מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 69

17/07/2024 344 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם

[אזהרה- פרק יכול לעורר טריגר לאירועי 7 באוקטובר, ניתן לדלג] מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 68



"אני… אני מה?" אני פולטת ואז נזהרת במילותיי. "זאת אומרת – כיצד אני, צעירה אנושית שאפסית לאומתך, אמורה למצוא את הנסיכה לוסי שבעלת כוח של פיה?".
ריזונטי מזיזה סלע ענק מאחורי רגלה "השביל הזה יוביל לכפר קליפלו בו הנסיכה מסתתרת".
קליפלו?
מכל המקומות בעולם הנסיכה לוסי הלכה דווקא לכפר של דרואידים?
לזכותה של ריזונטי ייאמר שלא הייתי מעלה בדעתי לחפש שם את הנסיכה. המקום הזה הוא ממש נקודה קטנה במפה – כפר קטן שנראה כמעט נבלע על ידי ההרים השוממים שמסביב.
מצד שני, גם קווין לא היה מוצא את לוסי כאן.
אורח החיים של הדרואידים דומה לאורח החיים של הנזירים – אורח חיים כפרי פשוט של התבודדות יחד עם הטבע, רק שהנזירים לוקחים את אורח החיים הזה בקיצוניות, כדברי ליטה הנזירה הנבדלת 'הגעה לשלמות הנפשית'.
בקיצור נמרץ של היסטוריית הדרואידים בטמריה אותה אני כמעט ולא מכירה – מדובר בקבוצת אנשי כת פרימיטיביים, שהשיגו כוחות מיוחדים ומעט לחשים בדרכים הקשורים לטבע.
הקשר של הדרואידים לטבע ניכר בכל היבט של חייהם, הם רוחשים כבוד עמוק לכל הבריאה, הדרואידים מאמינים שבעלי חיים הם קדושים, ורווחתם נמצאת בראש סדר העדיפויות.
כמובן שצריך את חומרי הגלם שנותן הטבע כדי לחיות, אז כדי לנצל דבר כלשהו מהטבע מבצעים הדואידים פעולות שונות; חילול בחליל כדי שהכבשים יירגעו בשעת הגז, מלמולים שמרגיעים פרות בזמן חליבה, שמעתי שהדרואידים גם מסוגלים לדבר עם עשבים, עצים וצמחים ומבקשים מהם לפני העבודה שיתרמו את תרומתם כפי הצורך – אבל זאת רק שמועה.
מה שאני כן מעריכה אצל הדרואידים הוא שהם לוקחים רק את מה שהם צריכים ותמיד מחזירים אם יש להם עודף בטעות.
והכי טוב בשבילי – יש לי לקוחות דרואידים, אלה שמסיבות כאלה ואחרות צריכים לנדוד בטמריה, והם קונים רק את המובחר ביותר במחיר יקר!
אוי, כמה שאני מתגעגעת לחיי הקודמים…
עבר מאז רק מעט יותר מחודש, אבל נראה כאילו עברו מאז כמה עידנים!
"גברתי האימתנית, איני רוצה לסכן את חיי," אני אומרת את האמת. "אם הנסיכה לוסי לא תסכים לבוא איתי אלייך – לא אוכל להיאבק איתה עקב כוח קסם הפיות שיש לה".
בנוסף, לא ידוע לי מה נזר-הציווי עושה לה.
"אל דאגה, אני תמיד איתך," אומרת ריזונטי. "בנוסף, האפשרות האחרת היא להיות פסל קרח נוסף במערה שלי".
האיום הזה גורם לי לצמרמורת נוספת.
אני קדה בפני הדרקונית "אצא לדרכי מייד ואביא לכאן את הנסיכה כבקשתך".
כשאני יוצאת לדרך אני מבינה שגידלתי לב של אבן.
או בעצם, לב של קרח.

