יומנה של חשפנית בודדה חלק י״ט

26.2.17

היום הוא יום המשפחה, לפחות זה מה שכתוב בלוח השנה שתלוי על דלת הממ״ד שלי.
על פניו הייתי נערה רגילה, מוכשרת. היו לי כישורים רבים שהוריי טיפחו במשך כל 17 השנים הללו. אימא השקיעה בלימודי הבלט שלי, הייתי מתאמנת ארבעה ימים בשבוע עד שש בערב ופעמיים בשבוע לומדת פסנתר וכינור. את שיעורי הבית הייתי משלימה בלילה, רגע לפני שהייתי הולכת לישון. אימא אמרה שאני ילדה מחוננת ושאחשוב מה ארצה ללמוד בעתיד כי החיים עוברים מהר מדי.
אימא אני עדיין חושבת מה יכולתי להיות, אולי עורכת דין טובה? אולי הייתי ממציאה איזו המצאה? ואולי רק בנית על החוכמה שלי ורצית שאצא אחרת ממך? כשחושבים על זה אימא, את יותר טובה ממני. בסופו של דבר יצאתי אחרת ממך, לא כמו שרצית. אבל הפכתי.
חשפנית ברים במועדון הכי לוהט בעיר השוקקת הזאת.
מצטערת שאני כישלון בעינייך, שמחקת אותי מהחיים שלך.
כל יום כשאני רוקדת עם גבר או על עמוד המשפט שלה מהדהד בראשי, מבחוץ אני מחייכת ומתלהבת, אך מבפנים אני מתה לחלוטין: ׳חשבתי שתצליחי בחיים שלך, מסתבר שאת טעות אחת גדולה וחבל שנולדת. קחי את עצמך ועופי מהבית הזה!׳
באותו יום לקחתי את עצמי משם בבושה, ודמעות.
כשכל מה שהייתי צריכה זה חיבוק ושתהיה שם בשבילי, שתגיד שאני בסדר.
אבל זה לא קרה.
ל׳