אין ברירה. עליתי כמה מדרגות לבדי ואז ירדתי אותן, כדי להראות לדייגו שזה לא כזה נורא. אבל דייגו לא רצה להתקדם. לאנדרס הייתה פחות סבלנות, והוא פשוט התכופף, הרים את הרגל הקדמית של דייגו והניח אותה על המדרגה הראשונה. דייגו לא נרתע, אז החלטתי לעשות את אותו הדבר; התכופפתי והרמתי את הרגל הנגדית והנחתי גם אותה על המדרגה הראשונה. לבסוף, נזכרתי שלא נתתי לדייגו את הגזר המופשר, וזה היה הרגע המושלם. הוצאתי את הגזר מכיס מעילי והתחלתי לעלות, דייגו עלה בזריזות אחריי. כשהגענו לקומה הראשונה, דייגו היה מאושר מהגזר שהרוויח ביושר, ואני, הבטתי המומה בבית שהולך להיות שלי. מולי ניצבה קומה ארוכה, מלאה בחדרים שלא ברור לי מי גר בהם בעבר. כל דלת הרגישה כמו כניסה לסיפור אחר. אנדרס הוביל אותנו אל החדר שלי, גדול יותר מהחדר במלון, והיה לו נוף לחצר האחורית של הטירה. חשבתי לעצמי על האירוניה, כמה התלהבתי לראות את הנוף של הטירה מחדר המלון, אבל איזה נוף נשאר למי שכבר גר בטירה?
״מה דעתך?״ אנדרס שאל וקטע את המחשבות הפילוסופיות שלי. הגבתי בחיוך ששווה אלף חוזים. אנדרס פתח דלת נוספת מתוך החדר, שבכלל לא שמתי לב לקיומה ואמר: ״כאן יש לך שירותים ומקלחת משלך, המטבח נמצא בהמשך המסדרון, הוא אומנם לא בתוך החדר, אבל הוא יהיה לרשותך בלבד.״ אחרי שהוא הראה לי את כל היתרונות של לגור בטירה, חיכיתי לשלב הבא.
״מה לגבי העבודה?״ שאלתי, הרי ידעתי שאנדרס לא משלב אהבה עם עסקים, ושיש לו אג׳נדה מאד ברורה מאחורי זה.
״אני רוצה שתנהלי את כל מה שקשור לתיירות בטירה, ושמידי פעם תעברי בין המבקרים ותשאלי אותם קצת על החוויה שלהם. חשוב לי להביא לכאן דור חדש של מבקרים, וצריך נפש צעירה לעשות את זה,״ הוא הסביר.
היו לי כל כך הרבה רעיונות חדשים כדי להביא עוד מבקרים, מכל הגילאים, מבקרים כמוני, שאוהבים סיפורי ערפדים, שיתאהבו במקום הזה ובהיסטוריה שלו, ההיסטוריה האמיתית, זו שנסתרת מן הכלל. התחלתי לחשוב על כל הסיפורים שאפשר לחשוף, על פרשיות האהבה, על הטירה הנוספת, המוח שלי פשוט הסתחרר מרוב רעיונות טובים עד שאנדרס קטע את מחשבותיי בשנית: ״רק משהו אחד שחשוב שתדעי, יש פה בעיות חשמל, בעיקר בלילה, אז אם תצטרכי עזרה, פשוט תתקשרי אליי.״
״אין לי את המספר שלך,״ אמרתי. אנדרס חייך, והוציא מעטפה מתוך המעיל שלו, לרגע הרגשתי שאני במופע קסמים, ושהדבר הבא יהיה להוציא שפן. התקדמנו לעבר המטבח כדי לעבור על הניירת בצורה נוחה יותר. למרות העיצוב הישן, למטבח היה קסם כפרי, והוא היה מאובזר במכשירים חשמליים חדשים לצד כלי מטבח עתיקים. במרכז שולחן האוכל הייתה קערה גדולה של פירות וירקות, ובפינה ישב אנדרס, שהמתין. במעטפה מצאתי את הפריטים הבאים:
– חוזה שכירות משולב עם חוזה עבודה.
– מפתחות לשער הקדמי של הטירה.
– מפתחות לשער הברזל האחורי של הטירה.
– מפתחות לחדר שלי.
– מפתחות לכניסה הקדמית של הטירה (כניסת מבקרים).
על כל מפתח היה כתוב הייעוד שלו, ומזל, כי כולם נראו אותו הדבר. התחלתי לעבור על החוזה, וראיתי שאנדרס מעט לחוץ בזמן, או לחוץ בכללי. ״את לא חייבת לחתום עכשיו, את יכולה להחזיר לי אותו גם מחר, זה חוזה סטנדרטי, אין לך מה לדאוג.״ העובדה שאנדרס אמר שאין לי מה לדאוג ממש לא הרגיעה אותי, אלא ההפך, אבל שמחתי שאני יכולה להעביר שם את הלילה, אחרת לא היה לי איפה לישון. אנדרס אמר שהוא צריך לחזור למלון, והביא לי את כרטיס הביקור שלו כדי ליצור איתו קשר לכל בעיה שתצוץ.
בעודי מחזיקה את כרטיס הביקור שלו, נזכרתי שאני בעצמי צריכה להגיע למלון כדי לאסוף את הדברים שלי. אנדרס חייך, קם, והחל להוביל אותי לחדר נוסף במסדרון. זה לא היה נראה כמו החדר שלי, או שאר החדרים שהצלחתי להציץ לתוכם, החדר הזה היה שונה, מישהו גר שם. במרכז החדר הייתה מיטה, ועליה הדברים שלי. זו לא הפעם הראשונה שאנדרס נכנס לי לחדר, אז למה אני מופתעת?
אנדרס הרים את התיק כדי לקחת אותו אל החדר שלי, לא לפני שהוא וידא לנעול את הדלת אחריו. ״נתראה מחר?״ הוא שאל. ואני עניתי שכן. אנדרס השאיר לי את צרור המפתחות ויצא מהחדר.
״נו, מה אתה חושב?״ שאלתי את דייגו שהיה בעולם משלו, ורחרח את התיק הקטן שלי ללא הפסקה. ניגשתי לשם ומצאתי את התותים הטריים, הלכנו למטבח כדי לשטוף ולנשנש אותם יחד, שהנוף של החצר האחורית של הטירה פרוש לפנינו.
לפרק הבא:
תגובות (0)