כפר הדרואידים קליפלו שוכן למרגלות ההרים הקפואים של הרי אלריה בצד הצפוני. הוא חבוי מעין כל ביער עבות ומושלג של עצי אורן.
כשאני יוצאת ממערת הדרקונית ריזונטי שנמצאת על אחת מהמדרגות הנמוכות של ההר כבר שקיעה ואני נושמת אוויר קר לרווחה.
מרחוק, מעבר ליער הענקי נראה קצה ים וורטקס ואני מבחינה בנקודות קטנות, כנראה ספינות. יותר קרוב מתחתיי בנקודות קרובות אחת לשנייה, אני רואה את עשן מיתמר של מדורות של הכפר.
אם אצא עכשיו – אגיע לכפר תוך שעות ספורות.
אם לא אלך…
טוב, לא ברור מה יקרה – אבל כנראה שזה לא יהיה טוב.

כשאני מתקרבת לכפר קליפלו אני כבר מבחינה בהילה מוקרנת אל הלילה השחור.
הילה של פיות!
לוסי.
"אל תשכחי שאני איתך" משביתה ריזונטי את שמחתי.
כשאני ממשיכה לצעוד הכפר קליפלו מתגלה לי יותר בבהירות. הכפר הוא בעצם מקבץ של בקתות עץ צנועות, גגותיהן מכוסים סכך עשוי קש ומכוסים בשכבת שלג, מה שמקנה להם מראה מוזר.
עשן עולה מהארובות, מדורת אש גדולה נמצאת לא הרחק ממני לידה אני מבחינה בהתכנסות תושבים שמתחממים קרוב למדורה בגלל הקור.
גנים קטנים ממוקמים בין הבקתות, ירקות עמידים לאוויר הקר ועשבי תיבול גדלים בשורות מסודרות.
בעלי חיים מסתובבים בחופשיות בכפר, הרחק מהמדורה וחיים בהרמוניה עם התושבים, אף פעם לא אבין איך דרואידים סובלים זאת.
סביב המדורה התושבים משוחחים, אוכלים, שרים, מנגנים…
יש כאן תחושת חמימות.
אך לי לא תעזור שום מדורה כדי להתחמם.
טוב שיש רגע של שקט לנסיכה לוסי לפני הסערה המתקרבת.
כל-כך קר לי!
אני עוד לא יודעת כיצד להסביר את סיבת השינוי במראה שלי וכל מה שזה אומר, בעיקר לא לנסיכה לוסי.
אבל למרות זאת, בעיקר בגלל הדירבון באיומה של ריזונטי, אני צועדת לעבר היושבים במדורה ומנסה לחפש אותה בצורתה הילדותית או המתבגרת, בין המדורות.
כעבור מספר שניות אני מבחינה בלוסי, לא שקשה לפספס אותה בזכות האור שהיא מקרינה.
משום-מה, חזרה הנסיכה לוסי לצורתה הילדותית.
לוסי החליפה את בגדיה לבגדים המתאימים יותר לסביבה ולאורח החיים של הדרואידים – היא לבושה בלבוש נערה דרואידית מסורתית שמשלבת פרקטיות עם חיבור לטבע.
היא לובשת טוניקה לבנה פשוטה באורך הברך עשויה מצמר רך ולא צבוע ואל הטוניקה מחוברת גלימה ארוכה עם ברדס עשוי צמר ירוק כהה. הבד עבה וחם ומגן עליה מפני הקור של אוויר ההרים. לרגליה מגפיים מפרווה שמגיעים עד הקרסול.
הדרואידים דאגו לנסיכה הנמלטת כדי שתתחמם.
אני מקנאת בה.
כל-כך קר לי!
רגע…
גם נזר הציווי כבר לא מונח על ראשה של לוסי.
זה טוב?
הקור בלב גובר ומייסר אותי.
שכחתי שריזונטי יכולה לקרוא את מחשבותיי.
לעזאזל!
אני צריכה להתמקד.
