סיפור על במבי אחד – פרק 2:שלום, הגעתי!

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

היום הראשון במעבדה החדשה נקבע לשלישי בבוקר.
כמו כן נקבעה פגישת עבודה עם פרופ' יצחק שמר במשרדו הקטן והדחוס, עמוס הספרים והמאמרים.
פרופ' שמר היה מבוגר באופן יחסי לשאר הקולגות שלו במחלקה, הם היו בני שישים פלוס הוא היה בן שבעים פלוס. הוא היה צנום, לבוש במכנסי בד אפורים, חולצה מכופתרת בצבע תכלת וקרדיגן בצבע אפור עכבר. הוא היה מעט כפוף ומראהו היה יכול להטעות ולגרום למי שאינו מכיר אותו שמדובר באדם חלש, זקן, חסר שיניים או אנרגיה. אך זה ממש לא היה המצב.
פרופ' שמר היה נוהג להתחיל את יומו בשחייה של קילומטר וחצי בבריכה האולימפית של האוניברסיטה, לאחר מכן היה מתארגן במלתחות והולך לאכול את ארוחת הבוקר בקפיטריה של המכון. הארוחה שלו כללה תמיד את אותם מרכיבים: קפה הפוך, חביתה משתי ביצים, לחם דגנים, סלט קטן וריבת פטל.
הוא היה נוהג לאכול באיטיות, ללעוס היטב ולהתענג על כל ביס שהגיע אל פיו. לפעמים היו מצטרפים אליו חבריו למחלקה: פרופ' אילן בן שימול וד"ר אלעד בכר. הם היו היחידים מבין עמיתיו שהיו נסבלים בעיניו ולכן גם חש בנוח לחלוק איתם את כל סודותיו הכמוסים ביותר בכל הנוגע למחקריו האקדמיים. אולם, גם אם היו מצטרפים בתחילתה של ארוחת הבוקר וגם אם בסופה, היה מקדיש לארוחה בדיוק את אותו הזמן שלושים דקות בדיוק של שעון שוויצרי ולא דקה אחת יותר. זמנו של פרופ' שמר היה יקר לו מאוד והוא לא התכוון לבזבז אותו על שיחות בטלות. אם במקרה השיחה התמקדה בענייני מחקר והייתה יכולה להביא לפריצת דרך מחקרית כלשהי או שיתוף פעולה כזה או אחר )רעיוני או חומרי), היה קם ממקום מושבו מכריז שהוא חייב ללכת למעבדה לפגישת עבודה עם הסטודנטים וישמח מאוד אם יעדכנו אותו בהמשך על נושא/י השיחה. ברוב המקרים, אילן ואלעד היו צייתנים. היו גם מקרים שבהם עיסוקיהם הדחופים יותר גרמו לכך שהדיווח לפרופ' שמר פרח מזיכרונם.
בבוקרו של היום השלישי בשבוע, התירוץ השחוק של פגישה עם סטודנט היה כמעט מדויק.
פרופ' שמר היה אמור לפגוש עובדת חדשה למעבדתו. כבר זמן ארוך שחש שאינו מצליח להשתלט על כל הבירוקרטיה, הזמנת החומרים, כתיבת המאמרים, הדרכת הסטודנטים, הגשת גראנטים )בקשה למענק כספי על סמך הצגת ראיות מחקריות חותכות ( וכו' ולכן חיפש מנהל/ת מעבדה שייקח על עצמו את ניהולה השוטף של המעבדה והאינטראקציה המתישה עם הסטודנטים שלו.
את המודעה על המשרה פרסם באתר האוניברסיטה והפיץ גם במוסדות אקדמיים אחרים, דרך חברים.
כאן אני נכנסת לתמונה. לפני ארבעה חודשים לערך סיימתי את העבודה "הרטובה" על המאמר האחרון שיצא מעבודת הדוקטורט שלי והתחלתי בכתיבתו. היה ברור שלא אוכל להמשיך לעבוד במעבדה מכיוון שלא הייתה אפשרות לממן אותי. כסטודנטית לתואר שלישי המוסד האקדמי תיקצב אותי במלגה ופתר אותי מהצורך לשלם שכר לימוד, אולם להעסיק אותי כעובדת היה סיפור אחר לגמרי שכלל שכר גבוה יותר, תנאים סוציאליים ועוד הטבות כאלה ואחרות שלמוסדות אקדמיים פחות דחוף לתקצב.
בכנות, כלל לא הייתי חמדנית והייתי מוכנה להסתפק בשכר ממוצע אולם המוכנות שלי להתפשרות מלכתחילה לא הייתה פתיחה טובה למו"מ על תנאי ההעסקה שלי, ולבסוף הוא התפוצץ. עד כמה שהיה לי נוח במקומי המוכר והידוע על שלל בעיותיו, הקלישאה שלא הולכים למכולת עם מאמר או התואר שלי ניצחה את הנוחות.
בוקר אחד, בעודי חורקת שיניים, מילולית, מעמל מפרך של כתיבת מאמרי האחרון, קפצה לי התראה באפליקציה על משרת מנהל/ת מעבדה אצל פרופ' שמר.
התלבטתי קלות ביני לבין עצמי בגלל מרחק הנסיעה אולם החלטתי להרים את הכפפה ולשלוח קורות חיים לכתובת המייל שהופיעה במודעה.
התגובה המהירה שקיבלתי עוד באותו יום הפתיעה אותי. בכל זאת פרופ' מכובד בוודאי יהיה מחוזר על ידי מספר גדול של מועמדים. אולי הוא מאוד יעיל ויצפה לכך גם ממני? חשבתי ביני לבין עצמי. הסרתי את המחשבה ממוחי במהירות, אין דבר העומד בפני הרצון, זה היה המוטו שלי מאז ומתמיד ולכן גם כעת: מרחק, תגובה מהירה, ציפיות גבוהות ממני, כל אלו לא מפחידים אותי. אני מוכנה להתמודד עם כל מה שיוטל עליי ואף יותר.
אני רוצה לפתוח דף חדש, עם תואר חדש והכי חשוב יחס חדש.
במעבדה החדשה שאגיע אליה הדף חלק וחף מכל הטעויות והחישובים המוטעים שנעשו בעבר.
האופן שבו אציג את עצמי יהיה מכריע אבל את זה אני יודעת לעשות מצוין.
ברושם ראשוני אני מעולה, השאלה מה יהיה ברושם השני והשלישי )ככל שיש כאלה (?
נקווה שהשקדנות, חריצות, מסירות והחתירה להשלמת המשימה יפצו על כל הפגמים שאני סוחבת איתי לכל מקום, מעצם היותי…נו אני