הנסיכה לוסי יושבת ואוכלת עם קבוצת ילדים אנושיים בני גילה, וכאשר היא שמה לב אליי היא קוראת "איילקס?".
אני מהנהנת ומחייכת חיוך לבבי.
עדיין לא החלטתי מה אעשה.
לוסי מתקדמת בהססנות "מה קרה לך?"
"אני לא יודעת בדיוק" אני עונה בכנות.
היא חושבת ואז שואלת "רוצה לאכול משהו?".
היא לא זוכרת כלום?
אולי היא מדחיקה את הטראומה?
הנסיכה בטח הגיעה דרך מנהרות הגנומים עד לכאן – חתיכת מאמץ!
איך אבריח אותה?
הקור בלב שלי מתחזק.
"אני… לא יכולה כרגע," אני מניחה אגרוף על חזי. "מצאתי אותך בקלות – ובגלל זה אנשים רעים יכולים גם למצוא אותך בקלות, אני רוצה לקחת אותך למקום בטוח יותר".
"איפה?" היא שואלת. "למה כאן לא בטוח יותר?".
"אני צריכה שתכירי מישהי חזקה שמעוניינת בך," אין כאן רצון שלי, רק צורך שלי לא למות. אז אני מסתכנת ומשחילה אזהרה לדבריי "מישהי שרצונה כמו רצון השד דוויל שהתחפש לאביך כשהיה מעוניין בך".
לוסי שמה ידיה על מותניה "מה זאת אומרת?".
הקור מתפשט בי ואני מחבקת את עצמי "היא רו.. רו… רוצה שתבואי לפגוש אותה," אני מנסה לרצות את ריזונטי. "אני לא יודעת אם את מכירה אותה, אבל היא מהווה כוח ח… חזק מאוד בטמריה וי… יכולה לעזור לך".
"אני נסיכה יתומה שגורשה מביתה – למה שתרצה בי?" היא שואלת.
אז היא כן זוכרת את מה שקרה… בערך.
מה עוד היא זוכרת?
"היא רוצה אותך מאותה סיבה שכל השאר רוצים אותך," אני משיבה, יושבת על ברכיי ושמה ידיי על שיערה בניסיון להברישו תוך כדי שאני חושבת על קרולינה. "את הרבה יותר חזקה ועוצמתית ממה שאת יודעת ואת העוצמה הזאת כולם רוצים לעצמם".
לוסי מביטה בעצב על האדמה "אם הייתי עוצמתית – הייתי מצילה את אבא".
אני לוחצת את ידה ומעשה זה מחמם אותי מעט "לוסי, גם מהבחינה הזאת את חזקה! הצלחת לאורך זמן רב להתנגד לכוחות רבים שניסו להשפיע עלייך. לעזאזל, את עדיין עושה את זה! כוחות הנפש שלך הם עצומים במידה שלא תיאמן!".
"ואם לא אסכים לבוא?" היא שואלת וצועדת מעט לאחור.
אספוג כל אשמה שהיא אולי תרגיש "אני כבר אתמודד עם התוצאות".
אני מוכנה למות עבור הנסיכה לוסי אם היא מאמינה שזה יעזור לה – אבל כרגע אינני מוצאת דרך לצאת מהתסבוכת הזאת.
אם אקח את לוסי אל ריזונטי, אסתכן בזה שהדרקונית תהפוך ליצור הכי חזק עלי אדמות!
לא ממש רעיון טוב…
מה אעשה?
זאת ריזונטי או קווין.
עם קווין לפחות אני יכולה להתמודד… איכשהו, מול דרקונית שכבר יש לה סוג של שליטה עליי אין לי סיכוי!
"שלום לך נסיכה, שלום לך איילקס," צץ אתניקס. "באתי לייעץ".
אתניקס?
איך הוא מצא אותנו? איך הוא הגיע לכאן?
"חשבתי שאתה תקוע בתוך באר!" אני אומרת. "ממי קיבלת עזרה?".
לפני שהוא עונה אני מוסיפה "ומדוע שתרצה פתאום לייעץ לי? אני 'האפלה' לא?".
הקוסם אתניקס הוא בין היחידים במסע הזה שלא נתן לי עצה רעה.
הבעיה היא שבשלב כלשהו הוא הפנה את גבו אליי.
אני מסרבת להניח לתחושת הבטן שלי שגם הוא מעוניין בנסיכה.
בנוסף, אני מקווה שריזונטי לא תחליט שהתייעצות עם הקוסם מצריכה הקפאת לב או משהו בסגנון.
"עצות באיזה עניין?" אני שואלת.
אתניקס מחייך "אתן את עצתי… ואת עזרתי, בתמורה לשמירה… זמנית על הנסיכה"
הבטן שלי תמיד צודקת!
בנוסף, הוא לא ענה לי כיצד הוא השתחרר.
"מה זאת אומרת, שמירה זמנית?" אני דורשת לדעת.
אתניקס יגן על הנסיכה באופן זמני בלבד?
מדוע בכלל הוא כל-כך רוצה אותה במחיצתו?
האם גם הוא יודע שהיא פיי אפלה?
מי עוד לא ידע את זה חוץ ממני?
"אני אתן לך עצה כיצד להתגבר על אטרנל ועל הדרקונית – בתמורה לכך שהנסיכה תהיה אצלי עד מות קווין.
נראה שכל יצורי הקסם בסביבה מעוניינים בכוחה של הנסיכה לוסי – דבר שבדרך כלל גם כולל בתוכו את מותה.
רגע…
"אמרת 'אטרנל'?" אני מנסה לבדוק ששמעתי טוב. "מנהל הקרקס המפלצתי של העולם התחתון כאן? איך היא יצא מהעולם התחתון?".
"טוב…" מנסה להתנצל אתניקס ובועט באבן קטנה. "זאת הייתה העסקה עם המלך קווין – אטרנל תמורת שחרורי?".
לעזאזל!
עכשיו יש לי גם סקלטור להתמודד איתו ואולי הוא הביא איתו גם את כלבי הצייד שלו ואת חבריו לקרקס.
ממש נפלא!
אני מביטה בעיניו של אתניקס במבט חודר "האם אתה מסוגל להתחייב לכך שלא יקרה לנסיכה לוסי שום דבר טוב או דבר רע בזמן שהיא תשהה איתך?".
"לא אעשה לה כל רע" הוא נשבע.
"לא שאלתי עליך, קוסם!" אני מחדדת את שאלתי ומנסה לדייק. "שאלתי הייתה – האם תוכל להתחייב לכך שלא יקרה לנסיכה דבר בזמן שהיא תשהה איתך?".
אתניקס נאנח "איילקס, אני קוסם, לא מגד עתידות – אך אני שומר על הנכסים שלי".
"אני לא נכס! יש לי שם!" רוקעת לוסי.
אני פונה אליה "קבלי בבקשה את התנצלותי, הנסיכה לוסי".
אם הנסיכה כל-כך רוצה להיות חלק מהשיחה – אני מאמינה שהיא כבר מספיק בוגרת כדי לקחת חלק בהחלטות "מה דעתך? את חושבת שאפשר לסמוך על הקוסם?".
"אני…" היא משתהה ואז מתחילה לברוח.
"לוסי! חכי!" אני קוראת אחריה.
היא לא עונה אך פתאום גופה מסרב לזוז מעבר לכמה מטרים ומסובב כלפינו ללא רצונה.
אני שונאת את הקסם הזה!
"עזוב אותי, קוסם!" היא קוראת ברוגז.
"תחשבי נסיכה," קורא אתניקס. "את מעדיפה להיאכל על-ידי דרקון, להיות אטרקציה בקרקס מפלצות או לחיות תקופה מסוימת עם קוסם חזק?".
האופציה השלישית שהוא מציע נראית לפתע פחות מפתה ואני מתקרבת לקוסם באיום "תשחרר אותה תיכף ומיד, אתניקס!".
"תחשבי, איילקס, האפשרויות האחרות גרועות בהרבה," הוא אומר בלי להביט בי. "אעזוב אותה אם תחליטי שזהו רצונך – והאחריות תהא עלייך בלבד!".
תמיד שנאתי את המשפט 'הבחירה הקלה ביותר – היא תמיד זו שגורמת לך להרגיש הכי גרוע אחר כך'.
בזמן האחרון נדרשתי להקריב את עצמי ואת החשובים לי שוב ושוב.
יחד עם זאת, במצב הזה – אני לא מוכנה להקריב ממלכות שלמות לחסדיהם של דרגונים.
"מה החלטתך, איילקס?" שואל הקוסם. "אם את חושבת שתוכלי להגן על הנסיכה מכל רע – אשחרר אותה. אם לא – שכנעי אותה לבוא איתי ללא התנגדות".
רוח הלחימה שלי מתפוגגת ואני משתתקת.
הקרבתה של הנסיכה לוסי לאתניקס נראית פעוטה.
כך או כך, האחריות נופלת עליי…
"הנסיכה לוסי, שמעת מה האופציות האחרות…" אני קוראת בשמה ובתואר המכובד שלה. "מה את חושבת?".
אני יודעת שהיא איבדה את יכולת התנועה, אבל הדיבור שלה עוד תקין.
הנסיכה שותקת ומביעה מבט זועם.
שוב בגדתי בה.
אך הפעם הבחירה בידיה.
"אתה יכול לשחרר אותה כדי שלפחות נוכל לנהל שיחה מתורבתת?" אני דורשת.
לוסי משתחררת מאחיזת הקסם, אבל אז נשמעים מרחוק צעקות "חיות! מפלצות! הצילו!".
אטרנל מצא אותנו!
"לוסי," אני קוראת לעברה כדי שתתרכז בי. "הייתי ליצנית בקרקס של אטרנל, זה עניין של זמן עד שמתים בו. הדרקונית תהרוג אותך בשבריר שנייה ותנצל את הכוח שלך. הקוסם התחייב לא לפגוע בך. מה את מעדיפה?".
כשאני מציגה את האופציות האלה בפניה, עולה בי אופציה רביעית.
לוסי היא כנראה ישות חזקה מאוד – אבל מה יקרה אם אף אחד לא יוכל להשתמש בכוח שלה?
עיניה של הנסיכה נעצמות ודמעות זולגות מהן, נראה שהיא מרוכזת בתוך עצמה.
פתאום אור זוהר ומסנוור אופף את לוסי וכולה נעטפת בכורים כמו זחל..
מה לעזאזל קורה כאן?
"אוי לא! רוצי!" צועק אתניקס ומתחיל לרחף משם במהירות.
נשמע שאתניקס יודע על מה היא מדבר, לכן אני נסוגה במהירות לאחור לכמה עשרות מטרים.
באותה פתאומיות מתנפצת עטיפת הזחל ומתוכה יוצאת בריחוף פיי אפורת-עור בגובה שלי.
גזרת הפיה היא בוגרת וחטובה מאוד והיא בעלת כנפיים אדומות-דם, שיערה הינו שחור עם פס אדום הגולש עד הכתפיים והיא לובשת שמלה שחורה בעלת כתפיות שממש חוצה את קו הצניעות.
לפי תווי פניה – זאת אכן הנסיכה לוסי.
היא מחייכת אליי חיוך שאינני יודעת עם נחמד או נבזי.
הנסיכה שוב התבגרה.
לעזאזל!
"ברחי, איילקס!" קורא שוב אתניקס.
אני מעלמת ממנו, אם אברח היא תהיה נגדי.
יחד עם זאת, בשל עצתו אני לא מתקרבת.
"הנסיכה לוסי?" אני מנסה להבין עד כמה הצורה החדשה של לוסי היא ידידותית.
"זהו שמי, בת אנוש," הפיה משחקת בשערה החדש. "אך אינני אותה ילדה יבבנית כבר".
כאילו קשה לפספס את זה…
"אם כך, מי את?" אני שואלת.
"אני לוסי – הפיה האפלה, השליטה העולה של טמריה כולה!" היא מגחכת, כאילו זאת תשובה מובנת מאליה.
אני נאנחת בעייפות.
זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו – עוד מישהו שמחשיב את עצמו לשליט טמריה.
לוסי מביטה לכיוון הצרחות ומוציאה משום-מקום משהו שנראה לי כמו שוט מאש "והנה מגיע העבד שלי".
אני עדיין עומדת על דעתי שבני אנוש לא יכולים להישלט על ידי יצורי קסם.
זה כמעט תמיד מתכון לצרות!
יחד עם זאת, נראה שתהיה לי יכולת השפעה על לוסי, בניגוד להשפעה על ריזונטי.
בנוסף, שיתוף פעולה עם לוסי יסלק במובן מסוים את אטרנל מהדרך.
"איך אוכל לעזור לך, הנסיכה?" אני מציעה את עצמי ומתעלמת מכאב הכפור שמתחיל בליבי.
"פשוט מאוד," היא אומרת בלי להביט בי. "אל תעצרי אותי – ותתוגמלי על כך".
אני מהנהנת.
נראה שהגרסה הזאת של לוסי תעשה עבורי את רוב העבודה.
לפחות זה.
לוסי עפה לכיוון הצרחות ואתניקס מתקרב "לא היית צריכה להסכים, היית צריכה לעצור בעדה!".
"איך בדיוק?" אני שואלת בכעס. "בכך שהייתי מקשיבה לעצתך ובורחת?".
אתניקס פותח את פיו כדי להשיב, אבל אז נשמעות צרחות וזעקות מהכיוון אליו עפה לוסי, בשעה של אורות מהבהבים מסנוורים מאירים את המקום.
הצרחות מטרידות אותי ואני מתחילה להתקדם בהליכה לכיוון הצלילים.
גופות של אנשים, של באזאקרים ושל יצורים זוועתיים שונים מתגלות לאורך הדרך.
לא רחוק אני מזהה את אטרנל שנראה פצוע מאוד, לוסי מרחפת מעליו ופרצופה מביע מבט של עונג.
אני רק מדמיינת – או שרוחות המתים שמסביב יוצאים מהגופות ונכנסים דרך אפה של לוסי?
כל הסיטואציה הזאת מבעיתה אותי לחלוטין, אבל לבקשתה של לוסי – אני לא עוצרת בעדה.
במחשבה שנייה, אולי זה לא דבר טוב שהנסיכה לוסי תעשה את העבודה.
"רצית למצוא אותי, מפלצת?" קוראת לוסי לעבר אטרנל. "הנה אני!"
"בבקשה, רחמי עליי!" מתחנן אטרנל על נפשו. "איעלם מכאן! אהרוג את המלך!".
אני כמעט מרחמת עליו.
לוסי שואפת אוויר עמוק – ומה שנשאר מאטרנל זה רק עצמות.
היא בהחלט כבר לא אותה ילדה שהייתה ליידי לפני פחות משעה.
אסור לי להסתבך איתה!
קפיאה למוות על ידי הדרקונית ריזונטי, עינויים של קווין, להיות כלי של זואול לכיבוש העולם או להיות צעצוע של פיי אפלה מתבגרת נקמנית בעלת תסביכי גדלות…
מה הכי עדיף עבורי?

המשך יבוא…

מסעות בטמריה, מסע שני/ספר שלושה עשר: לב האבן ולב הקרח – פרק 70


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך